הממלכה הסינית החדשה במזרח התיכון

המרדף הסיני אחר עליונות כלכלית וצבאית נמצא בשיאו ברחבי המזרח התיכון, ובייג’ינג בהחלט לא מתכוונת לעצור שם

מלחים בחיל הים של הצבא הסיני | ויקיפדיה

פרופ’ מייקל דוראן הוא עמית בכיר במכון הדסון ושימש בעבר כסגן לעוזר מזכיר המדינה. פיטר ראו הוא עמית בכיר במכון הדסון ובעבר שימש כראש מחלקת המחקר בלשכת הנשיא ג’ורג’ בוש. המאמר התפרסם לראשונה באתר טאבלט ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. תרגמה מאנגלית: אליזבט רימיני.

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission

***

במשך שנים ארוכות, קובעי המדיניות בוושינגטון הניחו כי המטרות הסיניות והאמריקניות במזרח התיכון משלימות במידה רבה אלו את אלו. בייג’ינג, כך גורסת התובנה הרווחת, מקובעת בעיקר בנושאי מסחר, בדגש על נפט וגז. “האסטרטגיה של סין במזרח התיכון מונעת על ידי האינטרסים הכלכליים שלה”, העיד בשנה שעברה בכיר בממשל אובמה לפני הקונגרס והוסיף: “סין לא נראית מעוניינת להעמיק באופן משמעותי את פעילותה הדיפלומטית או הביטחונית שם”. על פי תפיסה זו, סין נוקטת בעמדה ניטרליית כלפי סכסוכים פוליטיים וצבאיים, מכיוון שבחירה באחד הצדדים תיצור אויבים שעלולים להגביל את גישתה לשווקים.

אך המנטרה הזו מתעלמת מסימנים ברורים לכך שסין עוסקת באופן פעיל מאוד בתחרות קשה על השפעה וכוח עם ארה”ב – תחרות שהסינים מודים בה לפעמים ומסוגלים לנצח בה. בשנת 2016, שי ג’ינפינג סייר לראשונה במזרח התיכון בתפקידו כנשיא סין, בביקור שנערך בסעודיה, מצרים ואיראן. התעמולה הסינית חגגה את המסע כאבן דרך. משרד החוץ הסיני פרסם מסמך מיוחד וראשון מסוגו שפירט את מדיניותו הערבית. “נעמיק את שיתוף הפעולה הצבאי הסיני-ערבי… בנושא כלי נשק, ציוד וטכנולוגיות מיוחדות שונות, ונבצע תרגילים צבאיים משותפים”.

בשנה שלאחר מכן חיל הים הסיני הקים בסיס ימי בג’יבוטי, הבסיס הראשון מעבר לים אי פעם ומה שנראה כוויתור שקט על האני-מאמין הסיני המסורתי של אי-התערבות. ג’יבוטי נמצאת בקצה הדרומי של מיצרי באב-אל-מנדב, השומרים על המעבר לים האדום ותעלת סואץ מכיוון מפרץ עדן. בקצה הצפוני, רק 29 ק”מ משם, שוכנת תימן.

סין מתקדמת במזרח התיכון בנחישות חסרת רחמים, מכיוון שהיא באזור אינטרס חיוני יותר מכל אזור אחר מלבד מערב האוקיינוס השקט. כדי לשמור על האינטרס הזה סין פועלת לנישול ארה”ב מהמזרח התיכון, מציאות שקהילת החוץ האמריקנית מעדיפה באופן גורף שלא להכיר בה, אך כזו שבכל זאת הופכת למובנת מאליה באופן ברור.

לא מאמינים לנו? תשאלו את האויגורים הסובלים מהאכזריות הסינית במחוז שינג’יאנג, אותו הממשלה מיישבת באופן פעיל על ידי העברת מיליוני סינים אתניים. ברי המזל בקרב האויגורים, המונים בסך הכל כ-11 מיליון איש, לכודים ברשת של מעקב ודיכוי. חסרי המזל, המונים אולי מיליון, כלואים במחנות חינוך מחדש, שם הם מנוצלים כעובדי כפיה, מעונים, ועל פי הדיווחים האחרונים, נתונים לעיקור כפוי.

איזה מניע יכול להיות לסין לעינוי המתמשך של מיעוט אתני קטן, המביא לבייג’ינג מפולת מתמשכת של פרסום שלילי במערב? המדיניות של שי נובעת, כך אומרים לנו המומחים, מהחשש הסיני מתנועות טרור ובדלנות בקרב האויגורים, עם מוסלמי-טורקי עם קשר אתני ודתי לשכניהם ולטורקיה. יהא אשר יהא תוקף הניתוח הזה, הוא מחמיץ את הזווית האסטרטגית שמצביעה שוב ישירות על המזרח התיכון.

הישג הדגל של מדיניות החוץ של שי היא יוזמת ‘חגורה ודרך’, תכנית בת טריליון דולר המשקיעה בפרויקטים של תשתית ברחבי העולם ונועדה למשוך את המשאבים חזרה לסין, ובכך ליצור מרחב אינטרסים סיני עולמי. היהלום שבכתר היוזמה הוא המסדרון הכלכלי של סין-פקיסטן – תוכנית בסך מיליארדי דולרים לבניית כבישים מהירים, קווי רכבת וצינורות מנמל גוודר באוקיינוס ההודי ועד שינג’יאנג, לב האזור האויגורי. בקצה הצפוני של המסדרון נמצאת קאשְגאר – עיר אויגורית מרושתת מצלמות ותושביה ככל הנראה נמצאים תחת המעקב ההדוק ביותר בעולם. במילים אחרות, סין מוחצת את האויגורים מכיוון שהטריטוריה שלהם נמצאת על מסלולי האספקה ​​היבשתיים הקריטיים ביותר.

עד כמה נחושה סין בהתקדמותה לעבר המזרח התיכון? נחושה מספיק כדי לבצע רצח עם.

***

הנחת תאימות האינטרסים הסיניים והאמריקנים במזרח התיכון היא שארית ממערכת אמונה אסטרטגית שאבד עליה הכלח. אפשר לקרוא לזה “התכנסות הרמונית”. מהנשיאים ניקסון ועד אובמה, מנהיגים אמריקנים הניחו בטעות שהגלובליזציה תהפוך את סין למעצמה קומוניסטית חביבה ועדינה יותר.

תיאוריה זו החלה בהכרה הבסיסית בכך שהמפלגה הקומוניסטית הסינית עמדה בפני לחץ יוצא דופן לפתח את הכלכלה וליצור מקומות עבודה לאוכלוסייה המתפקעת. לכן, בשל הצורך הדחוף לא הייתה לבייג’ינג ברירה אלא לקבל כמה מרכיבי ליבה של הקפיטליזם, ובראשם הגמישות שרק קבלת החלטות מבוזרת יכולה לספק. כאשר סין תבזר את כלכלתה, כך היה נהוג לחשוב, מעמד בינוני חדש יעלה ויבקש השפעה נוספת על מדיניות הממשלה. דמוקרטיה מוחלטת אולי לא תתחולל, אך היחסים בין שליטים לשלטון ידרשו הסכמה ועסקאות הדדיות יותר ויותר. חוקי הברזל של כלכלת השוק יהפכו את המפלגה מרודן למנהל טכנוקרטי בלתי מזיק ברובו של פארק מיקור-חוץ ענק עבור חברות כמו ‘אפל’ ו’נייקי’.

התכנסות הרמונית היא תיאוריה מטריאליסטית של ההיסטוריה, אנלוגיה קפיטליסטית למרקסיזם. בבסיסה ההנחה לפי הכלכלה היא המניע העיקרי ליחסי אנוש, והיא רואה ב”סדר הבינלאומי הליברלי” תוצר של החוקים הבלתי ניתנים לשינוי בכלכלה פוליטית – חוקים אוניברסליים שירככו את הקצוות המחוספסים של סין הקומוניסטית בדיוק כפי שעיצבו את אירופה, אמריקה, אוסטרליה, יפן ודרום קוריאה למדינות ליברליות מודרניות. במשך עשרות שנים, נשיאים אמריקנים משתי המפלגות הפוליטיות פעלו לשילוב בין כלכלות סין ואמריקה והפכו אותם לתאומים מאוחדים.

הדינמיקה בה התמקדה תורת ההתכנסות ההרמונית הייתה מספיק למדי, אולם ההתמקדות הבלעדית בכלכלה עיוורה את המנהיגים האמריקנים מראיית גורמים סותרים – תרבותיים, פוליטיים ודמוגרפיים – בעלי משקל שווה או רב יותר. מבחינה תרבותית סין רואה עצמה לא כמדינה אחת מבין רבות, אלא כתרבות אדירה שהיא מרכז המין האנושי. מבחינה פוליטית, המפלגה הקומוניסטית הוכיחה יכולת גבוהה יותר מכל מה שמישהו אי פעם חלם שאפשרי להתאים שלטון מפלגה יחידה לדרישות הכלכלה המודרנית. בין השאר בזכות עלייתן של טכנולוגיות חדשות, המפלגה מצליחה כעת לעקוב ביעילות אחר 1.4 מיליארד אנשים, לאפשר להם מרחב בענייניהם הכלכליים תוך שיטור אכזרי של חייהם הפוליטיים והאינטראקציות החברתיות.

דיכוי העם הסיני היה מטריד אך ניתן לשליטה אילו סין הייתה שחקן בינוני על הבמה העולמית. אבל הגודל חשוב. בשנת 2010, שר החוץ הסיני יאנג ג’ייצ’י נטש בזעם ועידה בינלאומית במחאה על ביקורת שהשמיעה מזכירת המדינה האמריקנית הילרי קלינטון על התנהלות תוקפנית של הצבא הסיני בים סין הדרומי. לאחר מכן הוא הצדיק את זעמו בתובנה תמציתית זו: “סין היא מדינה גדולה ומדינות אחרות הן קטנות. זו פשוט עובדה.”

סין מתרעמת על מאמציה של ארה”ב להגן ולתמוך במדינות “קטנות” על מנת לקיים סדר בינלאומי שסין לא הייתה שותפה ליצירתו, והיא רואה בערכיו – ליברליזם, דמוקרטיה, חופש ביטוי ושוק חופשי ושקוף – פגיונות המכוונים נגד המשך שלטון המפלגה הקומוניסטית. לכן, בייג’ינג נחושה לשבור את התבנית הקפיטליסטית-ליברלית שהמערב בנה עבורה, והגודל שלה מעניק לה את הכוח להצליח.

לאחרונה, כמה פרשנים קבעו כי מקור העוינות של סין למערב נעוץ ב”קומוניזם”. אף שמדבור במונח אנכרוניסטי, הוא אינו לגמרי מוטעה. למען האמת, אף אחד בסין כבר לא מאמין בעקרונות צרי-האופקים של הכלכלה המרקסיסטית. ועדיין, המפלגה הקומוניסטית ממשיכה לסמוך על מבנה המדינה החד-מפלגתי ועל הכלים המסורתיים של דיכוי, חתרנות ולוחמה אידיאולוגית לקידום המטרות הלאומניות – כולל, אם לנקוב בשלושה מהם – משטרה חשאית, מערכת עולמית של ארגוני קש ורשתות ריגול ומכונת תעמולה ענקית.

מיקום הבסיס הסיני בג’יבוטי

מבחינת מדיניות החוץ, המפלגה הקומוניסטית נותרה מסורה למהפכה בינלאומית. אך העולם החדש אותו היא מדמיינת אינו גן עדן מרקסיסטי, אלא עולם בו סין תחליף את ארה”ב ככוח הדומיננטי בסדר גלובלי סינו-צנטרי. להשגת מטרה זו, מנהיגי סין רואים בעסקים ובמחקר מדעי זרועות הכפופות למנגנון הביטחון הלאומי. יוזמת ‘תוצרת סין 2025’, אותה חשפה המפלגה בשנת 2015, שואפת לעצמאות כמעט מוחלטת מספקים זרים, במיוחד בתעשיית ההיי-טק, במטרה להפוך את סין למובילה הבלתי-מעורערת בתחומים שיניעו את הצמיחה הכלכלית העולמית בעשורים הקרובים.

הרעיון להחליף את ארה”ב כמנוע לחדשנות ההיי-טק מחובר באופן אינטגרלי למסלול השני בו נעה סין: מודרניזציה צבאית והתפשטות. למרות שקשה להשיג מספרים אמינים, ההערכות הן כי בין 2000 ל‑2019 תקציב הביטחון של סין צמח ביותר מפי חמישה, מכ-43 מיליארד דולר ל-266 מיליארד דולר – סכום העולה על צרוף תקציבי ההגנה של רוסיה, ישראל, בריטניה וצרפת. בעוד שהמטרה המיידית של בייג’ינג היא השגת עליונות על ארה”ב במערב האוקיינוס השקט, המטרה ארוכת-הטווח לעשורים הקרובים היא פיתוח צבא בעל יכולת פריסה מלאה, כזה שמסוגל להשפיע על ארבע פינות תבל עם כלי הנשק המתקדמים ביותר התואמים או אף עולים על כוח האש האמריקני, ועם מיומנות טקטית שנועדה לנטרל יתרונות אמריקנים קיימים.

המסלול האסטרטגי השלישי של סין הוא פוליטי: להפוך את העולם למסביר פנים יותר עבורה. חוק הביטחון החדש בהונג קונג שחוקק בחודש יוני, מזכיר לנו שככל שסין עולה במעמדה היא הופכת לתוקפנית יותר, בעלת שאיפות התפשטות גדולות יותר ועוינת יותר לדמוקרטיה. המפלגה הקומוניסטית משתמשת באופן קבוע בארגוני קש כדי לארגן קהילות סיניות במדינות זרות ולגייס אותן לתמיכה ביעדים של בייג’ינג. היא מכריחה חברות זרות הפועלות בסין ללכת על פי אותו קו אידיאולוגי ומנצלת עסקים סיניים, אוניברסיטאות ומכוני מחקר כדי לחדור למוסדות בחברה המערבית.

בהקשר הזה, המזרח התיכון מהווה עבור בייג’ינג תערובת ייחודית של איומים והזדמנויות. בצד האיומים נמצאת העובדה לפיה כמחצית מייבוא ​​הנפט של סין מגיע מן המפרץ הפרסי או עובר דרך תעלת סואץ. בנוסף לנפט וגז, רבים מהמשאבים האחרים המזינים את כלכלת סין מפלסים את דרכם לנמלים כמו שנחאי או גואנז’ואו רק לאחר שעברו דרך צווארי הבקבוק של המזרח התיכון, שם הם חשופים למגבלות מצד ארה”ב.

בצד ההזדמנויות, המזרח התיכון אינו רק מקור לנפט הנחוץ כל כך, אלא גם ביתה של המדינה היהודית. מבחינת אוכלוסייה ישראל אמנם זעירה, אך היא מעצמת סייבר ומובילה עולמית בתחום הבינה המלאכותית וחדשנות בתחום הנשק. מה שחסר לבירוקרטיה הסינית המנופחת זו היכולת לחדש ולפתור אתגרים במהירות, יכולת אותה יש לישראל בשפע יחד עם הכרות והבנה ייחודית מבפנים של היכולות הטכניות והצבאיות האמריקניות. ישראל הייתה יכולה למלא תפקיד חיוני בסיוע לבייג’ינג להשיג הן את יעדי ‘סין 2025’ והן את מאמצי המודרניזציה הצבאית שלה, אלמלא חסתה תחת המטריה המגנה של צבא ארה”ב.

“האי העולמי” הוא השם שהעניק אבי הגיאו-אסטרטגיה המודרנית הלפורד מקינדר למסת האדמה שיצרו שלוש היבשות השזורות אירופה, אפריקה ואסיה, ולנקודת הצומת שלהן אנו קוראים “המזרח תיכון”. הכוח השולט באי העולמי חולש גם על העולם. עורקי החיים הכלכליים לא רק סין אלא גם של חלק גדול מהעולם חוצים את האזור. כיום, צבא ארה”ב מחויב לאותם עורקי חיים ומבטיח את העליונות העולמית האמריקנית. אם יסתיים עידן הבכורה האמריקנית במזרח התיכון, מאזן הכוחות העולמיים ייטה באופן דרמטי לעבר בייג’ינג.

***

בחודש יוני האחרון, האדמירלית היידי ברג, ראש אגף המודיעין בפיקוד אפריקה של צבא ארה”ב, הפנתה את תשומת הלב הציבורית לבעיית ההתנכלות לכוחות אמריקנים במחנה למונייר בג’יבוטי (בסיס הקבע האמריקני היחיד ביבשת) מצד שכניו הסינים החדשים. הסינים, כך הסבירה לכתבים, פעלו כדי “להגביל את המרחב האווירי” על ידי חסימת כלי טיס אמריקנים מטיסות מעל הבסיס הסיני, פריסת מל”טים שנועדו להפריע לפעולות הטיסה, והבהוב לייזרים לעבר טייסים שגרמו לפגיעה קלה בעיניהם. יותר מפעם אחת, חיילים סינים ניסו לחדור לבסיס האמריקני.

מבחינת בייג’ינג, תחרות בפרופיל גבוה עם ארה”ב במזרח התיכון היא הרחבה ישירה של התחרות הצבאית במערב האוקיינוס השקט. במקרה של מלחמה בין סין ליריביה האסייתיים, בייג’ינג מתכוונת לשלול מארה”ב את היכולת לפעול צבאית בתוך “שרשרת האיים הראשונה” – מחרוזת הארכיפלגים המשתרעת מאיי קוריל ויפן בצפון, דרומה דרך טייוואן והפיליפינים ועד בורניאו. האיים הללו – נושאות המטוסים הבלתי-ניתנות-להטבעה של אמריקה – תוחמים את סין ממזרח ומגבילים מאוד את המוצא לים של הענק האסייתי.

עד כה לבייג’ינג לא היו אמצעים לפרוץ לים, אבל המסלול הסיני החדש דרך פקיסטן לאוקיינוס ההודי משנה את המצב. בייג’ינג מכנה זאת “המסדרון הכלכלי של סין-פקיסטן” (CPEC), מכיוון שאמריקנים שחשיבתם ספוגה ב”התכנסות הרמונית” נרדמים במשמרת כאשר הם שומעים את המילה “כלכלי”. במציאות, היחסים בין פקיסטן לסין הם ברית צבאית לכל דבר פרט לשמה, המכוונת כגד הודו. המסדרון מסתיים בגוואדר לחופי האוקיינוס ההודי, שם נבנה כעת נמל בעזרתה הנדיבה של יוזמת ‘חגורה ודרך’.

בעוד שבייג’ינג מציגה כעת את גוואדר כמיזם מסחרי לחלוטין, בסיומו הוא בוודאי יהפוך לבסיס צבאי שיסייע לבייג’ינג באיגוף של הודו. ה-CPEC גם יקצר ויחזק את קווי האספקה ​​של סין. גוואדר תשמש כמרכז להעברת נפט וגז טבעי וחומרי גלם אחרים שיזרמו דרך היבשה בצינורות אל שינג’יאנג, ואז מזרחה לנקודות רחוקות יותר בסין.

כדי להגדיר את ההשלכה האסטרטגית של קישור סין-פקיסטן במונחים ניתנים לכימות, המרחק הכולל מסין למפרץ הפרסי הוא מעל 5,000 מיילים ימיים, דרך מים שבעת מלחמה ככל הנראה יהיו בלתי-עבירים. לעומת זאת, המרחק מהמפרץ הפרסי לגוואדר הוא פחות מ- 600 מיילים ימיים.

מסדרון סין-פקיסטן

היתרונות האסטרטגיים של הבסיס העתידי הזה יהפכו אותו לפנינה הבוהקת ביותר ב”מחרוזת הפנינים” הצומחת של סין – רשת נמלי המעבר לאורך נתיבי הים מהונג קונג לג’יבוטי ולפורט סודן בים האדום. למעט ג’יבוטי, סין מציגה עמדות אלה כמרכזים מסחריים – אך לפחות חלקם הם באופן ברור מתקנים דו-שימושיים שיעברו לשימוש צבאי גלוי בכל פעם שבייג’ינג תהיה מוכנה לשלוף את חרבה.

הכוונות הצבאיות האלו לא מתמצות ביריבותיה האסייתיות של סין. כאשר בוחנים אותה למשל מדלהי, טוקיו, טייפה, סיאול, מנילה או קנברה, המטרה העוינת של מחרוזת הפנינים ברורה. במקרה של מלחמה, סין מציבה את עצמה לא רק בעמדת הגנה על קווי אספקת האנרגיה, אלא בעמדה מאיימת על קווי יריביה שכולם תלויים מאוד בנפט מהמזרח התיכון. בין התלותיות ביותר נמצאות יפן וטייוואן, לשתיהן אין כמעט נפט וגז מקומי והן מסתמכות במידה רבה על יבוא מהמזרח התיכון.

בתוך מחרוזת הפנינים בולט במיוחד הפוטנציאל האסטרטגי ההתקפי של ג’יבוטי וגוואדר. ג’יבוטי שומרת על מיצר באב-אל-מנדב, צוואר הבקבוק במסלול בין האוקיינוס ההודי לים התיכון דרכו זורם נפט לאירופה; גוואדר ממוקמת ממש בסמוך למפרץ עומאן, במרחק יריקה ממיצרי הורמוז דרכם חייב לעבור הנפט המיועד להודו, יפן וטייוואן.

אם בייג’ינג תהיה מסוגלת ליירט את המטען העובר בשתי נקודות המפתח האלה מהבסיסים החדשים בג’יבוטי וגוואדר, היא תשלים את אחיזת החנק בגרונו של העולם, מה שנראה בדיוק כמו החזון המעצב את שאיפות מתכנני המלחמה הסיניים. מחקר של מכללת הצי האמריקני משנת 2016 מזהיר כי בתוך עשור יהיו לסין 530 ספינות מלחמה וצוללות, גידול ניכר מ-400 כלי השיט שעל פי ההערכה נכללים בצי שלה כיום. במסגרת התקציבים הקיימים, לארה”ב סיכויים קלושים לעמוד בקצב.

ישנם חוקרים הטוענים כי ספירת כלי שיט היא תרגיל חסר משמעות: אוניות אמריקניות גדולות יותר, מתוחכמות יותר וקטלניות יותר ממקבילותיהן הסיניות, ועשויות להישאר כאלה גם בעשורים הבאים. יתרה מכך, חיל הים האמריקני כביכול מאומן טוב יותר בעימות רב-זרועי ובתיאום עם צבאות של בעלות ברית. אך לא משנה מה התוקף של קביעות מסוג זה, בייג’ינג לא מתכננת להשיג דומיננטות מול ארה”ב באמצעות קרב שיראה כמו לקוח מתוך תסריט הוליוודי. במקום זאת, היא תנגוס בכוח האמריקני לאט ובשיטתיות במטרה לשכנע את בעלי בריתה של אמריקה (ובעלי ברית פוטנציאליים כמו הודו) כי מאזן הכוחות הגלובלי משתנה נגד וושינגטון, ושתהיה זו טעות להסתמך על האמריקנים לצרכי ביטחון.

האסטרטגיה המזרח-תיכונית של סין לא קשה לניתוח. היא אינה מנסה להביס את האמריקנים בקרב חמוש אלא מנהלת מערכה של לוחמה פוליטית. אם לשאול ביטוי מימי המלחמה הקרה, בייג’ינג מנסה לבצע ‘פינלנדיזציה’ של בעלות הברית של אמריקה. משימה זו אינה דורשת צבא שיכול להתמודד עם הנשק האמריקני רובה מול רובה. זה רק דורש שהאמריקנים ייראו כלא-אמינים.

אפילו עכשיו, לפני השלמת הבנייה של הצי, חיל הים הסיני מצליח להשפיע על הכוחות אמריקנים. בשנת 2018 שינה שר ההגנה ג’יימס מאטיס את שם הפיקוד הקרבי באסיה מ’פיקוד האוקיינוס השקט’ ל’פיקוד הודו-האוקיינוס השקט’. בכך הוא הכיר בשתיקה בעובדה כי אם מחר תפרוץ מלחמה באסיה, לחיל הים האמריקני לא תהיה ברירה אלא להגביר את הסיורים באוקיינוס ההודי ובמפרץ הפרסי כדי להרתיע את הסינים מלתקוף את קווי האספקה ​​של האויב. ככל שהכוחות האמריקנים מתפרסים במרחק רב יותר, כך קל יותר לגרום למדינות קטנות לחשוש מכך שאמריקה לא תהיה יכולה או מוכנה להגן עליהן. המסר של סין ליפן, טייוואן ודרום קוריאה (ובוודאי לסעודיה וישראל) ברור: אמריקה נמצאת בירידה, מול העלייה הסינית הבלתי-נמנעת.

בשנים האחרונות, ולדימיר פוטין העניק לשי ג’ינפינג שיעורים כיצד לשחוק בקלות את היוקרה האמריקנית. במלחמת האזרחים בסוריה, פוטין הפעיל כוח שלא היה מספיק גדול כדי להוות איום משמעותי לעליונות האמריקנית, אך הוא עדיין מספיק חזק כדי לשנות את כללי המלחמה. בכך שהפך את רוסיה לשחקן המוביל בשטח סוריה, הפך פוטין את עצמו לבעל-שיח חיוני עבור בנות בריתה של אמריקה במזרח התיכון, במיוחד ישראל וטורקיה, שמנהיגיהן החלו לבקר במוסקבה לעתים קרובות יותר מכפי שטסו לוושינגטון.

המעורבות הסינית במערכה הסורית של רוסיה התרחבה הרבה מעבר לצפייה בטלוויזיה במפגשים של פוטין עם ארדואן ונתניהו במוסקבה. אוניות מלחמה סיניות היו חלק קבוע מהפריסה הימית של רוסיה בים התיכון, ומיכלי הגז שצבאו של בשאר אסד הפיל על אזרחים בראשית המלחמה היו מתוצרת סין.

תוצאה בולטת אחת של המעורבות הצבאית של סין במזרח התיכון, באמצעות הברית הצבאית הפעילה עם רוסיה ובמקומות אחרים, היא שרבות מבעלות הברית המזרח-תיכוניות הקרובות ביותר של אמריקה הפכו ללקוחות של נשק סיני. בשנת 2017 חתמה חברת המחקר והטכנולוגיה הסינית (CASC) על עסקת שותפות עם ריאד להקמת מפעל לייצור מל”טים בסעודיה. בעבר, CASC התקשרה רק בשתי עסקאות כאלה: עם פקיסטן, בעלת בריתה הקרובה ביותר של סין, ובמיאנמר אותה היא מקווה להפוך לבעלת ברית ובכך לאגף את הודו במזרח.

סין צוברת גם ניסיון בהשגת השפעה באמצעות השתתפותה במשימות שמירת השלום של האו”ם, אליהן שולחת בייג’ינג יותר חיילים מכל חברה קבועה אחרת במועצת הביטחון. בעוד בייג’ינג מקבלת תשואות בינלאומיות על תרומתה למאמץ, הצבא הסיני צובר ניסיון לוגיסטי, אוסף מודיעין חשוב ויוצר מערכות יחסים מתמשכות. יתרה מכך, הוא מנצל את תקציב האו”ם (בו ארה”ב המשתתפת העיקרית) כדי לסייע בהגנה על הנכסים הסיניים הצומחים מעבר לים. מבין 13 המדינות שקיבלו לשטחן כוחות שמירת שלום הסיניים בין 2012 ל-2018, תשע היו בית להשקעות סיניות משמעותיות. עם הזמן, לפחות חלק מאותם נציגים יחליפו את דגל האו”ם הכחול בדגל האדום של הרפובליקה הסינית, ויהפכו את עצמם למשלחות צבאיות סיניות רשמיות.

הקמת הבסיס הימי בג’יבוטי מספקת את המודל למעבר מסוג זה. אוניות סיניות הגיעו לראשונה לקרן אפריקה בסוף 2008, כדי לשתף פעולה (אך לא להצטרף רשמית) עם כוח משימה רב-לאומי נגד תופעת הפיראטיות. המהלך סימן שינוי דרמטי: מעולם לפני כן לא שלחה סין ספינות מלחמה מעבר למים הטריטוריאליים שלה כדי לשתף פעולה עם צבאות זרים סביב אינטרס הדדי. חיל הים הסיני אף פעם לא קיים תקשורת קבועה עם צבא ארה”ב ברמה הטקטית והמבצעית ועד אז ההתקשרות ביניהם הוגבלה למפגשים רשמיים של קצינים בכירים.

באותה תקופה, היו כאלה בפנטגון שחשבו כי שינוי זה מייצג את תחילתה של תחרות עם סין באוקיינוס ההודי ובמזרח התיכון. לעומת זאת, חסידי ההתכנסות ההרמונית הטביעו את הקולות החשדניים וטענו כי השינוי במדיניות סימן את הלהיטות של בייג’ינג להיות “בעלת עניין אחראית”: שיתוף פעולה נגד שודדי-ים היום יפתח את הדלת לסוגים אחרים של שיתופי פעולה מחר. הם טעו. בחסות התחזית הוורודה של בכירי הביטחון בוושינגטון, הנוכחות של חיל הים הסיני בקרן אפריקה הפכה בהדרגה למצב נתון. לא עבר זמן רב, והמשימה הזמנית הפכה לבסיס קבע ממנו מכוונים כעת לייזרים לעיני טייסים אמריקנים.

***

לסין יש אינטרס עמוק, מובן מאליו ומתמיד לשמור על זרימת הנפט החופשית. עד כאן הדוגלים בהתכנסות הרמונית צדקו. התיאוריה גם לא טעתה בתפיסה לפיה סין נהנית במודע מהיציבות האזורית שצבא ארה”ב מספק. אכן יש חפיפה אמיתית בין אינטרסים סיניים ואמריקנים, אבל זו המחצית הפחות-מעניינת של הסיפור. יחד עם האינטרסים המשותפים בחלקים, סין מחויבת גם לשינוי הסדר הליברלי הבינלאומי על ידי ערעור ארה”ב והחלפתה ככוח הדומיננטי במזרח התיכון. מטרת הניטרליות הפורמאלית של סין היא לנהל במיומנות את הסתירה, בין השאר באמצעות הסטת תשומת הלב המערבית מכוונותיה העוינות לטווח ארוך.

התיאום בין מוסקבה לבייג’ינג במזרח התיכון הוא חלק מסיפור גדול בהרבה. “בשש השנים האחרונות נפגשנו כמעט 30 פעמים”, אמר שי ג’ינפינג על ולדימיר פוטין בשנה שעברה עם הגעתו למוסקבה לביקור ממלכתי. “רוסיה היא המדינה בה ביקרתי הכי הרבה פעמים, והנשיא פוטין הוא החבר והעמית הטוב ביותר שלי,” הוסיף. פוטין מצדו השיב כי הקשרים הסינים-רוסיים “הגיעו לרמה חסרת תקדים” ותיאר את היחסים בין המדינות כ”שותפות גלובלית ושיתוף פעולה אסטרטגי”.

היו אלה יותר מאשר דברי נימוסין דיפלומטיים. למרות שנשארו עדיין אזורי חיכוך משמעותיים בין המדינות, סין ורוסיה עובדות כעת יד ביד בתחומים מרכזיים רבים, כולל בנושאי ביטחון. הערכת האיום העולמי של קהילת הביון האמריקנית לשנה שעברה נפתחה בהצהרה: “סין ורוסיה מתואמות כיום יותר מאשר היו בשלהי שנות ה-50”. ההערכה לא זיהתה את המזרח התיכון כאזור של התאמה משמעותית בין סין ובן זוגה הרוסי, אך הייתה צריכה לזהות. יחד, שתי המדינות מחפשות דרכים לרופף את הקשר בין וושינגטון ובעלות בריתה, ולחזק את הכוחות האנטי-אמריקנים באזור אותם מובילה איראן.

תפיסת ההתכנסות ההרמונית הצליחה לטשטש את טיבה, היקפה ואפילו קיומה של שותפות סינית-רוסית במזרח התיכון, בכך שהדגישה יתר על המידה את האינטרס הסיני-אמריקני המשותף ביציבות אזורית מול האינטרס של רוסיה בחוסר יציבות שמגביר את הכנסות הרוסים מנפט ומייצוא ביטחוני. למרבה הצער, ההתנגשות המשוערת בין האינטרסים הרוסים והסינים היא תיאורטית יותר מאשר אמיתית, ובאופן מעשי הגישה המסחרית של סין לאנרגיה מקלה על החיכוך עם רוסיה בשאלות הנוגעות לתמחור נפט.

בכל מקום אפשרי, סין רוכשת זיכיונות לטווח הארוך בשערים נוחים, ובכך מבודדת את עצמה מתהפוכות בשוק האנרגיה. באופן דומה, ההתערבות הצבאית של פוטין בלוב ובסוריה לא איימה על האינטרס של סין ביציבות המתמקד במדינות המייצאות נפט במפרץ הפרסי. נהפוך הוא, היא יצרה הזדמנויות רבות לדיפלומטיה וסחר. כתוצאה מכך, לא נותר דבר שיעמוד בדרכן של רוסיה וסין ליצירת ברית אקטיבית או שקטה שמטרתה להחליש את הסדר האמריקני במזרח התיכון – אינטרס ששתי המדינות חולקות במשותף.

עובדה נוספת שאמריקנים נוטים לפספס היא שהעוצמה הכלכלית של סין והיתרונות האסטרטגיים שלה ממקמים אותה כבן הזוג הבכיר במערכת היחסים, כלומר: שי ג’ינפינג, ולא ולדימיר פוטין הוא זה שקובע את התנאים. תפקידה של רוסיה הוא להתערב צבאית במזרח התיכון, ובכך לספוג את התגובה האמריקנית, ובינתיים סין היא הנהנית העיקרית מפעילות “ערעור היציבות” הרוסית.

בהקשר הזה, מעקב אחרי התנהלות הדיפלומטים סיניים באו”ם הוא מאלף. במשך שני עשורים לפחות, הם הסתמכו לרוב על עמיתיהם הרוסים בסוגיות המזרח התיכון הכבדות ביותר כמו הסכם הגרעין האיראני והסכסוך הסורי. אם פנו אליהם דיפלומטים אמריקנים או אירופיים ביחס לעמדת בייג’ינג בנושא הנדון, הדיפלומטים הסיניים הצביעו על כך שאין טעם לדון עימם מכיוון שהם יצביעו בכל דרך שהרוסים יחליטו להצביע. בהתנהגותם כאילו אין לבייג’ינג מדיניות עצמאית, דיפלומטים סינים הצליחו לספק לרוסיה תמיכה נמרצת תוך שהם נראים פסיביים כמעט עד אדישות. תכנית זו חיזקה את ההנחה האמריקנית כי המסחר הוא כל מה שמעסיק באמת את סין במזרח התיכון, וכי רוסיה היא האתגר הרציני ביותר לבכורה האמריקנית באזור.

היכולת הרוסית לשמש כהסוואה לסין במזרח התיכון תלויה משמעותית בברית הצבאית שלה עם איראן בסוריה, שם טהרן סיפקה את עיקר הכוחות היבשתיים המבצרים את משטר אסד. אך רוסיה אינה יכולה להרשות לעצמה לשלם עבור המאמץ האיראני, טלשם כך המשאבים הסיניים הם חיוניים.

למרות שסין אינה מסבסדת ישירות את המלחמה בסוריה, היא השותפה המסחרית הגדולה ביותר של איראן והמקור הגדול ביותר שלה להשקעות זרות, ממש כמו שהיא עבור רוסיה. בעוד ששיתוף הפעולה של בייג’ינג עם טהרן מתרכז בצרכי האנרגיה של סין והשקעות כלכליות אחרות, היחסים כללו במשך שנים רבות גם שיתופי פעולה ביטחוניים. ככל שהסנקציות של ממשל טראמפ הרסו את הכלכלה האיראנית, החשיבות של סין עבור האייתוללות רק הלכה וגברה.

ובייג’ינג נראית מוכנה יותר ויותר להפגין את העובדה הזו. בדצמבר האחרון קיימה סין תרגילים ימיים משותפים עם רוסיה ואיראן באוקיינוס ההודי ובמפרץ עומאן. האירוע היה ראוי לציון בשל היותו הראשון מסוגו בין שלוש המדינות, אך גם בגלל התזמון. הוא בוצע בעיצומו של סכסוך משמעותי בין וושינגטון לטהרן בו כוחות איראניים ביצעו פיגועים נגד מיכליות שהובילו נפט מהמפרץ הפרסי.

ולדימיר פוטין ושי גי’נפינג | kremlin.ru

אם סין הייתה ניטרלית באמת בסכסוכים המזרח-תיכוניים, ואם היא באמת הייתה דואגת רק למסחר, האם היא לא הייתה נמנעת מלבצע תרגילים משותפים באותה העת, ובמקום זאת מעודדת את חברתה הקרובה במזרח התיכון להירגע, להתפשר, ולהמשיך בעסק המרגש של בניית הכלכלה הסינית והאיראנית?

במקום זאת, סין פרסמה את עצמה כשותפה השקטה של הציר הרוסי-איראני, וכתוצאה מכך גם של מה שמכונה “ברית ההתנגדות”: שרשרת בעלות הברית של איראן הכוללת את משטר אסד, חיזבאללה, חמאס, והחות’ים בתימן. כמובן שבייג’ינג אינה תומכת במפורש בפעילות הממאירה של ברית ההתנגדות. מצד שני, היא גם לא מתנגדת לה. גם איראן משמשת כהסוואה של סין.

עבור הסיניים, היתרונות מפעילות ערעור היציבות שמבצעות רוסיה ואיראן במזרח התיכון הם רבים ומשמעותיים. ראשית, האסטרטגיה הזו מתישה את אמריקה. שני הנשיאים האחרונים בבית הלבן נבחרו על בסיס הבטחות לצמצום הנוכחות הצבאית במזרח התיכון. חברים רבים הן במפלגה הדמוקרטית והן ברפובליקנית לא מבינים מדוע ארה”ב ממלאת תפקיד מרכזי באזור, וחלק משמעותי מהם תומך בעזיבתו לחלוטין.

שנית, הציר האיראני-רוסי וברית ההתנגדות פוגעים ביוקרה האמריקנית. הכישלונות המתמשכים של ארה”ב לנצח את המיליציות הנתמכות על-ידי איראן בעיראק וחוסר האונים מול התמרונים הרוסיים בסוריה, מאפשרים למכונות התעמולה של רוסיה, סין ואיראן לטפח את הרושם כי הן בתוך המזרח התיכון והן מחוצה לו, אמריקה נמצאת כבר מעבר לשיא.

שלישית, שמירה בחיים של המשטר האיראני ושמירה על יכולתו הצבאית עוזרת לכוחות הסיניים באזור לסנדל את הצי האמריקני, מכיוון שהתנהגותה המאיימת של איראן במפרץ הפרסי מסיטה את המשאבים האמריקניים ממערב האוקיינוס השקט.

רביעית, סין זורעת מחלוקת בין אמריקה לבעלות בריתה. מעט נושאים גרמו לקרע עמוק יותר בין ארה”ב לבעלות בריתה האירופיות מאשר המחלוקות באשר להתמודדות עם האתגר האיראני על כל ממדיו, ולא רק בסוגיית הגרעין. באופן דומה, הסכסוך בסוריה יצר מחלוקת בין האמריקנים לבין בעלות בריתם האזוריות (ובמיוחד טורקיה), וגרם לגלי הפליטים האדירים ששטפו את אירופה, הטרידו את האיחוד האירופי והעכירו את הפוליטיקה שלו.

לבסוף, התמיכה באיראן ורוסיה, במיוחד בעידן של ספקות ביחס למחויבות ארוכת-הטווח של אמריקה במזרח התיכון, מאלצת את בעלות הברית הגדולות של ארה”ב כמו סעודיה וישראל לפזר את ההימורים שלהן על ידי טיפוח קשרים עם בייג’ינג. עבור בעלות ברית של אמריקה, הדרך הטובה ביותר להשיג כרטיס כניסה לבייג’ינג מבלי להרגיז את וושינגטון היא לקבל את ההזמנה הגלויה שלהם לעסקאות כלכליות. סין היא כיום השותף המסחרי מספר אחת של ערב הסעודית, ממנה היא מייבאת יותר נפט מאשר מכל מדינה אחרת. ישראל מצידה מקבלת השקעות הון משמעותיות מסין יחד עם ביקורים של קצינים סיניים רמי-דרג, ומעסיקה חברה סינית לפיתוח נמל חיפה למרות בקשות אמריקניות חוזרות ונשנות לביטול החוזה.

בעולם מושלם, לא הישראלים ולא הסעודים היו בוחרים לנהל את בעיית איראן דרך בייג’ינג; במקום זאת הם היו מעדיפים לפתור אותה באמצעות ברית חזקה עם ארה”ב. אבל שתי המדינות רואות את המציאות, והיא מראה בבירור כי כוחה של אמריקה אינו ודאי כבעבר.

השקרים הטובים ביותר מבוססים על האמת, וההצהרה הניטרליות של בייג’ינג היא שקר טוב מאוד. הוא מאשר בגלוי את הרעב הסיני לאנרגיה ואת הצורך למנוע הפרעה באספקתה, אך על ידי הדגשת אמיתות אלה הניטרליות של בייג’ינג מסיטה את תשומת הלב ממטרותיה האפלות יותר. תמיכה שקטה בהתערבות הצבאית של רוסיה ובטרור ובחתרנות של איראן אינה מאיימת על האינטרסים הכלכליים של סין. נהפוך הוא – אלימות אכזרית, כל עוד היא מוחזקת בגבולות, טובה לעסקים. יתרה מזאת, מצב של מהומה שומר גם את אמריקה במצב של מגננה. במילים אחרות, סין היא ניטרלית נגד ארה”ב.

***

על פי נתוני סוכנות המידע האנרגטי האמריקנית, ייבוא הנפט הגולמי השנתי של סין הוא הגבוה בעולם ועמד על ממוצע של 10.1 מיליון חביות ליום בשנת 2019. תחזיות של מומחים צופות כי ייבוא זה יעלה משמעותית בנפחו בעשור הבא. כדי להקטין את הסיכון לשיבוש, סין גוונה את תיק הספקים שלה. בשנת 2019 עשרת המקורות המובילים לייבוא ​​נפט סיני כללו בנוסף לספקים המזרח-תיכוניים את רוסיה, אנגולה, ברזיל ובריטניה. ביזור תלות בסדר גודל כזה על פני ספקים רבים ושונים הוא גם סוג של קמפיין השפעה, חלק מהמלחמה הפוליטית של בייג’ינג נגד ארה”ב.

רכישת הנפט הבריטי היא מקרה מעניין. בין 2018 ל-2019, הייבוא הסיני מבריטניה גדל ב-44%. האם זה מקרה שסין השקיעה בצורה נרחבת בכלכלה הבריטית בדיוק כאשר לונדון הייתה במשא ומתן סוער עם וושינגטון בשאלה האם בריטניה תאפשר לענקית הטלקום הסינית וואווי לבנות ולהפעיל את תשתית רשת ה-5G שלה? אם אכן מדובר במקרה, השגריר הסיני בלונדון רוצה להסתיר את העובדה הזו מאיתנו. כאשר ראש הממשלה בוריס ג’ונסון ביצע פניית פרסה והחליט להיפרד מוואווי, השגריר הזהיר אותו כי החברות הסיניות שמשקיעות בבריטניה “עוקבות בציפייה”.

איומים כאלה של הענשת ממשלות באובדן השקעות “פרטיות” הפכו לחלק נורמלי מהקשר של סין עם בעלות ברית קרובות של אמריקה כמו בריטניה, קנדה ואוסטרליה. אולם באמריקה, התובנה הרווחת המבוססת על התכנסות הרמונית עדיין מתארת ​​את מדיניות סין במזרח התיכון כלא יותר מתרגיל בהפקת משאבים, כאילו המגזר הפרטי הסיני מקבל החלטות על בסיס חישובי רווח והפסד והבירוקרטים בבייג’ינג רק נגררים אחריו.

הנטייה האמריקנית לראות בכלכלה תחום אוטונומי מונעת מהם לראות את העובדה הפשוטה: סין מפעילה במודע השפעה כלכלית כדי לערער את הסדר האמריקני במזרח התיכון. מאז השקת יוזמת ‘חגורה ודרך’ בשנת 2013, בייג’ינג השקיעה יותר מ-123 מיליארד דולר במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אם מספרים אלה מרמזים כי האזור הוא בראש סדר העדיפויות האסטרטגי, קווי המגמות מביעים זאת עוד יותר. סין היא כיום המקור הגדול ביותר של השקעות זרות במזרח התיכון. בעוד שההשקעות הסיניות בשאר העולם פחתו במאה מיליארד דולר בשנת 2018, השקעותיה במזרח התיכון ובצפון אפריקה למעשה צמחו באותה שנה ביותר מ-28 מיליארד דולר. כמעט שלושה רבעים מהסכום הזה הגיע לבעלות ברית אמריקניות: מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה – כל המדינות שסין סימנה כ”שותפות אסטרטגיות מקיפות“, כבוד חשוב במערכת הדיפלומטית הסינית. בין 2008 ל-2018, הסחר הדו-צדדי השנתי בין סין ובעלות הברית במפרץ הפרסי כמעט הוכפל ביחס לעשור הקודם והגיע לסכום של 163 מיליארד דולר; בשנת 2000 היו אלה רק 10 מיליארד דולר. סין היא כיום שותפת הסחר הגדולה ביותר של עומאן, כווית, איחוד האמירויות וסעודיה, והיא בין השותפות הגדולות של ישראל.

אבל בייג’ינג הקדישה תשומת לב מיוחדת למדינה מזרח תיכונית אחת. בין 2008 ל-2018, הסחר הדו-צדדי עם עיראק גדל ביותר מאלף אחוזים, מ-2.6 מיליארד דולר ליותר מ-30 מיליארד דולר. בשנת 2013, סין הפכה למקור המוביל של השקעות זרות ושותפת סחר בכירה, וכמו כן לרוכשת של יותר ממחצית הנפט העיראקי. עיראק היא כיום הספקית השלישית בגודלה לסין, מיד אחרי סעודיה ורוסיה. כאשר הנשיא ג’ורג בוש פלש לעיראק בשנת 2003, מבקריו (כולל סין) האשימו אותו בפתיחה במלחמה כדי להשתלט על עתודות הנפט של עיראק. באופן אירוני, אף מדינה לא נהנתה יותר מהפצת הנפט שלאחר המלחמה מאשר סין. בשנה שעברה סיכמה חברת בנייה סינית עסקה של 1.39 מיליארד דולר להקמת מגוון רחב של פרויקטים בדרום עיראק, כולל דיור בר-השגה, מתקני חינוך ורפואה ומרכזי תיירות.

במהלך ביקור בן חמישה ימים בבייג’ינג בספטמבר 2019, ראש ממשלת עיראק עאדל עבד אל-מהדי הגביר עוד יותר את שיתוף הפעולה הפורמלי והודיע ​​כי עיראק תצטרף ליוזמת ‘חגורה ודרך’ של סין. שי ג’ינפינג מצידו התחייב ל”תכנית לשיקום תמורת נפט”, במסגרתה סין תקים מערך רחב של פרויקטים בעיראק, החל מכבישים ושדות תעופה ועד לבתי חולים, מערכות ביוב ובתי ספר, בתמורה למאה אלף חביות נפט ליום. צבא ארה”ב הביס את דאע”ש למען הממשלה העיראקית, אך חברות סיניות ולא אמריקניות הן שקטפו את הפירות. בשל תפיסת ההתכנסות ההרמונית, האמריקנים לא הביעו תרעומת כלפי הסינים על כך. נהפוך הוא, וושינגטון בירכה על התפקיד הכלכלי הסיני ההולך וגובר, ואף העניקה לבייג’ינג קרדיט על שהצטרפה לפרויקט “האמריקני” של בניית הכלכלה העיראקית וייצוב המדינה.

עצוב ככל שיהיה הסיפור, הוא מחמיר עוד יותר. בעוד עיראק היא ארץ הפלאות לעסקים סיניים, היא מהווה סביבה עוינת עבור אמריקנים בגלל ההשפעה הנרחבת של המיליציות המגובות על-ידי איראן. בדצמבר האחרון איראן פתחה במערכה אותה הובילו מיליציות בהנחיית קאסם סולימאני, מפקד ‘כוח קודס’ של משמרות המהפכה, במטרה לגרש את ארה”ב מהאזור בכללותו ומעיראק בפרט. פעם נוספת, הפעילות ה”מערערת” של איראן לא קיבלה שום נזיפה נראית לעין מסין.

בהתחשב בחשיבותה החיונית של סין לאיראן כעורק החיים הכלכליים שלה בעידן קמפיין הלחץ המקסימלי של ממשל טראמפ, אי אפשר שלא לתהות האם קאסם סולימאני זכה לקריצה והנהון מבייג’ינג לפני שפתח בקמפיין האנטי-אמריקני האלים שהסתיים במותו. גם אם לא הייתה התייעצות כזו, ההשפעה הגוברת של סין בעיראק עדיין מייצגת דוגמא נוספת לאופן בו השימוש של בייג’ינג באיראן כהסוואה מניב דיבידנדים כלכליים ואסטרטגיים בו זמנית. משמרות המהפכה התישו את הכוחות האמריקניים בעיראק, ובכך יצרו ואקום אליו נכנסה סין, הפטרון של איראן.

***

ההבנה לפיה סין מהווה איום רציני על ארה”ב במזרח התיכון מגיעה בתזמון בעייתי. אמון הציבור במנהיגים האמריקנים נמצא בשפל היסטורי, והאמון בשיקול דעתם לגבי המזרח התיכון פגוע במיוחד. משמאל וגם מימין, קולות משפיעים בארה”ב דורשים צמצום של ההתחייבויות הצבאיות. הנשיא אובמה שתל לראשונה בלב הציבור את רעיון הנסיגה עם הכרזתו על “הפנייה לאסיה”, וקו המחשבה הזה חי וקיים בקרב תומכי הנשיא טראמפ. “אנחנו יוצאים. תנו למישהו אחר להילחם על החול הזה המוכתם בדם… תפקיד הצבא שלנו אינו להיות השוטר של העולם”, אמר טראמפ באוקטובר האחרון. למרות שהתייחס ישירות להחלטתו להוציא חיילים אמריקנים מצפון-מזרח סוריה, הרטוריקה שלו סימנה הסכמה עם אלה המעדיפים נסיגה רחבה מהמזרח התיכון.

הפיכתה של ארה”ב ליצואנית אנרגיה הודות למהפכת הפצלים חיזקה את הטענה הדו-מפלגתית כי נסיגה מהמזרח התיכון תהיה שפויה ובטוחה כאחד. האם אין זה אך נכון כי שבפועל תלויים בנפט המזרח-תיכוני יהיו השוטרים באזור? בעוד אנו מזדהים עם הרגש העומד מאחורי השאלה, התשובה הפשוטה היא ששום כוח מלבד ארה”ב אינו יכול להכיל את סין. לכן נסיגה מהמזרח התיכון לא רק שלא תחזק את ארה”ב, אלא תפגע קשות באינטרסים האמריקניים ותביא ניצחון אסטרטגי אדיר לבייג’ינג.

חשבו על תרחיש מתקבל על הדעת של ההשלכות המיידיות מנסיגה. כצעד ראשון, שי ג’ינפינג יגבה את טהרן פוליטית וצבאית בפיתוח של מה שמכונה “יכולות גישה ומניעה”. אלו הן תערובת הטקטיקות ומערכות הנשק שהצבא הסיני פורס כעת בשרשרת האיים במערב האוקיינוס השקט במטרה להפוך את האזור לאסור לכניסה עבור כוחות אמריקנים. כאשר איראן תהיה מצוידת באופן דומה, המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן יהפכו למעשה לאגמים סיניים.

כצעד שני, שי ג’ינפינג יוביל אסטרטגיה דומה לאורך חופי הים האדום. בהרחבה דרמטית של הבסיס בג’יבוטי, הוא יהפוך את המרכז המסחרי בפורט סודן לבסיס צבאי נוסף. כאשר שני המתקנים הללו יהיו מצוידים ביכולות איסור גישה, הים האדום יהפוך לאגם סיני.

מג’יבוטי, בייג’ינג תוכל לעזור לאיראן לממש את מטרתה להפוך את החות’ים לשכפול תימני של חיזבאללה הלבנוני – מיליציה המופעלת המצוידת בארסנל גדול של טילים בליסטיים מדויקים המסוגלים להשמיד את ריאד. סעודיה ושאר נסיכויות המפרץ ימצאו את עצמן מוקפות בכוח אש סיני ואיראני. היכולת לייצא נפט, שהיא החמצן הכלכלי שלהן, תהיה תלויה לחלוטין ברצון הטוב של סין, שתהיה הכוח היחיד המסוגל לרסן את איראן. מנהיגי המדינות הערביות המפיקות נפט יתחרו זה בזה בריצה לבייג’ינג כדי לראות מי יכול להתרפס ראשון בפני המפלגה הקומוניסטית.

גם לישראל לא תהיה ברירה אלא להתרפס, שכן נתיבי הספנות שלה מנמל אילת לאסיה יהיו נתונים לחסדי הסינים בים האדום. הציר הסיני-רוסי-איראני במפרץ הפרסי יקום במקביל לברית רוסית-איראנית מחודשת בסוריה, בסיוע ישיר או עקיף של הצבא הסיני. ראש ממשלת ישראל יצא בריצת אמוק לבייג’ינג כדי לשאת ולתת על מקומה של ישראל בסדר הסינו-צנטרי החדש במזרח התיכון.

כנציג מדינה עם נשק גרעיני, צבא חדיש ומשק וכלכלה מגוונת, כנראה שהמנהיג הישראלי יזכה לתנאים טובים יותר ממקביליו הערביים. שי ג’ינפינג ישמח להתייחס לישראל כחברה קרוב של סין, בתנאי שישראל תסכים להוריד את דרג הקשרים שלה עם ארה”ב ואירופה, להקים מרכז מחקר ופיתוח סייבר משותף בבייג’ינג, להשתתף בפרויקט פיתוח של טילי הגנה ולאפשר לחיל הים הסיני לערוך ביקורים בנמל חיפה אותו בנתה ומנהלת חברה סינית.

ההשתלטות המהירה של סין על מוקדי הובלת הנפט במזרח התיכון תביא לפניקה בקרב בעלות בריתה של אמריקה במזרח אסיה והודו. האם סין מתכוננת לחנוק אותן כלכלית? האם עליהן לחפש מקורות אנרגיה בחצי הכדור המערבי? האם עליהן לעבוד זו עם זו בבניית מערכת חירום של עתודות נפט?

בתגובה לפניקה, בייג’ינג תפתח במתקפה דיפלומטית כדי להרגיע את בעלות בריתה המבוהלות של ארה”ב, ולהבטיח להן כי סין נותרה מחויבת באופן מלא לחופש השיט ולזרימה חופשית של נפט במחירים יציבים. לאחר מכן, בייג’ינג תתחיל בעבודה האיטית, המכוונת והשיטתית של ניצול מעמדה האסטרטגי החיובי במזרח התיכון כדי להפוך למלכה הבלתי-מעורערת של סחר האנרגיה העולמי, ותבנה עמדות כוח בכל שלב בתהליך ייצור הנפט – מהמיצוי וההובלה ועד לזיקוק ושיווק.

נפט וגז הם מוצרים ייחודיים. המחיר והזמינות שלהם משפיעים על כל אדם בעולם, אך למרות זאת הם נשלטים על ידי קבוצה קטנה יחסית של חברות חזקות. באמצעות בחירת שותפים ותנאי מכירה, יצרנים ומפיצים שומרים על הכוח להפנות מיליארדי דולרים מכמה כיסים בודדים לכמה כיסים אחרים. חברות אנרגיה הן מושכות במיוחד עבור המנהיגים הקומוניסטיים בסין, שרגילים לחפש ולרכוש מכשירים בעלי השפעה אותם ניתן לשמור תחת שליטה הדוקה של מיעוט מיוחס.

תחת הסדר המזרח-תיכוני והסינו-צנטרי החדש, חברות ואנשים המחזיקים בעמדה ביקורתית כלפי אמריקה יפרחו וישגשגו. רשת זו תכלול את אירופה וכן את כל האזורים האחרים בהם נצרך נפט וגז מהמזרח התיכון. האספקה האנרגטית העצמית של ארה”ב לא תגן עליה מפני לחץ סיני. מלחמת המחירים הסעודית-רוסית האחרונה משמשת תזכורת לכך שהנפט מופק מקומית אך מתומחר גלובלית. כאשר הסכסוך בין סעודיה לרוסיה הביא להתרסקות המחיר, הוא איים להשמיד את ענף הפצלים האמריקני עליו מתבססת כיום חלק גדול מצמיחת הכלכלה האמריקנית.

אם סין תירש את ארה”ב כמעצמה הדומיננטית במזרח התיכון, הדבר יביא לשינוי משמעותי במאזן הכוחות העולמי אשר יפחית משמעותית את ההשפעה של ארה”ב, אפילו עד כדי שחיקת השליטה של האמריקנים כאנשים חופשיים על גורלם שלהם.

***

נסיגה מהמזרח התיכון תירשם כאחד המשגים האסטרטגיים הגדולים בהיסטוריה של אמריקה. עם זאת, האקלים הפוליטי בארה”ב מגביל את האפשרויות של המנהיגים. שני הנשיאים האחרונים נכנסו לתפקיד על גלי הבטחה לסיים את המלחמות במזרח התיכון, ולא לפתוח בחדשות. גם בבחירות הקרובות, הנשיא טראמפ והמועמד הדמוקרטי ג’ו ביידן לא יציגו דבר מלבד אי-רצון להכניס כוחות חדשים לאזור.

כיצד אם כן יכולה ארה”ב ליצור איזון בין ההכלה החיונית של סין לבין דרישת הבוחרים להקטנת המעורבות במזרח התיכון? המפתח הוא למצוא שותפים בשטח שיעשו את העבודה שהצבא האמריקני לא יכול לעשות.

בפוליטיקה האמריקנית כיום, ישנן רק שתי שיטות זמינות לזיהוי שותפים ולהקצאת תפקידים ומשימות עבורם. הראשונה היא שיטת הצירוף בה השתמש אובמה. בניסיון ליצור מערכת הסכמות במזרח התיכון, אובמה הניח כי מוסקבה וטהרן היו פתוחות למצב של שיתוף פעולה בתנאים הנכונים, וכי אמריקה ובעלות בריתה העיקרית חלקו במשותף איתן יותר דברים ממה שנטו להודות בעבר. אובמה ראה את עצמו לא כראש קואליציה המוקדשת לערער את רוסיה ואיראן, אלא כמנהיג שנועד להפגיש את כל “בעלי העניין” האזוריים השונים ולעזור להם למצוא פתרונות מועילים הדדית לאתגרים. אובמה האמין כי אמריקה, בעלות בריתה ואיראן ורוסיה היו שותפות כולן, לאינטרס החשוב של הכלת גורמים סונים רדיקלים כמו ‘אל-קאעידה’ ודאע”ש, ולייצוב המזרח התיכון במובן רחב יותר.

על פי תאוריה זו, איראן היא לא יותר ממדינת סטטוס-קוו, שרק נאבקת לשמור על מה שיש לה ולא מנסה להפוך את הסדר הקיים. הפעולות האיראניות הגרועות ביותר– רדיפה אחר נשק גרעיני, תמיכה בטרור ובניית מיליציות חתרניות במדינות האזור, אם למנות רק שלוש – היו אכן מכוערות, אך היו למעשה פעולות הגנה. לאיראן צבא סדיר חלש, שאינו מהווה איום פלישה לשכנותיה. תחושת חוסר הביטחון העמוקה שלה נבעה באופן היסטורי בעיקר מהעובדה שיריביה האזוריים, ישראל וסעודיה, שכנעו את ארה”ב לנקוט עמדה תוקפנית כלפיה, וכך שוכנעה טהרן כי המטרה האמיתית של אמריקה היא שינוי המשטר. כל עוד אמריקה ביקשה את הרס הרפובליקה האסלאמית, מערכת יחסים יצרנית הייתה בלתי אפשרית.

אובמה פנה לרוסיה עם מערך של הנחות אנלוגיות, אשר מבחינה אינטלקטואלית דמו בדיוק לגישת ההתכנסות ההרמונית כלפי סין. אם ארה”ב תתייחס למוסקבה ולטהרן כאל שותפות ולא כיריבות שצריך לעצור, הרי שהיא יכולה לשנות את החשיבה ברוסיה ואיראן. כך מצד אחד נזף הנשיא שוב ושוב בסעודיה וישראל, כשהוא מטיף להן על הצורך “לחלוק” את האזור עם איראן. בינתיים, מצד שני, הוא הוביל ניסיון שאפתני להגיע להבנה אסטרטגית עם מוסקבה וטהרן. המוקד המרכזי של מאמץ זה היה כמובן הסכם הגרעין, אך הוא כלל מגעים דיפלומטיים לגבי עתיד סוריה ועיראק.

אולם הנחות היסוד התומכות בגישה זו היו שקריות. רוסיה ואיראן לא סתם מנסות להתגונן מפני האימפריאליזם האמריקני. מדובר במעצמות המתנגדות לסטטוס-קוו ומבקשות להדיח את ארה”ב מתפקידה באזור, ומגובות על ידי כוח חזק יותר המתנגד לסטטוס-קוו – סין. נסיגתו המהירה של אובמה מעיראק; הכרזותיו החוזרות ונשנות על כך שאמריקה עייפה ממלחמה ונלהבת לבנות מחדש בבית; סירובו ליטול את ההובלה מבחינה דיפלומטית או צבאית בייצוב סוריה; ההסברים שנתן לפיהם מזרח אסיה היא המוקד החדש למדיניות החוץ – כל אלה שכנעו יותר את מוסקבה וטהרן כי ארה”ב נמצאת במרוץ לכיוון יציאה מהמזרח התיכון. ברגע שאמריקה תעזוב, הייתה להן סיבה טובה להאמין שהסינים יעבדו איתן.

וכך, רוח השותפות שארה”ב קיוותה להצית על ידי אימוץ עמדה מכילה יותר בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית לא הניבה תגובה הדדית. נהפוך הוא – האיראנים הגיעו למסקנה כי השאיפה של אובמה להשלים את הסכם הגרעין מעניקה להם יד חופשית בזירה אזורית אחרת. העניין המשותף של טהרן ומוסקבה בהישרדות משטר אסד יצר שיתוף פעולה חסר תקדים ביניהן על אדמת סוריה. ברגע שהושלמה עסקת הגרעין, שיתוף הפעולה הזה פרח לברית צבאית מלאה.

איראן ורוסיה לא היו לבדן בהעמקת המעורבות במזרח התיכון בעקבות עסקת הגרעין. בינואר 2016, שי ג’ינפינג סייר באזור לראשונה בביקורו בסעודיה ומצרים וסיים את הביקור באיראן. התעמולה הסינית הציגה את מסע הדילוגים כהגעתו לאזור לא רק של מנהיג גדול, אלא גם כהגעתה של סין כמעצמה גדולה. שיטת השיתוף שניסה אובמה לייצוב המזרח התיכון פתחה את הדלת לקואליציה סינית-רוסית-איראנית המוקדשת להפיכת הסדר האמריקני.

ארה”ב לא יכולה פשוט לעזוב את המזרח התיכון, אבל היא גם לא יכולה לייצב את האזור באמצעות הצבת כוחות קרקע גדולים משלה או על ידי יצירת מערכת שיתופי פעולה עם איראן ורוסיה. נותרה אפוא רק אפשרות אחת: להכיל את המעצמות האנטי-אמריקניות ובעיקר את סין, על ידי בניית קואליציה אזורית המורכבת מבעלות בריתה המסורתיות, שתטפל בחלק גדול מהעבודה בשטח.

***

למרבה הצער, מדיניות של בלימה זוכה ליחסי ציבור רעים בימינו. ב- 11 ביולי דיווח ה’ניו-יורק טיימס’ כי סין ואיראן עומדות על סף חתימת הסכם מסחרי וצבאי לתקופה של 25 שנים. הכתבה רצתה שנאמין כי מדובר בהתפתחות חדשה ומסוכנת, תוצאה ישירה של קמפיין הלחץ של טראמפ נגד איראן. אבל לא כך. אפילו הטקסט ב’טיימס’ מודה, מבלי להבין את ההשלכות, כי בייג’ינג וטהרן הכריזו לראשונה על “שותפות אסטרטגית מקיפה” כאשר שי ג’ינפינג ביקר באיראן בשנת 2016, שנה לפני כניסתו של טראמפ לבית הלבן ורק שבוע אחרי שהסכם הגרעין הביא להקלה בסנקציות על איראן.

ה’ניו-יורק טיימס’ מעודד אותנו להסיק כי התרופה היחידה לברית הסינית-איראנית היא חזרה למדיניות השיתוף של אובמה. אולם הפגם הגדול במדיניותו של אובמה היה בכך שהיא לא הכריחה את איראן לקבל החלטות קשות, ונתנה לה חופש לזכות בוויתורים מהמערב תוך שהיא משתפת פעולה אפילו יותר עם סין ורוסיה בדרכים ששוחקות את הכוח האמריקני. משמעותה של חזרה למדיניות הזאת היא שטהרן תוכל ליהנות מהקלה בסנקציות, תוך בניית רשת מיליציות המוקדשות במפורש לחתירה תחת בנות בריתה של אמריקה ולסילוק ארה”ב מהמזרח התיכון.

באופן דומה, מודל השיתוף של אובמה לא הצליח לנצל את הסתירה הבולטת העומדת בלב של האסטרטגיה הגדולה של סין, זו המבקשת ליהנות מכל היתרונות של ההגמוניה האמריקנית תוך שהיא עובדת בעקיפין להשמיד אותה. סתירה זו מכה בבסיס מערכת היחסים הסינית-איראנית הפועלת כעת באיזון עדין: בעוד סין תומכת בשקט באיראן כדי לערער את עמדת אמריקה במזרח התיכון, היא לא יכולה להרשות לעצמה להרחיק לכת בתמיכה שמא תגובת הנגד תפגע בכלכלתה או תעורר תגובה חזקה יותר מצד ארה”ב.

מערכת היחסים הסינית-איראנית המודרנית נוצרה זמן קצר לאחר המהפכה, כאשר איראן וסין היו עדיין מנודות מבחינה בינלאומית ומאוחדות בעוינות הגלויה לסדר הגלובלי הנשלט על ידי אמריקה. מאז סין אימצה לפחות כלפי חוץ עמדה מאופקת יותר, במיוחד מאז הצטרפותה לארגון הסחר העולמי והשתלבותה בכלכלה העולמית. הקשרים הכלכליים של סין עם ארה”ב הגבילו את התמיכה הסינית באיראן: בשנת 2018 עמדו יחסי הסחר של סין עם איראן על סכום של 42 מיליארד דולר, ואילו קשרי הסחר שלה עם ארה”ב הסתכמו בכ-737 מיליארד דולר.

נכון לעכשיו, סין תלויה מדי ביצוא לארה”ב, חלשה מדי מבחינה צבאית, וקווי אספקת האנרגיה שלה פגיעים מדי מכדי להסתכן בעימות ישיר; במקום זאת, סין מציבה אתגרים עקיפים דרך איראן ורוסיה. חזרה לגישת השיתוף תסייע לאסטרטגיה הסינית שמנסה ליהנות משני העולמות. ליתר דיוק, היא תחזק את הברית הרוסית-איראנית ותהפוך אותה לחרב יעילה יותר שסין תוכל להניף נגד רשת הביטחון האזורית האמריקנית.

אם הברית הרוסית-איראנית עתידה למות או להפוך לחלשה ולא יעילה, סין לא תנסה מיד לבנות אותה מחדש מכיוון שבייג’ינג חוששת מעימות ישיר עם ארה”ב. העדיפות הראשונה של המדיניות האמריקנית אפוא היא לסלק את החרב מידיה של סין על-ידי ריסוק הברית הרוסית-איראנית. האקלים הפוליטי הפנימי בארה”ב לא יאפשר שימוש במספר גדול של חיילים אמריקנים לשם כך, אך ישנם ארבעה כלים נוספים:

1) סנקציות כלכליות. ממשל טראמפ כפה אותן בצורה יעילה. הכלכלה האיראנית במצב עגום, והמצב הכלכלי של בעלות בריתה של איראן, משטר אסד וחיזבאללה בלבנון, קשה באותה מידה.

2) פעולות חשאיות. בחודשים האחרונים איראן חוותה גל של שריפות ופיצוצים מסתוריים במתחמי תעשייה ומתקנים צבאיים. אחד האירועים הללו, באתר העשרת הדלק הגרעיני בנתנז, גרם על-פי הדיווחים לעיכוב משמעותי של תכנית הגרעין. יד זרה חשודה לפחות בחלק מהאירועים, ואצבע החשדנות מצביעה לרוב על ישראל. אולם החבלה יכולה באותה מידה להיות תוצאת פעולה משותפת אמריקנית-ישראלית.

3) פעולה צבאית ישירה על ידי בעלות ברית. הטורקים והישראלים ביצעו שניהם פעולות יעילות מאוד בסוריה שהרסו לא רק יכולות צבאיות איראניות, אלא גם (במקרה של הטורקים) את היכולות הרוסיות.

4) שימוש סלקטיבי ושקול ביכולות הצבאיות האמריקניות. הריגתו של קאסם סולימאני בחודש ינואר זעזעה את המשטר האיראני יותר מכל צעד אחר שעשתה ארה”ב בשלושים השנים האחרונות, למעט אולי הפלישה לעיראק. חיסול סולימאני לא רק הסיר מהמשחק שחקן חיוני, אלא גם חיזק את המורל בקרב בעלות בריתה של אמריקה ופגע במורל האויבים שלה.

כלים אלה המופעלים יחד יכולים לסלק ביעילות את החרב הרוסית-איראנית מידיה של סין, והם נמצאים כבר בשימוש. האם הם תוצאה של אסטרטגיה מודעת מצד ממשל טראמפ, או פשוט התממשו כמערכת של תגובות אד-הוק להתעקשות הנשיא על כך שיש לנהוג בתקיפות מול איראן יחד עם לחץ כלכלי? תהיה התשובה אשר תהיה, הם מצביעים על הדרך קדימה. מטרת המדיניות האמריקנית צריכה להיות שימוש בהם בנפרד ובתיאום כדי להגדיל את קטלניותם.

היתרון הגדול ביותר שיש לארה”ב בתחרות עם סין או עם כל אחד מיריביה הוא עוצמה. בתחום הסחר וההשקעות, וושינגטון פשוט לא יכולה להתחרות בסין ולקוות לנצח. אם רצונה להכיל את סין בהצלחה, אז עליה לנצח בעזרת עוצמתה: כוח צבאי וסנקציות כלכליות. במזרח התיכון, הדבר שבעלי בריתה של אמריקה משתוקקים לו יותר מכל הוא הביטחון שמקורו בעוצמת הצבא האמריקני. ככל שהביטחון הזה ילך ויפחת, כך בעלות בריתה של אמריקה ינסו לפזר את הסיכון ולהיות נחמדים לבייג’ינג, מתוך חשש שארה”ב החליטה לנטוש את התחרות הצבאית ככלי מדיניות.

כאשר סין פועלת להפוך את המזרח התיכון לגורם במאזן הכוחות במערב האוקיינוס השקט, על ארה”ב להגיב בכך שתביא את האוקיינוס השקט למזרח התיכון. קווי אספקת האנרגיה של סין ושאיפתה להפוך למעצמה הדומיננטית במפרץ הפרסי צריכים להיות חלק קבוע ומשמעותי מהדיונים של אמריקה עם השותפים באוקיינוס השקט ועם הודו. מטרת דיאלוג זה צריכה להיות לא רק הבנה משותפת של האיום, אלא גם יצירת אסטרטגיה שתבטיח כי קווי האספקה ​​של סין יישארו פגיעים. שותפותיה של סין ושותפים פוטנציאליים בתוכניתה להפוך למעצמה צבאית במזרח התיכון – איראן, ג’יבוטי, פקיסטן, עיראק ואחרות – צריכות לדעת כי ימי ההתכנסות ההרמונית נגמרו ויש לגבות מחיר כבד על התמיכה בשאיפות הכוח הסינית. על ארה”ב לקבור את ההתכנסות ההרמונית כעיקרון מארגן, או להסתכן באיבוד השליטה במערכת הבינלאומית לטובת מעצמה עוינת ואנטי-דמוקרטית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. סין תמיד היתה עננה שחורה מעל העולם החופשי. לא מבינה איך לא ראו את זה לפני כן, או ראו והחרישו, לא עשו דבר.
    במקום שנתניהו יהיה חופשי לעסוק בבעיות ברומו של עולם, הוא צריך להתמודד עם הפגנות. כמה עצוב

    1. ישראל עם נתניהו עומדים כמחסום מסוים. ואת המחסום הזה מתכוון להרוס הפוטש השמאלני בתמיכת המונופול התקשורתי ובית המשפט

    2. אבל הוא לא באמת צריך להתמודד עם ההפגנות,
      הוא בוחר לעשות את זה

    3. נתניהו יכל לאחד את העם ולהתמקד בדברים החשובים אבל הוא לא יכול להיגמל מביזוי הצד שנגדו ושיסוי האוכלוסיות זו בזו. הוא השתמש במשך שנים השיטה הזאת לצבירת כוחות ולא מסוגל גם ברגעים אלו שלא להשמיץ ת הצד השני כל שני וחמישי. לכן נגזר עליו ועלינו לצעוד לעבר התהום

    4. לאלו רמות של שקר מרמה ואחיזת עינים מגיע השמאל. אין גבול. הם המשסים המסיתים המכפישים ללא הרף החותרים תחת קיומנו מאשימים בכך את ראש ממשלתנו האוהב בנימין נתניהו

  2. יש לשים לב ישראל צריכה למנוע קשריי הייטק סייבר עם סין.

    למנועה שימוש ברכבי תיקשורת ומוצרים מוגמרים בתיקשורת .מיצור סיני

    ולבטל את חוזי הנמלים בשליטה של חברות סיניות

    ולמצוא מקורות יבוא ויצו חליפים לסין

    1. חוץ מבעיית הדור החמישי והסייבר וענייני הביטוח, אני לא רואה סיבה לעצור את עסקי המסחר התעשייה והתשתיות בין סין לישראל. סין היא בעיה של אמריקה, לא שלנו. בעת זו, ישראל צריכה להתנהל על חבל דק, שכן לחזק את המעמד בנינו לאמריקאים מבלי לפגוע לאינטרסים שלנו עם סינים!

  3. לתקוף. את. סין. צבאית. ולמוטט. אותה. כמדינה. לפני. שיהיה. מאוחר. הם. המציאו. את. הקורנה. כול. מחושב. כדאי. להרוס. את. כלכלת. המערב. איך. ביבי. וטרפ. לא. רואים. את. זה. זו. מזימה. זדונית. שתוכננה. בכובד. ראש. הכול. מתכונן. חייבים. לשלוח. מטוסים. של. נאטו. לתקוף. את. כול. השווקים. המגעילים. שלהם. ויפה. שעה. אחת. קודם.

  4. לטווח ארוך, עידן הנפט נמצא בדימדומים.
    ארה”ב עשתה עיקוף משמעותי לסין בהסכמי השלום. המעבר של נפט וסחורות יהיה קל יותר ויהפוך את ג’יבוטי וההשקעות הסיניות ללא כל כך חשובות וסין לא תחזיק את צוור הבקבוק.
    ההשקעות בעירק הן טעות סינית שכנראה אינה מבינה את המנטליות המזרח תיכונית. ארה”ב חינכה את דע”ש לא לפגוע בנכסים ואזרחים אמריקאיים ועכשיו דע”ש חזר להרוס את עירק וסוריה.
    המזרח תיכונים הם הפכפכים מאוד והסינים עוד יחוו את זה.
    דווקא ארה”ב לא זקוקה יותר לנפט מהמזרח התיכון ויכולה להרשות לעצמה לא לבזבז אנרגיות וכספים על צבא במזרח התיכון, משאבים המאפשרים השקעות כלכליות שמתחרות בטכנולוגיה סינית.
    בכלל העולם המוסלמי, הוא בימי הביניים. וכל מי שבא למזרח התיכון, המזרח התיכון בא אליו – ראו את אירופה השוקעת באיסלום פונדמנטליסטי. סין לא תהיה יוצאת דופן בעניין הזה.

    1. חוץ מזה שהמלחמה הקרה החדשה זה בין ארה״ב לסין רוב המאמר מוטעה.
      המזרח התיכון כצומת ראשית של האי העולמי. טעות האי העולמי כולל היום את אמריקה יותר נכון את יבשת צפון אמריקה . הצומת המרכזית בו היא האוקניוס הפסיפי והחלק המערבי של האוקניוס האטלנטי לא המזרח התיכון אזור מפגר כלכלית השרוי בצרות.
      לארהב יש אינטרס להשאר בעל הבית במזרח התיכון . לא נכון מאז מלחמת המפרץ השניה (הראשונה הדגימה היטב את הרצון של ארה״ב להיות בעלת הבית) הבינו בארהב שהאזור הוא מדמנה מדממת שמובילה לכשלון עיראק לא הפכה למדינה פרו אמריקנית אלא לחור שחור של כסף אמריקני ודם חיילים תוסיף לזה שארהב הפכה למעצמה אנרגטית ויצואנית נפט (פצלי נפט) מה שהוריד מחשיבות האזור. זה החל בממשל אובמה וממשיך בממשל טראמפ התוצאות העקיפות הברוכות (זה הניע את מדינות המפרץ להוציא מהארון את היחסים עם ישראל כמתווה להגנה כנגד איראן ) והתוצאות הרעות תעוזת טורקיה ואיראן

    2. הסכמי השלום הם תוצאה של התקפלות ארה״ב מהאזור. מדינות המפרץ מבינות שכדי להסתמך על ברית חדשה יש לעבוד עם ישראל ולא במחשכים כפי שהיה קודם משום שזה לא מספיק.

    3. מדהים: ב־2018 נתניהו היה מפורש עוד יותר: “זה אולי יפתיע אתכם”, בישר למאזיניו בעצרת האו”ם, “אבל עליי להתוודות שלהסכם עם איראן הייתה תוצאה חיובית אחת, בלתי מכוונת, אבל חיובית. העצמת איראן קירבה יותר מאי־פעם בעבר בין ישראל ומדינות ערביות רבות… ישראל מעריכה מאוד את הידידות החדשות הללו, ואני מקווה שביום שיגיע במהרה תוכל ישראל להרחיב את השלום, שלום פורמלי, ממצרים וירדן למדינות ערביות שכנות נוספות”.

  5. הדבר הכי מתבקש אסטרטגית הוא להפסיק את התלות בדלקים פוסיליים ולחזק את תעשיית האנרגיה המתחדשת שהיא פחות ריכוזית מטבעה ותעמיד את ההשקעות של סין בפוזיציה מוחלשת.

    1. אנרגיות מתחדשות? שמש ורוח לא מעשי ולא כלכלי לפחות לחמישים שנה הקרובות. ביו מאסה, זה שם קוד לשריפת עצים, שגם לא מעשי לישראל ומזהם לא פחות.

      בינתיים אין מנוס מגז טבעי, שגם הוא נוצר ממאובנים והמשך שימוש בנפט, תוך דגש על טכנולוגיית פצלים, שמאפשרת לאמריקאים עצמאות אנרגטית ואי תלות בנפט הערבי

  6. סין הכי חוששת ממעורבות אמריקאית נגדה
    בטאיוון.בקשר ליחסים שלה עם איראן זאת הזדמנות
    לאספקת אנרגיה מצד אחד ולאספקת נשק לאיראן.
    סין מעוניינת באספקת אנרגיה לעצמה מעל העולם.
    ולאספקת מוצרים ממנה לשאר העולם.אני בספק אם יש לה רצון לעימות עם ארהב.הרצון שלה זה להימנע מראש מעימות כזה.אבל להיות עם עוצמה מספקת לנצח בעימות כזה כאשר הוא יכפה עליה וזה יכול להתרחש רק בזירת טאיוואן בלבד.לכן חשובה לה הברית עם רוסיה.רק רוסיה יכולה לעזור לסין מול ארהב.איראן הינה דג רקק ופקיסטן בספק רב אם תסייע למעט נגד הודו אם תפרוץ מלחמה בין סין להודו אז יתכן שפקיסטם תסייע גם זה בספק.

  7. העולם רואה ושותק.אבל אני מאמין שאחרי שטרמפ יזכה בנשיאות בבחירות הקרובות.הוא יכנס בסינים בכל הכוח ואולי אפילו במלחמה.הוא ידרוש מהם לשלם את כל הנזק של הקורונה שהם גרמו לעולם.ואם הם לא ישלמו כמו שכתבתי הוא יכריז עליהם מלחמה.

    1. צריך להודות לנתניהו שהשכיל להבין .שצוללות למצרים.ומטוסים לאמירויות תוצרת המערב עדיפות על תוצרת סין או רוסיה.

  8. זו גם אשמתם של הקומוניסטים האדומים, שזיהמו את מאגר הד.נ.א של אירופה ושאר ארצות המערב עם הגירה של ערבים מוסלמים, אפריקאים, ועמים פרימיטיבים ונחותים אחרים.
    הם היו צריכים להעביר את כל האשפה האנושית הזו, לסין, ולארצות אחרות במזרח אסיה, שם אין אפשרות להגר בכלל, אם אתה מסתובב ברחובות כמו ביי ג’ין או שנגחאי, תראה אותם אנשים בכל מקום, אין שוני אין גיוון, כולם מלוכסנים, הם חייבים יותר שונות ביולוגית, הם צריכים ללמוד להכיל ולקבל את השונה, צריך לשלוח להם רכבת אווירית של אפריקאים, ערבים, פקיסטנים, ההומוגניות הזו הופכת אותם הומו-גנים וזה הורס אותם, רב תרבותיות יכולה לתרום להם הרבה יותר, אז קדימה, בואו נעודד אצלם רב תרבותיות.