מנדלבליט והפרקליטות: כרוניקה של אחיזה בגרון

ביום שישי שעבר הופיע בתקשורת פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן כדי להגיב לחשיפה של עמית סגל וגיא פלג בחדשות 12. באותה הקלטה נשמע היועמ"ש מנדלבליט בשיחה עם אפי נווה, בזמן שזה כיהן כיו"ר לשכת עוה"ד, וטוען כי שי ניצן, ה"מניאק", מחזיק בצווארו בכוונה – ואף קורא לזה "שיטה". כלומר, מנדלבליט מתלונן בפני חברו הטוב, המכהן באותו זמן בתפקיד בכיר ומשפיע במערכת המשפט, שפרקליט המדינה סוחט אותו. אין דרך אחרת להבין את זה.

תגובתו המרכזית של שי ניצן הייתה שהוא מעולם לא סחט את מנדלבליט, וכי מדובר ב"קשקוש" לסבור שעשה כך. נראה כי המונח בו משתמש ניצן לתיאור פעולת הסחיטה הוא פשטני, כלומר, הוא מניח שסחיטה מתקיימת רק במצב שבו הסוחט מבהיר לנסחט באופן מפורש ורשמי, שאם ייענה לרצונו של הסוחט, הרי שהסוחט לא יפעל בצורה שתפגע בנסחט, ולהפך. התיאור הזה כה פשטני, עד שקשה להאמין שהוא הגיע מפיו של מי שכיהן כפרקליט מדינה.

אין דרך להסתיר את האמת שנשמעה בקולו ובדרך ביטויו של מנדלבליט באותה שיחה: הוא האשים ב"תפירה" את ניצן ואת דינה זילבר, הוא טען שניצן אוחז בגרונו בכוונה, ושהוא כל כך כועס ומוטרד מהמצב הזה, עד שהוא שוקל לעשות לניצן "בלאגן אימים".

כדי לדון בשאלה האם הייתה סחיטה, לא צריך להכריע האם ניצן איים במפורש על מנדלבליט. כפי שגובי "פרוקטשן" לא מאיימים במפורש, וכפי שבעסקת שוחד לא צריך הסכם מפורש, כך גם שאלת הסחיטה איננה דורשת אמירות מפורשות של ניצן למנדלבליט. אלו אמירות רדודות שאינן קשורות לשום מציאות, לא ביחסים בין אנשים ולא משפטית. שי ניצן יודע זאת היטב, היות שהוא הגיש נגד ראש הממשלה כתב אישום על שוחד, למרות שאין שום הוכחה להסכם מפורש בתיק.

מה שצריך לבחון הוא מה ידע שי ניצן, וכיצד פעל במסגרת אותה "שיטה" שמתאר מנדלבליט. האם ניצן ידע שמנדבליט מרגיש שהוא מחזיק בגורלו בידיו, כלומר, שהוא בעמדת חולשה, סחיטה מבחינתו, ואם ידע, כיצד פעל בנדון. האם פוגג את החשש, או השאיר את המצב – בזמן שהוא יודע שמנדלבליט רואה בו איום ופגיעה בו – על כנו. יתרה מכך: אפילו אם נניח שלניצן לא הייתה שום כוונה שלילית מודעת, מבחינה ציבורית, השאלה המכרעת הנוגעת לאופן תפקודו של מנדלבליט, היא האם הוא הרגיש שהוא במצב של אחיזה בגרונו?

מדובר בשאלות עובדתיות. האם העובדות תואמות לתזה של מנדלבליט או של שי ניצן?

מנדלבליט צודק

כידוע, מעל עתידו של מנדלבליט ריחפה הן היות התיק שלו פתוח במרשם המשטרתי והן עילת סגירת התיק נגדו. התיק נסגר מחוסר ראיות, בעוד שמנדלבליט זקוק לעילת חוסר אשמה. מדובר בעניין דרמטי בשלושה מובנים. ראשית, שינוי עילת סגירת התיק הכרחי למנדלבליט לצורך מינוי אפשרי עתידי לבית-המשפט העליון. שנית, מנדלבליט יודע שהוא מונה ליועמ"ש בהחלטת בג"צ שהניחה שעילת סגירת התיק הייתה חוסר אשמה. כך שבאופן עקרוני, עצם כהונתו של מנדלבליט הייתה עומדת בסימן שאלה אילו החליטה הפרקליטות לתקן את הטעות של בג"צ.

והכי חשוב, שלישית: בהינתן שגורלו מופקד בידי פרקליט המדינה, מנדלבליט הוא מנהל התביעה רק לכאורה. למעשה נוצר כאן מאזן אימה מובהק, שבו המנהל נשלט על-ידי המנוהל, שבידיו לקבוע את עתידו.

מההקלטה שפורסמה אנו יודעים בוודאות שמנדלבליט הרגיש במצב של אחיזה בגרונו, אך גם ניצן ידע בוודאות עד כמה הדבר מפריע למנדלבליט. הכיצד? משום שב-28.7.2016, כחצי שנה לאחר שנכנס לתפקיד היועמ"ש, הגיש מנדלבליט באמצעות עורך דינו בקשה מניצן לשנות את עילת סגירת התיק נגדו ולהורות למשטרה לגנוז את התיק בעילת חוסר אשמה. את הסירוב לבקשה קיבל מנדלבליט רק בחודש מרץ 2017, כלומר רק כשמונה חודשים לאחר שהוגשה. כפי שעולה מהדו"ח שפרסם נציב התלונות דוד רוזן, לא רק ניצן, אלא גורמים שונים בפרקליטות ישבו על המדוכה והחליטו שלא להחליט בטענה של ניגוד עניינים. הנקודה המדהימה באופן קיצוני היא, שעל פי הדו"ח ניצן מסר את התשובה לעורך דינו של מנדלבליט בעל פה. מדוע לא נמסר מענה רשמי כראוי?

כך, מרגע התמנותו של מנדלבליט ועד לסירוב לבקשתו חלפו כשלושה עשר חודשים, בהם קיבל מנדלבליט החלטות דרמטיות, בזמן שהתיק הפתוח ועילת סגירת התיק מטרידה אותו מאוד וכשהוא מבקש מניצן לשנות את עילת הסגירה. כך, למשל, כחודש לאחר התמנותו סגר את התיק של רות דוד, אירוע חמור שמטלטל את המערכת עד היום. האם בתוך חודש מנדלבליט השתלט על תפקידו ועבר על כלל החומרים בעניין רות דוד טרם נענה לבקשת ניצן לסגור את התיק?

דוגמה נוספת: מדיווח שמסרה דנה ויס בחדשות 12 ושלא הוכחש, מנדלבליט אמר למקורבים, כי עם כניסתו לתפקיד היועמ"ש זרקו עליהם ממשרד המבקר ומהמשטרה דברים על נתניהו שהם "זוטות" ו"על גבול הרכילות" ושאם לא היה מדובר ברה"מ לא היו עושים כלום. מדובר בטענה חמורה על מסע ציד נגד רה"מ, אבל לא ידוע מה מנדלבליט עשה כדי לבער את התופעה החמורה הזאת מתוך המערכת.

באותם 13 חודשים אישר מנדלבליט גם את פתיחת חקירות נתניהו. אין ללכת כאן שולל אחר הטענה שההחלטות החשובות על הגשת כתב אישום נגד נתניהו התקבלו בהמשך, זאת מאחר וההחלטה על פתיחת החקירות העבירה את מלוא כובד המשקל לפרקליטות ולמשטרה (זאת שהיועמ"ש טען שהיא מחפשת את נתניהו), והפכה את מנדלבליט לגורם חלש מולן.

בל נשכח גם, שבאותו הזמן התקיימו הפגנות השמאל בפתח-תקווה נגד מנדלבליט, שהחלו בערך בזמן שהבקשה שלו נמצאה אצל שי ניצן. עוד חשוב לזכור, שלמרות האופי הבוטה והקשה שנשאו אותן הפגנות, איש במערכת הפרקליטותית או התקשורתית לא יצא להגנתו של מנדלבליט, כפי שעשו לאחר שפעל נגד נתניהו וספג ביקורת מימין. נקודה זאת מעידה רבות על מעמדו של מנדלבליט במערכת עליה היה מופקד, על אופייה ועל היותה מוטה.

אקדח על השולחן

בניגוד לטענה שנטענת, התשובה השלילית לבקשת מנדלבליט במרץ 2017 לא פוגגה את השוט של ניצן והפרקליטות מול מנדלבליט. מהעת האחרונה אנו יודעים, שמלבד עילת סגירת התיק קיימות במערכת הקלטות תחת צו איסור פרסום של מנדלבליט בפרשת הרפז, שמהוות שוט נוסף. ההקלטות הללו חשובות, בין השאר משום שהתיק לא נסגר מחוסר אשמה, ובעיקר, כי הציבור לא ידע על קיומן ותוכנן ופרסומן יכול היה לגרום לו לפחות לנזק ציבורי רב.

יתרה מכך, לניצן דווקא נוסף שוט דרמטי: הבקשה עצמה של מנדלבליט בנוגע לסגירת התיק. הבקשה הזו נשמרה בסוד כמוס, בניגוד לכל כללי המנהל התקין וחובת שמירת האמונים. עצם הסתרת הבקשה מהציבור בעייתי ומעלה שאלות קשות על התנהלות ניצן מול מנדלבליט. הבקשה הרי מוכיחה שבהחלטותיו מול ניצן למנדלבליט עצמו יש אינטרסים אישיים מובהקים לשקול.

אם-כן, הלכה למעשה, אם מציאות של סחיטה היא מציאות בה גורלו האישי של היועמ"ש מצוי בידיה של המערכת הפרקליטותית, ניתן לסכם כך: בכניסתו לתפקיד היועמ"ש מנדלבליט היה בעמדת חולשה בשל אי הבהירות הציבורית ביחס לעילת סגירת התיק נגדו, בשל התיק הפתוח במשטרה ובשל הקלטות בצא"פ. בקשתו לשינוי עילת סגירת התיק החמירה את מצבו, ודחיית הבקשה והסתרתה מעין הציבור הפכו את התלות שלו במערכת למוחלטת.

רק חשיפתה של איילה חסון ביוני השנה  בדבר הבקשה של מנדלבליט חשפה לעיני כל את המציאות בה נמצא יועמ"ש בעמדת נחיתות חמורה מול המערכת הכפופה לו. כל כהונתו החל מפברואר 2016 היא בתוך מערכת שבה הוא חלש מול הכפופים לו, תלוי בהם, מתחנן בפניהם על גורלו האישי. סימני השאלה בנוגע להחלטותיו תקפים לאורך כל אותה תקופה.

הלכה למעשה, עד לחשיפה של חסון (ואולי גם היום) מנדלבליט כיהן כשהמערכת הנתונה לפיקוחו "אוחזת בגרונו". יתירה מכך, מהזמן בו נוהלה השיחה עם עו"ד אפי נווה ועד לחשיפה של איילה חסון, המצב בו היה נתון מנדלבליט כפי שמשתקף בבירור מהשיחה לא השתנה לטובה, אלא השתנה לרעה.

אפקטיביות האחיזה בגרון

מי שהאשים את ניצן שהוא אוחז בגרונו בכוונה, קרי מתוך מודעות, הוא מנדלבליט באותה שיחה. וכעולה מתוך השיחה הוא גם האשים אותו בתפירה, והתלונן על האחיזה בגרון כ"שיטה". אין עדויות אחרות לכך שניצן עשה זאת בכוונה, אך ממה שהבאתי עד כה עולה שמצבו של מנדלבליט כמי שאוחזים בגרונו רק החמיר לאחר אותה שיחה.

גם אם לניצן לא הייתה כוונה, הרי שהמציאות הייתה מציאות אובייקטיבית של יועמ"ש בחולשה קיצונית, והחל מהגשת הבקשה ביולי 2016 ועד לדחייתה במרץ 2017 ועד בכלל, לניצן הייתה מודעות מלאה לכך, כי העניין חשוב מאוד למנדלבליט וטורד את מנוחתו וכי המענה השלילי שלו שניתן בע"פ לא היטיב עם מנדלבליט. מבחינה ציבורית, יש הכל כדי לדעת שלאורך כל כהונתו ולכל הפחות עד לחשיפה של חסון באמצע 2020 היועמ"ש היה נתון במציאות של חולשה קיצונית מול המערכת הכפופה לו, וכי השאלה האם המציאות הזאת השפיעה על התנהלותו והחלטותיו לגיטימית.

כשמבינים את מערכת היחסים הזו, קל לשער מדוע היועמ"ש לא נקף אצבע בנוגע להתנהלות הפלילית והפסולה של גורמי החקירה במשטרה ובפרקליטות שעסקו בתיקי נתניהו: לא הדלפות, לא לחצים פסולים על עדים, לא הלחץ החמור על נחקרים להחליף ייצוג משפטי, לא פגיעה בחסיון עו"ד-לקוח, כלום. אפילו תהייה שעולה לאחרונה האם המערכת פתחה בחקירות נגד נתניהו מבלי לקבל את הסכמת היועמ"ש כנדרש בחוק לא מקבלת מענה. העובדה הזועקת ביותר לשמים היא שמנדלבליט נתן למשטרה בגיבוי הפרקליטות לרמוס כל נורמה משפטית, ושתק ככבש. ומה הפלא, כשניצן מחזיק בהוכחות לכך שמנדלבליט עצמו רמס נורמות משפטיות ושלטוניות כשביקש בניגוד עניינים חמור בקשה מהכפופים לו, ואשר הוסתרה מעיני הציבור.

לסיכום שאלתנו: ניצן ידע בוודאות על המצוקה של מנדלבליט, אך במקום לפתור אותה, כל פעולותיו ללא יוצא מן הכלל גרמו לכך שהיא נשמרה כל הזמן על אש קבועה. האם המציאות הזו מתאימה לטענת תום לב? בואו נגיד שעל הרבה פחות מזה ניצן דרש להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן. ומעבר לכך, גם אם לניצן עומדת טענת תום הלב, הרי שמבחינה אובייקטיבית ומבחינת העניין הציבורי, מנדלבליט כיהן בעמדת חולשה קיצונית מול הכפופים לו, במצב שהוא עצמו הגדיר כאחיזה בגרון מול מערכת שהוא עצמו העיד הן בהקלטה והן במקרים אחרים, שהיא מסוגלת לתפור תיקים. לאחרונה חשף אבישי גרינצייג ב"גלובס" כי מנדלבליט עצמו טען בטרם הכריע בתיקי רה"מ כי "בפרקליטות מנסים לנהל אותי דרך התקשורת".

מה זה אומר על הפרקליטות אם היועמ"ש חושב שהיא משתפת פעולה עם התקשורת כדי לנהל אותו בהכרעה הרת גורל?
הרי מנדלבליט הוא פקיד ציבור וחובתו העליונה היא לשרת את הציבור: אז מה זה אומר על היועמ"ש שהוא יודע על השת"פ החמור הזה בין גורמים בפרקליטות לבין גורמים בתקשורת וגם עם זה לא עושה דבר? היש מענה אחר מלבד "אחיזה בגרון"?