השמאל הופך את אמריקה למקום מסוכן ליהודים

התנועה הפרוגרסיבית שהשתלטה על מרבית מוסדות התרבות והפוליטיקה חותרת תחת ערכי הליברליזם המסורתיים ומציבה השלכות חמורות עבור יהודים

חברת הקונגרס אוקסיו-קורטז והסנאטור סנדרס | צילום מסך

בארי וייס היא סופרת ועיתונאית, עד לאחרונה בעלת טור ב'ניו-יורק טיימס'. המאמר התפרסם לראשונה באתר המגזין Tablet.com. ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission

***

 

האם אתם מאמינים…?

כנראה שאין שאלה שנשמעה מספר פעמים רב יותר בתגובה לאירועי השנה הנוכחית.

הסערה האחרונה בקרב הקהילה היהודית, שכבר נשטפה לה גם היא בזרם החדשות, הגיעה בשבת שלפני יום כיפור, כאשר יהודים אמריקנים נדהמו לגלות את מה שעבורי הייתה ידיעה צפויה: הכוכבת הפרוגרסיבית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז החליטה לבטל את השתתפותה באירוע לזכר יצחק רבין, האיש שהקריב את חייו למען השלום.

יהודים רבים היו בהלם. אם אפילו יצחק רבין, סמל הציונות הפרוגרסיבית, נמצא מחוץ לתחום כעת, איזה עוד ישראלי יהיה מקובל? מה לגבי 95% מהיהודים שתומכים במדינה היהודית? מדוע חברת הקונגרס מהמפלגה לה מצביעים כ-70% מיהודי אמריקה תעשה דבר כזה?

יתכן כי בתור מי שהודתה בעבר כי היא לא "מומחית בעניין הזה", אוקסיו-קורטז לא יודעת מי היה רבין? זו בוודאי הסיבה. או שמא זו הייתה בכלל אשמת הקהילה היהודית: אם רק הייתה נחשפת לטורים של עיתון 'הארץ' בוודאי הכל היה ברור יותר. הרי אוקסיו-קורטז מגיעה ממורשת משפחתית של יוצאי ספרד, לא? האם היא לא הבינה שמנדי פטניקין בכבודו ובעצמו היה אמור להנחות את האירוע? היא בוודאי לא הבינה. מן הסתם היה כאן איזשהו בלבול, קצר בתקשורת, אי-הבנה.

אך המבולבלת בסיפור הזה לא הייתה אוקסיו-קורטז. הפוליטיקאית החריפה הבינה את המצב במהרה ושלחה סימן ברור לגבי מי שייך לקואליציה הפרוגרסיבית החדשה ומי לא. הבלבול האמיתי נמצא בקרב יהודים אמריקנים שחושבים כי באמצעות מבחני נאמנות משתנים-תמידית הם יכולים איכשהו לשמר את הסטטוס-קוו הישן ואת מקומם בתוכו.

האם שמעתם על בית הספר בניו-יורק שאירח דובר שהשווה את ישראל לנאצים? ידעתם שבית הספר 'ברירלי' לבנות כעת מבקש ממשפחות להצהיר כי הן מחויבות ל"אנטי-גזענות"? ראיתם שהקומיקאית צ'לסי הנדלר צייצה סרטון של המטיף האנטישמי לואיס פרחאן? ראיתם שהמפגינים בקנושה ריססו בית כנסת עם הכתובת "תשוחרר פלסטין"? שמעתם על המצעד בוושינגטון בו קראו "ישראל רוצחת ילדים"? שמעתם שהקמפיין של ג'ו ביידן התנצל בפני לינדה סרסור לאחר שבתחילה הוקיע אותה? ראיתם שטוויטר השעו ארגונים אזרחיים יהודיים אבל עדיין מאפשרים לאיתוללות של איראן לקדם בגלוי את השמדת ישראל? שמעתם שראש עיריית ניו-יורק האשים את הקהילה היהודית בהפצת נגיף הקורונה, בעודו מגן על הפגנות המוניות נגד טראמפ כ"רגע היסטורי של שינוי"?

תראו, זאת הייתה חתיכת שנה. כולנו עברנו הרבה דברים והעצבים שלנו מרוטים. יתרה מכך, מרבית הסיפורים האלה צצים בדרך כלל בטוויטר, ולא מגיעים לכותרות ה'ניו-יורק טיימס' או לפייסבוק של החברים שלכם, שם רוב האמריקנים צורכים חדשות בימים אלה. עיתונאים אינם מסקרים את הסיפורים האלה באופן מלא, אינם מתארים את ההקשרים ולא מביאים לקוראים שלהם את האמת ואת הנקודות החשובות. לכן חשוב להבין כי אנשים רבים, חכמים ובעלי כוונות טובות, פשוט מבולבלים או במילים אחרות – מחפשים מישהו שיסביר להם למה התנועה שהייתה אמורה לקדם את כל הרעיונות שתמיד תמכו בהם כמו צדק, שוויון ותיקון עוולות היסטוריות, מרגישה כאילו היא עושה בדיוק את ההפך.

ישנו כמובן גם האקס-פקטור של דונלד טראמפ שקשה להמעיט במשמעותו, והעוינות המובנת כלפיו מנעה מיהודים רבים מלראות את הבעיות בצד השני. רבים מהם סיפרו לי כי עבורם להסיר את המבט אפילו לרגע מן המתרחש בבית הלבן יהיה חוסר אחריות. באופן אישי, אני חולקת עם רבים מיהודי אמריקה את תחושת הגועל מטראמפ והטראמפיזם שהפך קנאות ואכזריות לדברים נורמליים באופן המשתק את החברה האמריקנית. אך האמת הזו אינה מבטלת אמת אחרת לגבי הסכנה הנוספת שמגיעה משמאל.

ובשונה מטראמפ, הסכנה הזו צברה שליטה תרבותית וכבשה את האליטות האמריקניות ואת המוסדות החזקים ביותר שלנו. בתסריט בו ג'ו ביידן מנצח, קשה להאמין שתהיה לה התנגדות כלשהי. לכן המטרה שלי כאן צריכה להיות ברורה היטב: אני פה כדי לצלצל בפעמוני האזהרה. אני כאן כדי לומר: תפסיקו להיות מופתעים. תפסיקו להגיד: אתה מאמין? זהו הזמן לקבל את המציאות, אם אנחנו עדיין רוצים שתהיה תקווה כלשהי לתקן אותה.

***

כדי להבין את גודל השינוי בו אנו חיים, ניקח רגע כדי להבין מהי אמריקה כפי שרוב מוחלט של היהודים ראו אותה וככל הנראה תמיד הניחו שתהיה.

זו הייתה אמריקה ליברלית, לא במובן הצר והמפלגתי של המילה, אלא ליברלית במובן האמריקני הרחב ביותר: האמונה שכולם שווים מכיוון שכולם נבראו בצלם האל. האמונה בקדושת היחיד על פני הקבוצה או השבט. האמונה כי שלטון החוק – והשוויון בפני החוק – הוא הבסיס לחברה חופשית. האמונה שהליך תקין וחזקת החפות הם דברים טובים ואילו אלימות ההמון היא דבר רע. האמונה שפלורליזם הוא מקור הכוח שלנו, סובלנות היא סיבה לגאווה וחירויות המחשבה, הדת, והביטוי הן אבני היסוד של דמוקרטיה.

השקפת העולם הליברלית הכירה בכך שישנם דברים (למעשה, רוב הדברים החשובים בחיים) הנמצאים מחוץ לתחום הפוליטיקה: חברויות, אומנות, מוזיקה, משפחה ואהבה. זה היה עולם בו שופטי העליון אנטונין סקאליה השמרן ורות ביידר גינסבורג הליברלית היו יכולים להיות חברים קרובים. כפי שסקאליה עצמו אמר פעם, יש דברים חשובים יותר מההצבעה בקלפי. חשוב לא פחות, הליברליזם האמריקני התבסס על ההנחה כי כלי הנאורות כמו היגיון ושיטה מדעית אולי הומצאו בידי גברים לבנים מתים אך הם שייכים לכולנו, והם הכלים הטובים ביותר עבור התקדמות אנושית.

גזענות הייתה דבר מרושע מכיוון שהיא סתרה את יסודות ההשקפה הזו, ושפטה אנשים לא על פי תוכן האישיות שלהם אלא על פי צבע עורם. אמנם חלק מהאבות המייסדים של אמריקה היו אשמים בצביעות בלתי-מוכחשת, אך פגמיהם המוסריים האישיים לא ביטלו את הפרויקט האדיר שהובילו. מסמכי היסוד של האומה היו "נפלאים", כפי שתיאר זאת מרטין לותר קינג, מכיוון שהיוו "הבטחה למה שכל אמריקני עתיד לרשת". במילים אחרות, המייסדים עצמם טמנו את זרעי חיסול העבדות, והאבות המייסדים השניים כמו תומך ביטול העבדות פרדריק דאגלס קצרו את הפירות. אמריקה לעולם לא תהיה מושלמת, אך אנחנו תמיד יכולים לשאוף לקראת בניה של איחוד טוב יותר.

אפילו לא ידעתי שיש להשקפה הזו שם, מכיוון שהיא הושרשה עמוק כל כך בכל מי שהכרתי – הדעות של הוריי, בתי הספר אליהם שלחו אותי, בתי הכנסת בהם התפללנו, העיתונים שקראנו וכן הלאה. ואני הייתי רק אחת מתוך מיליונים רבים של אמריקנים שגדלו כך. מאז מלחמת העולם השנייה, חיי התרבות והחיים האינטלקטואליים בארה"ב צמחו ושומרו בידי מערכת של מוסדות – אוניברסיטאות, עיתונים וכתבי עת, חברות תקליטים, איגודים מקצועיים, מכוני מחקר ומוזיאונים. כל אלה התיישרו פחות או יותר עם העקרונות הכלליים. ובכך היה בידם גם כוח אדיר, כוח שדרש כבוד מצדנו מכיוון שאלו המוסדות אשר נשאו את סדר העולם הליברלי.

אך לא עוד. הליברליזם האמריקני נמצא כיום תחת מצור, וישנה אידאולוגיה חדשה השואפת להחליף אותו. לכוח הזה עדיין אין שם מוחלט. חלק קוראים לו "צדק חברתי". הסופר רוד דרהר קרא לו "טוטליטריות תראפויטית". ווסלי יאנג מתייחס אליו כ"אידאולוגיית הירושה", כלומר היורש לליברליזם. בשלב כלשהו הוא יקבל שם רשמי, כזה המתאר באופן הולם את השילוב בין פוסט-מודרניות, פוסט-קולוניאליזם, פוליטיקה של זהויות, נאו-מרקסיזם, תיאוריות גזע והצטלבויות והלך המחשבה ה"טיפולי". עד אז, על כל אחד מאיתנו לראות את המצב בבירור. עלינו להביט מעבר לציוצים ולפוסטים ברשתות החברתיות, מעבר לסיסמאות ולז'רגון, להעריך את המציאות כפי שהיא באמת ולהסביר אותה לאחרים.

***

נקודת המוצא של האמונה החדשה הזו נראית בערך כך: אנחנו נמצאים במלחמה בה כוחות הצדק והקדמה ניצבים מול כוחות הדיכוי והנחשלות. וכאשר אנחנו במצב מלחמה, חוקי המשחק הרגילים כמו הליך תקין, פשרה פוליטית, חזקת החפות, חופש הביטוי ואפילו ההיגיון חייבים להיות מושהים. למעשה, חוקים אלה היו מושחתים מלכתחילה מכיוון שעוצבו בידי גברים לבנים מתים שרק ביקשו לשמר את כוחם.

"כלי האדון לעולם לא ישמשו לפרק את ביתו שלו", כתבה הסופרת אודרי לורד. ומבחינת אנשי האמונה החדשה, את הבית הזה חייבים לפרק מכיוון שהוא רקוב מהיסוד. הלב הפועם של האידיאולוגיה החדשה הזו היא 'תיאורית הגזע הביקורתית'. חוקרת המשפט אנג'לה האריס הגדירה אותה כך בהקדמה לספרה בנושא:

בשונה משיח זכויות האזרח השם דגש על הדרגתיות והתקדמות בצעדים קטנים, תיאוריית הגזע הביקורתית מטילה ספק בעצם היסודות של הסדר הליברלי, כולל בתורת השוויון, היגיון משפטי, הרציונליות של הנאורות ועקרונות נייטרלים של חוק וחוקה"

תיאורית הגזע הביקורתית גורסת כי נייטרליות הוא מושג שלא קיים, אפילו לא בחוק, ולכן עצם התפיסה של 'עיוורון צבעים' עליו חלם מרטין לותר קינג ובו לא שופטים אדם על פי צבע עורו אלא על פי אישיותו היא גזענית. כיום הגזענות כבר לא עוסקת באפליה של יחידים, אלא במערכת שמאפשרות קבלת תוצאות שונות בקרב קבוצות גזעיות שונות. כאשר לא כל המשתתפים מסיימים את המרוץ בדיוק באותו הזמן, הרי שוודאי שהמסלול פגום ויש לפרק אותו.

מכאן נובעים למשל מאמצים כמו אלו המנסים להביא לביטול בחינות ה-SAT המשמשות כמבחן כניסה לאוניברסיטה והגדרות דומות בבתי ספר ציבוריים במחוזות אמידים, ובכך למעשה לבטל כליל את המנוע המריטוקרטי שאפשר במשך עשורים לילדים ממעמדות נמוכים להתקדם על פי הישגים וללא קשר למוצא. דוגמה אחרת הוא טור דעה שפרסם לאחרונה מבקר המוזיקה של ה'ניו-יורק טיימס' ובו קרא לבטל לחלוטין את האודישנים העיוורים לקבלה לתזמורות.

למעשה, התורה החדשה טוענת כי כל מרכיב של הקיום האנושי שיוצר שונות בתוצאות חייב להיות מוכחד: המשפחה הגרעינית, נימוסין והליכות, אפילו חשיבה רציונלית יכולה להיות מוגדרת כגזענית או כעדות לעליונות לבנה, כפי שטען בקיץ מכון הסמית'סוניאן. רשת בתי הספר 'KIPP' הסירה לאחרונה את הביטוי "עבוד קשה" מתוך המוטו המפורסם שלה – "עבוד קשה, היה חביב" – מכיוון שהרעיון של עבודה קשה "תומך באשליית המריטוקרטיה". דניס יאנג סמית', אחת הנשים השחורות הראשונות שהגיעו לצוות הניהול של חברת אפל, עזבה את המשרה בטענה כי צבע העור לא אמור להיות הסימן היחיד לגיוון. עוד קורבן של "תרבות הגיוון" אשר, כפי שהגדיר זאיד ג'ילאני, מתפשטת "ברחבי כל עולם התאגידים ונכפת על ידי מעמד הפעילים המשכיל".

הפרשן הבולט ביותר של השקפת העולם הזו הוא איברם אקס קנדי. ספרו 'כיצד להיות אנטי-גזען' מככב בכל רשימות רבי המכר; תמונותיו מעטרות את דפי המגזינים היוקרתיים; הוא נמצא ברשימת משפיעי השנה של 'טיים', ומכון המחקר שהקים באוניברסיטת בוסטון זכה לתרומה נדיבה של 10 מיליון דולר ממנכ"ל טוויטר ג'ק דורסי. על פי קנדי, לכל בני האדם ישנן רק שתי אפשרויות של תודעה – גזענים או אנטי-גזענים. כדי להיות אדם טוב, עליך להיות "אנטי-גזען". אין שום נייטרליות, ואין דבר כזה אדם לא גזען. למעשה, פרופ' קנדי מבקש למחוק כליל את המילים האלה מהמילון.

על פי אמות המידה החדשות שמציב קנדי, אפילו נאומו המפורסם ביותר של מרטין לותר קינג לא עומד בהגדרות ה"אנטי-גזענות", ובוודאי שלא הנאום בו ברק אובמה דיבר על כך שישנן יותר מדי משפחות שחורות חד-הוריות. אם משתמשים בהגדרה המפורשת של קנדי לגזענות, כמעט כל דבר שלמדנו על גזענות והמאבק בה בעשורים האחרונים הוא בעצמו גזעני.

מבחינה רטורית, זו אסטרטגיה מבריקה. גזענות היא החטא החמור ביותר בחיים האמריקנים. מי ירצה בכלל להיות כל דבר מאשר אנטי גזען? וכך תחת האצטלה של מאמץ צדקני להשגת שוויון ההזדמנויות המיוחל עבור שחורים באמריקה, קנדי ושותפיו האידאולוגיים מציגים בפנינו משחק סכום אפס: להיכנע להשקפת העולם שלהם או להיות מוקצה כאחרון הגזענים.

איברם קנדי | Larry D. Moore

ולמקרה בו הסחיטה המוסרית הזו לא עובדת לקנדי יש תכנית גיבוי: להשתמש בכוח הממשלה כדי לכפות אותה. כפי שכתב במאמר באתר Politico, "כדי לתקן את חטא הגזענות הקדמון על האמריקנים להוסיף תיקון אנטי-גזעני לחוקה שיקדש את שני העקרונות המנחים של אנטי-גזענות: אי-שוויון גזעני הוא ראיה למדיניות גזענית, וקבוצות גזעיות שונות הן שוות". כדי לגבות את התיקון לחוקה, הוא מציע גם להקים משרד לאנטי-גזענות, לו תהיה הסמכות לחקור לא רק רשויות מקומיות אלא גם עסקים פרטיים, ולהעניש את אלו ש"לא ישנו מרצון את המדיניות הגזענית והרעיונות הגזעניים שלהם". חשבו למשל כיצד משרד כזה יראה בית ספר יהודי המלמד כי היהודים הם העם הנבחר, או מספר על עקרונות הציונות.

קנדי, המחזיק כיום את הקתדרה בה ישב בעבר אלי ויזל בבוסטון, מאמין כי "להיות אנטי-גזען זה לראות את כל התרבויות השונות באותה רמה, כשוות". הוא כותב: "כאשר אנו רואים הבדלים תרבותיים, אנו רואים הבדלים תרבותיים – לא יותר, לא פחות". קשה להאמין שמישהו יכול באמת לחשוב שתרבויות המקדשות למשל רצח על רקע כבוד המשפחה הן "לא יותר, לא פחות" שונות מהתרבות שלנו. אך בין אם קנדי עצמו באמת מאמין בכך ובין אם לאו, ברור שאימוץ רלטיביזם כזה הוא כלי שימושי ביותר עבור עליה לעמדת השפעה ושמירה עליה.

מן הסתם, עבור יהודים, אידיאולגיה הקובעת כי אין שום הבדל משמעותי בין תרבויות היא לא רק פשוט מגוחכת (יש לנו מסורת ודת מובחנות שהיו הן מקור לטרגדיה והן מתנה נפלאה), אלא כפי שההיסטוריה מראה – עלולה להיות קטלנית.

מעצם קיומם, יהודים חותרים תחת החזון של עולם ללא הבדלים. ולכן הדברים שמבדילים אותנו חייבים להיות מושמצים, כך שיהיה ניתן להרוס ולמחוק אותם: הציונות מותגה מחדש כקולוניאליזם; בכירים בממשלה מצדיקים רצח של יהודים חפים מפשע בג'רזי סיטי; בתי עסוק יהודים נבזזים מכיוון ש"יהודים הם הפנים של ההון". יהודים הפכו ל"אנשים לבנים", ההיסטוריה החיה שלנו נמחקה רק כדי שמישהו יוכל להגיד ברצינות שהשואה הייתה לא יותר מ"פשע של לבנים נגד לבנים".

וזו כבר לא עמדה שנשמעת רק בשוליים. כפי שהפילוסוף פיטר בוגוסיאן ציין, האידיאולוגיה הזו הפכה ל"אורתודוקסיה המוסרית השולטת באוניברסיטאות, והתפשטה לכל מרכיב בחיים האמריקנים – בתי הוצאה לאור, תעשיית הטכנולוגיה, אומנויות, תיאטרון, עיתונים ותקשורת", ובמידה מתגברת גם בעולם התאגידים. היא לא השתלטה באמצעות הורדת צווים מלמעלה, אלא באמצעות כיבוש מנגנוני ההיגיון מלמטה.

במשך העשורים האחרונים וביתר שאת בשנים האחרונות, חבורה נחושה של צעירים השתלטה כמעט על כל המוסדות שמייצרים את החיים האינטלקטואליים והתרבותיים באמריקה. במקום שהמוסדות יעצבו אותם, הם עיצבו מחדש את המוסדות. ואתה אפילו לא צריך להיות הרוב בתוך המוסד כדי לכפות את העמדות שלך. אתה רק צריך שהרוב יישאר דומם ומפוחד מפני המיעוט הקנאי שיכול להשמיץ אותו כגזען אם יעז שלא להסכים.

זו הסיבה שמדינת קליפורניה ניסתה להעביר תכנית לימודי אתניות שהתזכורת היחידה בה ליהודים הייתה ההסבר כיצד הם הפכו ל"לבנים" ביחד עם מהגרים איריים. זו הסיבה שאלו הטוענים שאכפת להם ממגוון והכללה, לא ממש מודאגים מהגזענות העמוקה כלפי אסיאתים במוסדות כמו הרווארד.

זו הסיבה שצעירה יהודייה בשם רוז ריץ' גורשה לאחרונה ממועצת הסטודנטים באוניברסיטת USC. ריץ' הואשמה בשיתוף פעולה עם גזענות בגלל פעילותה למען ישראל בקמפוס, וחבריה לספסל הלימודים פתוח בקמפיין תחת הכותרת "להדיח את הציונית". זו הסיבה שארגון 'הסוציאליסטים הצעירים של אמריקה' שצבר השפעה גדולה במפלגה הדמוקרטית שלח שאלון למועמדים למועצת העיר ניו-יורק וביקש מהם להתחייב שלא לנסוע לישראל.

זו הסיבה שטמיקה מלורי, מעריצה מושבעת של המטיף האנטישמי לואיס פרחאן, זוכה לסיקור מפנק וכתבות שער במגזינים נחשבים. וזו הסיבה מדוע אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, נושאת הדגל של השמאל האמריקני החדש, לא חשבה שיצחק רבין שווה את הנזק הפוליטי אבל כמעט באותה נשימה שיבחה לאחר מכן את הפנתרים השחורים. היא המבשרת של מציאות פוליטית חדשה בה ליהודים יש כוח מועט מאוד.

לא משנה עד כמה פרוגרסיבי אתה, כמה טבעוני או כמה להט"ב, עד כמה אתה תומך בביטוח בריאות אוניברסלי או בלגליזציה של סמים. מספיק שתאמין כי למדינה היהודית יש זכות קיום (או בפרטיקולריזם יהודי בכלל) – והפכת את עצמך לאויב המושבע של התנועה.

"קשה לתאר עד כמה חונקת השקפת העולם הזו", כתב לי לאחרונה בלייק פלייטון, סטודנט יהודי באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון המזהה את עצמו כאיש שמאל. "אנחנו לא מתאימים לשום קטגוריה, לא ל'מדכא' ולא ל'מדוכא'. אנחנו גם פריבילגים וגם מוחלשים, מוגנים בידי השלטון אבל מהווים מטרה לאותם גזענים מטורפים שתוקפים שחורים. השנאה שאנחנו חווים בקמפוס לא קשורה בכלל לסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא נמצאת שם בגלל שהיהודים מאתגרים את התיאוריה האנטי-גזענית מעצם קיומם. הנקודה היא לא שציונות היא גזענות, אלא שיהדות היא גזענות".

אם כן, לא מדובר כאן על הציונות, על קפיטליזם או על הלובי היהודי בוושינגטון. אנחנו חיים היום בעולם בו כולנו חייבים לבחור צד – "גזעני" או "אנטי-גזעני". יהודים שמסרבים למחוק את מה שמייחד אותם מוגדרים כגזענים, לעתים קרובות בסיוע יהודים אחרים שרוצים למצוא חן בעיני הילדים המקובלים בכיתה.

***

אם אתם מתקרבים לסוף המאמר ותוהים מדוע לא אף אחד להסביר לכם את כל זה קודם לכן, התשובה היא שפעם נוספת אנחנו מוצאים את עצמנו חיים ברגע של צורך ודחיפות בהיסטוריה היהודית, אך המנהיגות המשותפת שלנו (למעט כמה יוצאי דופן נדירים) לא מתייחסת בהתאם לסכנה.

אני מבינה מדוע חלק מהאנשים מעדיפים להיות עיוורים. החיים היו נדיבים במיוחד ליהודים אמריקנים בחצי המאה האחרונה. למנהיגים ותיקים בקהילות רבות אין את החזון כדי להבחין באיום, ולכל אדם קשה לשמוע שמישהו אחר פשוט לא מעוניין בנו.

לכן כאשר אני מנסה לשוחח על כך עם יהודים שנמצאים בעמדות הנהגה, אני נתקלת לרוב בתחושת זכאות השייכת לדורות קודמים, מעין תפיסה לפיה אם הדברים הסתדרו לנו אז ודאי שימשיכו להסתדר תמיד, או בהתנגדות גורפת. "נו באמת, הדברים האלה משנים רק בבועת הטוויטר שלכם". כאשר אני מסבירה שלא כך, ושלמעשה האידיאולוגיה הזו השתלטה על אוניברסיטאות, על עולם התקשורת ועל האומנות וכעת גם על העולם העסקי, אני נתקלת במחסום נוסף: האם לא מדובר פשוט בתיקון עוולות היסטורית? מה כבר יכול להיות רע בזה? ואז צריך להסביר שהרע כבר קורה – חיים של אנשים טובים ורגילים נהרסים, ועוד ועוד מוסדות וחברות נופלות טרף בידי התנועה.

אבני הדומינו נופלות מהר וחזק. ככה אנחנו מקבלים לפתע רבנים שמטיפים כי יהודים לא יכולים לטעון שהם העם הילידי בארץ ישראל. או למשל ארגון שמטרתו היא מאבק באנטישמיות אך מתחבר עם אל שרפטון. או מתקפות נגד יהודים ברחובות ניו-יורק, בזמן שמנהיגי הקהילה מנסים לטייח זאת עבור פוליטיקאים במקום לדאוג לביטחון הפיזי של יהודים.

בחודש שעבר, השתתפתי במפגש זום יחד עם כמה נדבנים יהודים גדולים. אחרי שדיברתי בקצרה על החוויות שלי ב'ניו-יורק טיימס', ציינתי כי אם הם רוצים להבין מה קרה לי הם צריכים להבין את הכוח של האמונה החדשה וחסרת השם עדיין שהשתלטה על העיתון ועל מוסדות חשובים רבים אחרים בחיים האמריקניים. על מה שקרה אחר כך באותה שיחת זום, אני עדיין חושבת עד היום.

אחד הספונסרים של המפגש החל לתקוף אותי, הסביר את חשיבות עבודתו של איברם קנדי על "אנטי-גזענות", והציג אותי כמי שמתנגדת בטיפשות לכל הרעיון. מכיוון שהיה מדובר באדם חשוב ובעל השפעה רבה בעולם היהודי, דבריו היממו אותי לרגע וגרמו לשאר המשתתפים בדיון פשוט לשתוק.

ואלו האנשים המרגיזים ביותר: כאלה שיש להם ביטחון כלכלי מספיק כדי להתנגד באמת לגל הפרוגרסיבי, אך עדיין נואשים להיראות מגניבים ומקווים שהילדים שלהם יוכלו לשמור על מקומם בבית הספר היוקרתי, או הם עצמם ימשיכו לקבל את השולחן הנחשב בבראנץ' הנכון. מרוב רצון להיראות טוב בעיני האנשים הנכונים, הם מוכנים לעצום עיניים ולא לראות את מה שמתרגש על כל השאר.

וכך, יהודים צעירים שמבינים את גודל הבעיה ורוצים להיאבק בה מוצאים את עצמם עומדים בפני שתי חזיתות: הן היריבים האידיאולוגים שלהם והן מנהיגי הקהילות שלהם. ובין אנשי הקבוצה הזו, אנשים ללא הון פוליטי או חברתי וחלקם אפילו ללא השכלה אקדמית, אני מוצאת את הנביאים של הדור שלנו. הדינמיקה הזו מזכירה לי את זו שעמדה בפני הרצל: הממסד הקהילתי בזמנו התנגד נחרצות לפרויקט הציוני. היו אלה העניים והצעירים, במיוחד יהודים רוסים, שהיו הראשונים לראות את הצורך הקיומי בחזון הציוני.

המנהיגים והעשירים שמתחרים אחד בשני כדי ליצור בריתות עם פעילים חברתיים אופנתיים ועם רעיונותיהם נהנים מסוג של שפע דקדנטי שאותם צעירים יהודים וגאים לא יכולים להרשות לעצמם. הם חיים הרחק מן האלימות שמשפיעה על יהודים במקומות כמו קראון הייטס ובורו פארק. אם משהו משתבש בעיר אחת, הם תמיד יכולים למצוא מקלט באחרת. עבור העשירים, פלירטוט עם אידיאולוגיה המציעה לבטל את המשפחה הגרעינית או להפסיק את המימון למשטרה מגיע ללא מחיר. אך עבור מרבית היהודים ומרבית האמריקנים, אובדן של רעיונות כאלה יהיה יקר מאוד.

אמריקה אינה מושלמת. השנים האחרונות והצרות שהביאו עמן טלטלו את האמונה שלי יותר מאי-פעם, אך אני עדיין סבורה כי הרעיונות עליהם מבוססת המדינה הזו הם יוצאי דופן ויש להגן עליהם בנחישות. הם נמצאים תחת מצור מצד הטראמפיזם, אך מצד אלה שטוענים כי הפתרון לכל בעיותינו טמון באובססיה סביב סוגיית הגזע ובטענה לפיה חלק מהאמריקנים נבדלים מאחרים רק בשל נסיבות לידתם, ולכן יש להרוס הכל במקום לבנות מחדש. העובדה שהמנהיגים שאמורים לטפח ולשמור על הקהילה שלנו משתעשעים ברעיונות כאלה ולעתים אף מאמצים אותם היא שערורייה.

אין זה מקרה שהיהודים שגשגו בעולם בו הליברליזם משל בכיפה. הרעיונות לפיהם עלינו לשפוט כל אדם לא לפי מצבו או העץ המשפחתי שלו אלא לפי מעשיו, ההנחה שליחידים יש אחריות אישית – אלו רעיונות מהפכניים אשר שורשיהם בתרבות העברית והיהודית. לכן אסור לנו להיות מופתעים שתנועה המכריזה מלחמה על עצם הרעיונות האלה ועל ערכיהם האמיתיים והנצחיים, לבסוף תכריז מלחמה גם עלינו.


מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

27 תגובות למאמר

  1. קורטז סוס טרויאני בפלגה הדמוקרטית.
    קורטז עושה למפלגה הדמוקרטית מה שמירב מיכאלי עשתה למפלגת העבודה.
    קורטז תהיה נשיאת ארה"ב כשמירב מיכאלי תהיה ראש הממשלה.

    1. כמו שהוסבר פה, היא לא צריכה להיות נשיאה. היא רק הסמל לתנועה הקיצונית שמשתלטת על המפלגה

    2. אם היית עוקב אחרי המצב בארץ היית יודע שלאידיאולוגיה הזו יש דרכים עוקפי שלטון להשיג כח והשפעה.

    3. זה עובד לשני הכיוונים…
      גם שמולי ופרץ וגנץ לקחו קולות של שמאל והעבירו לימין.
      אבל העיקרון ברור – טיפוסים שמאלנים יכולים למוטט מפלגות שלטון.

    4. קשה לי לקרוא להיכנסות לקואליציה על מנת לסרס את היכולת של הליכוד לקיים את המטרות לשמן נבחר כ״העבירו לימין״…

    5. מה שמתרחש באמריקה הוא תמונת ראי של שמתרחש פה.

  2. מסקנה רק טראמפ
    ואם את לא תומעת בטראמפ כי הוא לא נחמד
    את כמו אלו בשנות ה30 באנגליה שהתנגדו לצרציל
    מול הנחשול שאת מתארת טראמפ הוא האלטרנטיוה היחידה לא משולמת אבל אלטרנטיבה
    אז אל תבכי בעוד שנתיים

    1. "רבין הקריב את חייו למען השלום"? הסכם אוסלו קרב את השלום או הרחיק אותו? איזו תפיסה מוזרה.

  3. רק טראמפ יכול להציל את היהודים ואת אמריקה מפני האויב שבפנים

  4. היהודים הם הקנרית במכרה.
    אם התנועה הזו תשתלט, זה הולך להיות כמו הקמר רוז בקמבודיה וכמו היעקובינים בצרפת.
    ארה"ב הולכת למרחץ דמים שלא ברור אם היא שאר שלמה בעקבותיו או שתתפרק לכמה מדינות.
    בכל מקרה היהודים כולל כל העשירים המתנחמדים כרגע הולכים להיות בראש הנרצחים.
    המקום הבטוח היחיד ליהודי להיות כזה, בנוחות, ללא מאמץ, בבטיחות ובכל גוון יהודי שהוא מאמץ, הוא מדינת ישראל.

    1. ישראל נמצאת בעצמה על סף מלחמת אזרחים בין היהודים לישראלים.
      לו הייתי יהודי ניו יורקי הייתי עובר לטקסס.

    2. היהודים העשירים (הלא ציונים) מסודרים, 5 דקות והם על מטוס פרטי עם ויזה תמורת כסף באחת המדינות בעולם.
      שאר היהודים שלא יעלו לארץ יספגו את כל הזעם הליברלי החדש.

  5. יהודי ארהב הברית יקבלו את הכאפה בטווח השנים הקרובות. הניתוח הסוציולוגי מצמרר, מה שלא יבחרו הם יהיו בבעיה שתלך ותחמיר. עוד קדנציה עוד שתיים של הדמוקרטים הנוכחיים שעוד יכולים לתת מראית עין של ממלכתיות, אחריהן יגיע התוהו ובוהו, עידן הקרח. אלו התוצאות של התמכרות לכתות, של בחירה בפוליטיקלי קורקט במקום לשים את האמת על השולחן, עכשיו הם עם הגב לקיר. את טראמפ הם לא רוצים, המפלגה הדמוקרטית לא תושיע אותם למרות ההתרפסות שלהם בפניה, למרות המימון שהם מעמידים לרשותה, למרות שיתוף הפעולה שלהם עם שונאיהם נגד הציונות והמדינה היהודית. הם במבוי סתום. להגיד לכם את האמת? אפילו לא בא לי שכאלה יהודים יעלו ארצה. את מורשת הPC יביאו איתם ורק קש נאכל מהם. שישארו שם ויאכלו את הדייסה שבישלו

  6. מבהיל.
    קצת מאכזב אותי לקרוא שגם בארי וייס עצמה עוסקת בהשמצת טראמפ כאיזו מין התנצלות על הדרך. כאילו היא רוצה לאמר לנו שטראמפ הוא באמת היחיד שיכול להציל את אמריקה ממטורללי השמאל "אבל אני נגד הטראמפיזם…"
    כמו שחברים שלי אומרים לי לפעמים:" אתה צודק אבל אני נגד ביבי והביביזם".

    1. וייס היא ליברלית קלאסית, רחוקה הן מהמטורללים הנאו פרוגרסיבים והן מממטורללי הטרמפיזם. אתה מנסה להפוך את הכל לשחור ולבן כמוהן

  7. מוטב ליהודי ארהב
    להגר לקנדה
    או לכל הפחות לאיזורים בטוחים
    יותר בארהב
    אם יש דבר כזה בכלל..
    על יהודי ארהב הציונים
    לעלות לארץ ישראל
    והמדינה צריכה לבנות להם שכונות
    בנגב והגליל ובמזרח

    1. למה שאתה לא תלך לנגב ולגליל?
      אתה חושב שהעולים פשוט ילכו לאיפה ש"המדינה תבנה להם"?

    2. העולים יותר ציונים ממך
      הם ילכו בשמחה לנגב והגליל
      הם אוהבים את המרחבים והירוק
      כמובן שלא בכפייה אלא
      מתוך הבנה ורצון
      מה כואב לך

  8. בשורה התחתונה-זו המציאות בפוליטיקה. כדי לנצח בבחירות צריך רוב וזה אומר שצריך להכיל את אחד הקצוות. חייבים לבחור בין טראמפ לאוקסיו-קורטז וללמוד לחיות עם אחד מהם. בפוליטיקה איןטוב, יש רק ׳רע במיעוטו׳.
    תסתכלו מה קרה בארץ: גנץ ניסה למכור את האשליה שאפשר לבנות קואליציית אמצע ללא הכלה של חלקים משמעותיים משני הצדדים ובסוף הוביל אותנו לבזבוז מיליארדים על ימי בחירות שנגמרו בקואליציה רעועה ומקרטעת.
    מי שלא מוכן להצטרף לאחד הגושים עם כל הויתורים הכרוכים בדבר-עדיף שלא יצביע.

  9. אני חייב להגיד
    גיא בכור אמר את הדברים הללו הרבה לפני כל אחד אחר

    ולצערי , הוא ממש לא מקבל את הבמה הראויה לו

  10. העולים יותר ציונים ממך
    הם ילכו בשמחה לנגב והגליל
    הם אוהבים את המרחבים והירוק
    כמובן שלא בכפייה אלא
    מתוך הבנה ורצון
    מה כואב לך

  11. רק שהכותבת משום מה "שוכחת" שדווקא רוב יהודי ארה"ב, בעיקר הרפורמים/חילוניים, הם אלה שתומכים בכל המטורללים האלה, וכמו עדר שוטים ממשיכים להצביע למפלגה ה"דמוקרטית".

    ומי זה בדיוק בקני סנדרס אם לא יהודי אוטואנטישמי, שזוכה לתמיכה מסיבית של יהודים מהסוג שהוזכר לעיל?

    אז שימשיכו להזרים כספים למפלגה הזו, שתמיד היתה גזענית (וזה מעוגן בעובדות היסטוריות מוכחות), שימשיכו להלל את אובמה ה"נפלא", שימשיכו לזרוק את ישראל מתחת לרכבת, ואז יבכו שיש אנטישמיות בארה"ב

    מזכירים את היהודים בגרמניה, שחשבו שהיטלר רק "יעשה קצת סדר", ולהם לא יקרה כלום.

  12. אכן מצב שבהחלט מזכיר את המצב בגרמניה של שנות השלושים…

  13. כל יהודי מתבקש לעלות ארצה דחוף. המצב נהיה יותר גרוע אל תצפו לשינוי …אין דרך חזרה. העולם השתנה לחלוטין. יהודים מקומם בארץ ישראל

    1. אי אפשר להציל אדם מידי עצמו, הם ראשונים לתמוך בשטויות הפרוגורסיביות האלו, לא לחינם בארהב שם נרדף למתחסד ו'אנטי גזען' הוא יהודי, וביננו אף אחד לא צריך את הזבל הרפורמי פה בארץ

    2. לג'ורג' אנחנו חייבים אותם פה. הם יוכלו לאזן את הטירוף החרדי

  14. כמו שציינו כאן הרבה – היא בעצמה עושה אותו דבר.
    שתי שורות לפני הסוף היא כותבת "התרבות העברית והיהודית". זה בדיוק כמו ההסתייגות שלה מטראמפ.
    כל עוד היהודים יברחו מיהדותם, מה שישאר להם זה בערך אפס אחד גדול.