מזרח תיכון פוסט-פלסטיני

הסכמי השלום הם הצעד הראשון להצלת האזור מן הכוחות הטורפניים הטבועים בו, חיזוק המעמד הלגיטימי של מדינות ערב ואולי אף הצלת האסלאם מהטירוף האסלאמיסטי

טקס חתימת ההסכמים בוושינגטון | הבית הלבן

חוסיין אבובאקר הוא עיתונאי יליד מצרים אשר כיום פעיל במרכז למלחמה באנטישמיות ולומד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘קומנטרי’.

***

כאשר הייתי מעריץ ג’יהאד בילדותי בקהיר, לא התעניינתי כלל בפוליטיקה המצרית או הערבית או בהתפתחויות כלכליות ומדיניות שמעסיקות את רוב הפרשנים של המזרח התיכון. דאגתי העיקרית הייתה קשורה לדבר אחד בלבד: פלסטין. כל מה שהייתי צריך כדי להישבע אמונים מיידית לכל נואם או דרשן היה לשמוע את המילה “פלסטין”. מעט מאוד מילים אחרות (למעשה אף מילה אחרת) נשאו בחובן את הקסם ואת הרגשות שעורר בי המונח “פלסטין”.

עבורי באותה העת, פלסטין לא הייתה טריטוריה גיאוגרפית הנתונה במחלוקת; זו הייתה הדרישה להגשמה המלאה של החזון הפוליטי האסלאמי, אמת מוסרית נצחית הטבועה בלאומיות הערבית החילונית והדתית כאחד. משמעות פלסטין הייתה ‘אל-חלם אל-עראבי’ (החלום הערבי) ו-‘טאג’ אלראס’ (הכתר על ראש הערביות). בכל פעם שעלה המונח פלסטין עלו עמו רגשות של אחווה אסלאמית וכבוד ערבי, זהות מאוחדת והוכחה לאמונה. פלסטין הייתה התגשמות טוהר רוחני עבור המוסלמי היחיד ועבור האסלאם כולו. הרצון הערבי לפלסטין היה דומה לרצון הניטשיאני לעוצמה. זה היה הדבק האפיסטמולוגי המחבר יחדיו את הפיסות הנפרדות של התודעה הערבית.

ובהחלט לא הייתי לבדי בתחושות האלה. עבור המחשבה הפוליטית והדתית הערבית במאה ה-20, הרעיון של פלסטין היה הכל. החלום ללאומיות ערבית שהפך בהדרגה לייצוג הערביות עצמה וכת האסלאמיזם שהתחזה לדת האסלאם – שניהם בחרו בפלסטין כמטרתם העיקרית. המשמעות בפועל הייתה קידוש פלסטין כקישור הפסיכולוגי בין זהות ערבית ואסלאם.

אך הרבה מאוד השתנה בעשור האחרון, וכעת אנו נכנסים לעידן של מזרח תיכון פוסט-פלסטיני. ובעוד האזור כולו מתקדם למציאות פוסט-פלסטינית, שאר העולם יתקדם לפוסט-אסלאמיזם בו דת האסלאם עצמה תשפיע פחות ופחות על הפוליטיקה הבינלאומית. הכוחות הרעיוניים שבעבר הטילו טרור ברחובות תל-אביב, ירושלים, עמאן, ביירות, קהיר, לונדון, מדריד וניו-יורק, נעלמים לאיטם במראה האחורית של ההיסטוריה.

אך לפני שנוכל לשרטט את דיוקנה המלא של המציאות הפוסט-פלסטינית, עלינו קודם לנתח את התפיסה הפנטסטית ולעתים מקודשת של פלסטין שהזינה את הפתולוגיות הקטלניות ביותר של המזרח התיכון

***

כאשר אני מדבר על מציאות פוסט-פלסטינית או על פוליטיקה בעידן פוסט-פלסטיני, אני מתייחס ל”פלסטין” שהייתה התופעה הפסיכולוגית השולטת בדמיון הפוליטי הערבי. זו תופעה שהייתה נוכחת באופן קבוע במספר רב של פרויקטים פוליטיים. בין השאר היא הייתה בליבת הלאומיות הערבית, ליוותה את רעיונות המהפכה החילונית הערבית ואת תנועת ‘האחים המוסלמים’, הציתה את הג’יהאד הסַלַפִי ואת האסלאמיזם האיראני ועודדה את השאיפות האזוריות הטורקיות.

בחזון המדיני הערבי, פלסטין הייתה התגלמות האמת המוסרית. במזרח התיכון המשתנה-תמידית, בו כל יום עשוי להביא הפיכה חדשה וגיבורי האתמול הם הבוגדים של מחר, פלסטין הייתה עוגן של יציבות. היא שמשה כמושא הגעגועים הן של האינטלקטואל הערבי והמוסלמי, והן עבור האדם ברחוב. במובן מסוים, המעמד של פלסטין היה מקביל לזה של המשיח במיסטיקה היהודית. האמירה “כאשר פלסטין תשוחרר” הייתה המקבילה הערבית המודרנית ל”כאשר המשיח יגיע”.

הייתה זו פלסטין בה בחרו להלביש את טענותיהם המתחרות מייסדי הבעת’יזם הערבי, מהנדסי הנאצירזם, אנשי החזון של האחים המוסלמים וחלוצי הג’יהאדיזם. עבור כל אחד מהם, פלסטין הייתה המייצגת היחידה והסופית של מהות הערבים והאסלאם. מהבחינה המעשית יותר, זו גם הייתה הלגיטימציה לטענותיהם לשלטון נצחי על עמי ערב.

כוח המיתוס של פלסטין הועצם עוד יותר בידי כמויות הדם האדירות שערבים ומוסלמים שפכו לתוכו. עבור המטרה של שחרור פלסטין, אינספור אנשים בחרו להקריב את חייהם שלהם כפי שנדרש בפסקי ההלכה אפילו של אנשי הדת ה”מתונים” יותר במצרים, סוריה, עיראק וסעודיה. כולם הטיפו להתרת האפשרות של פיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה. ארגוני טרור אסלאמיסטיים שפעלו בישראל כמו ‘גדודי חללי אל-אקצא’ זכו להערצת מוסלמים החל מירושלים דרך טהרן ואנקרה ועד לונדון וקליפורניה.

הרעיון של שחרור פלסטין שיחק תפקיד בכל מהפכה ומהפכת-נגד בעולם הערבי בשבעים השנים האחרונות, אותה מטרה ממש שהחריבה בתי קפה ומסעדות בתל-אביב וירושלים. היא התגלמה בניסיון ההתנקשות במלך חוסיין בעמאן ב-1970 וגבתה את חייו של נשיא מצרים סאדאת בקהיר ב-1981. הייתה זו פלסטין אשר בשמה צעדו חיילים עיראקים, רבים מהם איכרים שבקושי ידעו לקרוא, אל תוך כוויית ב-1990.

במשך עשורים, כמעט כל ילד ערבי למד שהדרך לירושלים עוברת דרך כוויית, ביירות, דמשק או בגדד. היה זה החזון הפלסטיני שהעניק השראה למחבלי אל-קאעידה שהרעידו את השגרירויות האמריקניות בניירובי ובדאר א-סלאם ב-1998, וסייע לשלוח אחרים אל השמיים מעל וושינגטון וניו-יורק בבוקר ה-11 בספטמבר 2001. וזוהי אותה פלסטין בדיוק שכיום מפיחה את הרוח במפרשי משמרות המהפכה באיראן.

אינספור הקורבנות, נהרות הדם והסבל האנושי שלא נגמר – כולם נטוו באופן סוטה כמעט לתוך אגדות על גבורה ומות קדושים, הכל על מנת לחזק את המיתוס הפלסטיני. כל החוליים הדתיים, האינטלקטואליים והפוליטיים של המזרח התיכון הוצדקו במהרה בידי המנהיגים כנחוצים עבור המטרה.

***

הסיכום המקוצר מאוד הזה של הרס ואלימות פנאטית יכול לעזור להסביר מדוע השייח’ מוחמד בן-זאיד, נסיך הכתר של אבו-דאבי, הוא אחד האנשים האמיצים ביותר שהילכו בחולות המזרח התיכון המודרני.

בחודש שעבר, איחוד האמירויות בראשות זאיד הודיע על נורמליזציה של היחסים עם ישראל. בעיני האסלאמיסטים, הוא ביצע בכך בגידה באסלאם עצמו ונעץ סכין בגבו של העולם הערבי; עבור הלאומנים הערביים, הוא מכר את כבודו בזול לציונים. אך עבור התינוק הערבי או הילד הערבי שטרם נולד, בן זאיד הוא התקווה הטובה ביותר לישועה ולעתיד טוב יותר.

מוחמד בן-זאיד | Imre Slot

הסכמתה של מדינה חזקה ומשפיעה כמו איחוד האמירויות להכיר באופן רשמי בישראל היא הצעד הראשון מזה שנים רבות שנעשה בעולם הערבי כדי לעצור את יצר ההרס העצמי שהמיט עליו אסון אחר אסון. החלטתו של בין זאיד תהדהד מטהרן ועד אנקרה ומעבר לה. בתוכה גלומה ההבטחה להצלת האזור מן הכוחות הטורפניים הטבועים בו, חיזוק המעמד הלגיטימי של מדינות ערב ואולי אפילו הצלת האסלאם מהטירוף האסלאמיסטי.

בספרי ההיסטוריה העתידיים, השנים שבין 1948 ו-2020 בהן עלתה הלאומיות הערבית יחד עם אסלאמיזם וטרור עולמי, איראן תיאוקרטית ו’האביב הערבי’, ייזכרו כעידן הפלסטיני. כעת, הכוחות הערביים המתונים שהצליחו לשרוד את העידן המדמם הזה הם אלו שמכריזים באופן רשמי על מותו.

המשמעות של מעבר למזרח תיכון פוסט-פלסטיני תהיה גם עולם שעובר לעתיד פוסט-אסלאמיסטי. בעתיד כזה, האסלאמיזם ויסודותיו הדתיים והרעיוניים יהפכו בהדרגה למיושנים, יחד עם המטרה הפנאטית בה האסלאמיסטים ראו כמקודשת. תהליך המעבר יהיה כואב ויקר, והוא עשוי להתארך זמן רב. שרידים של הפוליטיקה מהעידן הפלסטיני ימשיכו להתקיים, בעיקר בדמותה הששה אלי-קרב של איראן המהפכנית ובשאיפות ההגמוניה של טורקיה.

כל עוד שתי מדינות אלה ממשיכות במסלולן הנוכחי, הטרור האזורי (דתי ואחר) ימשיך ככל הנראה לגבות קורבנות, והמתחים במזרח התיכון ימשיכו להתגבר בעתיד הנראה לעין. אך עלייתו של סדר אזורי פוסט-פלסטיני מציעה אסטרטגיות חדשות לביטחון הדדי ושיתוף פעולה צבאי, שיהיו יכולות להכיל ואולי אף לחסל את האיומים האלה.

קואליציה עתידית כזו תוכל אפילו להוות את הבסיס לארגון אזורי שיחליף את הליגה הערבית הלא-מתפקדת, גם היא שריד מעידן קודם. ככל שתצבור עוד כוח ויכולות, הקואליציה החדשה תפצה על הנוכחות האמריקנית המתדלדלת באזור תוביל בסופו של דבר למזרח תיכון בטוח ושקט יותר. בכך תופחת באופן משמעותי גם התלות הערבית בסיוע צבאי וכספי אמריקני, וייווצר מאזן כוחות חדש.

מרכיבים של קיצונית אסלאמית וטרור ימשיכו להתקיים גם בתוך החברה הערבית, אך אלו ילכו וייעלמו בהדרגה כאשר הטרוריסטים יאבדו את תמיכת המדינות בעידן הפוסט-פלסטיני. גם הרעיון של לאומיות פאן-ערבית ילך ויימוג, עם ההבנה כי גוש ערבי יחיד ומכותר פשוט אינו תואם למציאות האזורית. במקום זאת, אנו צפויים לחזות בעליית לאומיות חדשה ומבוססת מדינה.

גם לרעיון כזה יש את הסכנות המובנות מאליהן, אך הוא יאפשר למדינות ערב להיות פתוחות ושקופות יותר לגבי קידום האינטרסים הלאומיים שלהן. פתיחות כזו תציל את הפוליטיקה הערבית ממגמות החשדנות והחשיבה הקונספירטיבית, וכמו כן מחוסר האמון ההדדי והפתולוגי. קבלתה של מדינה לא-ערבית כמו ישראל לתוך המארג האזורי תוביל ממילא להיעלמות הפרנויה הטיפוסית. גם אם תוצאות כאלו לא יתרחשו מיד, הן יתחילו להתגשם ברגע בו מדינות ערב ימצאו את עצמן נהנות ומרוויחות מקשרים עמוקים יותר עם ישראל.

בעוד דעת הקהל הערבית מסתגלת ומתרגלת למציאות הפוליטית החדשה, לא תהיה זו הפתעה אם התנאים ישתפרו גם עבור המיעוטים הלא-מוסלמים באזור. המגוון הדתי והאתני שהיה בעבר מקור למתח מתמיד ייתפס כעת באור חיובי הרבה יותר.

ובאשר לפלסטינים עצמם, מדיניות הדחיה ההיסטורית שלהם כלפי ישראל כבר לא תהיה נכס אלא תהפוך לנטל. מדינות ערב השכנות לא יקבלו יותר את היותן בנות ערובה לצרכים הכספיים של ההנהגה הפלסטינית. מול המציאות החדשה והמשתנה, הפלסטינים יצטרכו להחליט בין כוח מוחלט בעולם הפנטזיה או כוח מסוים בעולם האמיתי, והחלוקה הזו תאלץ אותם בשלב מסוים להגיע למשא ומתן אמיתי.

משמעות מהלך כזה תהיה טלטלה בצמרת ההנהגה שתשים קץ למדיניות הפוליטית ההרסנית של חלום פלסטין. הטרור הפלסטיני עדיין יימשך ככל הנראה וידרוש מאמץ משותף מצד ישראל וההנהגה המקומית כדי לדכא אותו. אך כאשר ישראלים ופלסטינים יחדיו ימשיכו הלאה מן החלום הרעיל של “פלסטין” מקסימליסטית, תנאי הביטחון המשופרים יהוו השפעה חשובה על מערכת היחסים הזו.

***

כפי שמסלול ההיסטוריה המוכר מלמד אותנו, שינוי המציאות הפוליטית מגיע בדרך כלל אחרי שהבנה מסוימת נקלטת בחברה. במה שנקרא “הרחוב הערבי”, המעבר למציאות פוסט-פלסטינית החל כבר לפני כעשור. בקרב ערבים עם האצבע על הדופק, המחשבה לפיה פלסטין אינה הסוגיה הדחופה ביותר באזור היא כבר די בנאלית.

הסוגיה הפלסטינית איבדה את מרכזיותה כבר עם פרוץ האביב הערבי ומלחמת האזרחים בסוריה. כיום, מדינות ערב ממוקדות בעיקר בסוגיות של ביטחון, יציבות וחשש מפני האיום האיראני המתגבר. האביב הערבי, במסגרתו העמים החלו לאתגר את תפיסת השלטון הטוטליטרי, סימן התפרקות ואטומיזציה של התורות הפוליטיות הערביות המקובלות. השאלה של מסורת מול מודרנה נדחקה מול נושאים כמו זכויות אדם, מעמד האישה בחברה, שבטיות ופיתוח כלכלי. הדת הפכה יותר ויותר למרכיב אחד בתוך המארג החברתי ולא לעקרון הקובע-כל.

במזרח התיכון הפוסט-פלסטיני, לדת האסלאם תהיה הזדמנות לנתק עצמה מהפוליטיקה ולהתעצב מחדש כתפיסה חברתית. שינוי כזה, אם אכן יתרחש, יהווה קפיצה היסטורית קדימה וייזכר כאחת ההתפתחויות החשובות בתולדות האסלאם מאז היווצרות הקהילה המדינית-דתית הראשונה במאה השביעית בסעודיה.

העידן הפוסט-פלסטיני יזמן סוף סוף הזדמנות לבחינה פנימית כנה של ההיסטוריה הערבית והאסלאמית, חופשיה מהדטרמיניזם האידיאולוגי והפוליטי של העידן הפלסטיני. גם מהלך זה יכול להפיק שינוי פרדיגמה שיחליף את הגישה המסורתית המקובלת בגישה מודרנית יותר, ויאפשר הכרה מלאה יותר בגורמים הדתיים שעיכבו את ההתפתחות של מרבית העולם הערבי.

למעשה, אם יתמזל מזלנו באמת, שיח על “העולם הערבי” כבר לא יחשב לראוי כאשר הערבים עצמם יבינו כי הם מורכבים מתרבויות אזוריות מובחנות ומזהויות פוליטיות שונות. בעוד החברות הערביות המסורתיות במונרכיות העשירות ימשיכו להתקדם לקראת אורבניזציה מואצת, הן יאבדו בהכרח חלק מן הזהות השבטית ויאמצו גישה פוליטית מודרנית.

באופן אירוני למדי, המודרניזציה הפוליטית תהווה אתגר משמעותי גדול יותר דווקא עבור המדינות העניות יותר שאינן ממלכות, ויזדקקו לעזרה בפיתוח הכלכלה ובביצוע רפורמות מדיניות עם דעיכת האיום האסלאמיסטי.

זהו העתיד של מזרח תיכון פוסט-פלסטיני כפי שאני רואה אותו. מן הסתם, אנו נמצאים כיום רק בראשית התהליך ולמרות שהתינוק נראה חמוד מאוד זה בעיקר בגלל הכיעור של כל מה שקדם ללידתו. מצד שני, מרבית פרשני המזרח התיכון מעולם לא האמינו שיזכו לראות רגע מבטיח כזה בימי חייהם. זוהי אם כן העת לאופטימיות ריאליסטית ולא לחלומות מעורפלים. ההבטחה למזרח תיכון פוסט-פלסטיני טמונה בראש ובראשונה בהוקעה הרשמית של הפנטזיה האפלה שקדמה לה.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. אייך אומרים באנגלית so far so good אולם עדיין קיים החשש
    שחזרתם של הדמוקרטים לשלטון בארה”ב בתמיכת דמויות מן העבר הלא רחוק הדבקים עדיין ברעיון של פלסטין תחילה, עשויים לשים לאל את התקוות לחזון זה.

    1. ולחשוב שהיהודים ומדינת ישראל עמדו מול כל הפנטזיה ההרסנית הזו! ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקו של נתניהו לשמש כראש ממשלת ישראל ולחולל את השינוי הכביר הזה! אין זה אלא דבר הקרוב לנס

  2. זה די מזכיר את משנתו של פוקוימה על קץ ההיסטוריה ותנועה של אומות העולם לעבר עתיד נטול קונפליקטים ועתיר דמוקרטיה. אנחנו יודעים מה היה סופה של נבואה זו.
    ובהמשך לכך, בפראפראזה על הנטינגטון – “או שלא”.

    1. הוא לא אומר שלא יהיו עוד קונפליקטים אבל לפחות הטירוף הפלסטיני נרגע קצת

    2. הוא גם לא אומר – “המצאנו את הנושא הבלסטיני כדי לנגח את ישראל, הוא מעולם לא היה באמת נושא ליבה, ועכשיו זה נושך אותנו באחוריים…”, נו אז מה?
      בכל הכתבה הזו אני לא מוצא אהבה אלינו, או חרטה על זוועות שנעשו בשם האיסלם, שנאמר – “לא מאהבת מרדכי…” והמבין יבין.
      במילים אחרות, אני לא רואה כאן מתינות של עומק, אלא מתינות של אופורטוניזם. אם זה אומר שבעתיד הקרוב לא נצטרך לחשוש באותה מידה ממטוסים שמתרסקים לבניינים ובתי קפה ואוטובוסים שעולים בסערה השמיימה, על אזרחינו, אז הסיבה כנראה פחות חשובה באופן מיידי – דיינו. ואני לא מצפה שיהפכו לחברים הכי טובים שלנו פתאום (זה גם לא אמין), אבל אני לא ממהר להפנות להם את הגב, רק בגלל שעיתונאי מצרי למד יחב”ל באוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון ומדבר אנגלית עם R גרונית יפה.

    3. דדוקא את זה הוא די אומר אבל בכל מקרה ביחסים גיאופוליטיים לא מחפשים אהבה אלא אינטרסים.
      לא משנה מה הנסיבות, יש פה קול ערבי מפוכח ומתון וצריך לברך על כך

  3. משאלת לב של הכותב.

    אף אחד לא יודע מה צופן העתיד. בינתיים המצב רע וכנראה יהיה יותר גרוע.

    אנחנו בשנה עגולה:
    במאה הלפני שעברה 1820-1920 המדינות המוסלמיות נכנעו בזו אחר זו לנוצרים האירופים:
    האימפריה העותמאנית במזה”ת ובבלקן קרסה, האימפריה המוגולית בהודו פקיסטן ובנגלדש נכנעה לבריטים, מערב אפריקה (טימבוקטו מרוקו אלג’יר תוניס סנגל…). שועבדה לצרפתים, מרכז אסיה בוכרה וסמארקנד והקווקז הצ’צ’נים האזרים והצ’רקסים שועבדו לרוסים.

    לפני 100 שנה המוסלמים היוו רק 12% מאוכלוסיית העולם ושלטו בשלוש וחצי מדינות בלבד (איראן, אפגניסטן הנידחת, סעודיה שנשלטה בחלקה ע”י ההאשמים שהיו בחסות בריטית, ותורכיה החרבה שנכנעה והתפרקה ושכדי לצאת מהברוך הגדירה עצמה כחילונית.
    העם היהודי היה בערך בגודל של העם התורכי העם האיראני או העם המצרי. ופי 30 יותר גדול מהאוכלוסיה הערבית בפלסטינה א”י.

    במאה השנים האחרונות המוסלמים עשו את הקאמבק הגדול בהיסטוריה:
    54 מדינות מוסלמיות חדשות הוקמו.
    שיעור המוסלמים מאוכלוסיית העולם הכפיל עצמו מ12% ל24%.
    שורה של טיהורים אתניים הפכו ארצות מעורבות לאיסלמיות:
    גרוש 99% מהיהודים שחיו בארצות האיסלם
    גרוש היוונים מתורכיה וצפון קפריסין
    גרוש הנוצרים מדרום לבנון ומשטחי הורדיםבסוריה ועיראק.
    בריחת המיעוטים מאיראן ואפגניסטן האיסלמיות.
    גרוש ההינדים מפקסיטן (ובנגלדש).
    גרוש המתיישבים הצרפתים והאיטלקים ושאר הנוצרים מצפון אפריקה.
    בריחת הרוסים ממרכז אסיה ומחלק ניכר מהקווקז.
    גרוש הסרבים בקוסובו ובבוסניה.
    וטהורים אתנים שבוצעו בסודן סומליה ומדינות רבות נוספות באפריקה.

    הבטו במפה:
    600 מיליון נוצרים באירופה גובלים ב 1.8 מיליארד מוסלמים…
    כשבודקים את נתוני הילודה במרחב הנ”ל מגלים שכל שנה נולדים בו 5 מיליון תינוקות נוצרים ו45 מיליון מוסלמים. (כלומר הנוצרים הם 10%).

    ברגעים אלו מבוצע טיהור אתני בנגורנו קראבאח.

    התגובות בערבית לסרטי היוטיוב של מפגשי השלום שלליות ומזעזעות.
    מנהיג האמירויות לא מוביל דעת קהל ונראה מנותק.
    לצערי המצב לא טוב ויהיה יותר גרוע.
    כבר היה מלך בירדן שנרצח עבדאללה כי תיכנן שלום והיה נשיא במצרים סאדאת שנרצח כי חתם על שלום והיה נשיא בלבנון ג’ומייל שנרצח בגלל שחתם על שלום והיו משטרים ידידותיים לישראל באיראן ובתורכיה והיה צד”ל והיו משת”פים והיו ניסיונות להנדס את המשטר בעיראק.
    האתוס שציינת שמשווה את היהודים לצלבנים חזק מאוד ולעקור אותו צריך צעדים דרמטיים וקיצוניים כמו מלחמת העולם שעקרה את התמיכה הגרמנית בתוקפנות הנאצית ואני לא רואה את זה קורה.

    ואוריאל בבקשה די.

    1. החמוץ התורן
      זה אמנם לקח כעשור, ויש תמיד גם מרכיבים של מקריות ומזל, אבל הסבלנות וההתמדה השתלמו. השמאל, שסובל מעודף כישלונות מהדהדים בענייני מדיניות, מתקשה לשאת את הצלחת הימין, שמבסס בעשור האחרון את יתרון מדיניותו בכל הסוגיות הלאומיות. מכיוון שהטיסה לאבו־דאבי השבוע מהווה אישוש מובהק ומכריע ליתרון הזה, הם כבר לא סתם חמוצים, הם הופכים לחומציים.
      אותנו, בכל אופן, לא צריכים להטריד דמעות התנין של השמאל המתבדה ופסטיבל שירי היגון שלו. ההסכם עם האמירויות הוא אירוע היסטורי, חגיגי ומבשר טובות לקשרינו במזרח התיכון. השמחה בו מוצדקת לגמרי.