ריאליזם שמרני: ראיון סיכום תפקיד עם מזכיר המדינה מייק פומפאו

את הראיון עם מזכיר המדינה מייק פומפאו אנחנו עורכים בחדר קטנטן במלון באבו-דאבי. פגישותיו וביקוריו – שכללו בית תפילה באיסטנבול, ישיבות עם קבוצות אזרחיות שונות, שתי הצהרות משותפות לתקשורת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, עצירה בהתיישבות בגדה המערבית וברמת הגולן ואירועים נוספים – התנהלו בצורה חלקה.

בעוד שהוא העניק ראיונות לכתבים זרים, פומפאו לא סיפק לכתבים המתלווים אליו במטוס הזדמנות לתקוף אותו בנוגע לכאוס הפוליטי המתרחש בבית, תוצאות הבחירות לנשיאות ארה״ב, סירוב הבוס שלו להודות ואמירותיו של פומפאו עצמו אודות ״המעבר החלק אל תוך ממשל טראמפ שני״. הוא מקפיד על היצמדות למסרים.

אולם, בגולן נרשמה ׳תקרית׳ אחת. כשהתפרסמה לה השמועה כי משרד החוץ האמריקני השתמש במונח ״דוקטרינת פומפאו״ במהלך תדרוך לתקשורת, חלק מהעיתונאים בוושינגטון החלו לצייץ שהמשרד הוציא סיכום רשמי לביקור של פומפאו בהתיישבות ישראלית בגדה המערבית. אלא שהפקידים התנגדו במהרה והסבירו כי ההתבטאות המדוברת נאמרה כחלק ״ממידע רקע״ בלבד וכי אין להתייחס אליה כהצהרה רשמית. הם הוסיפו כי הם אינם אלה שהמציאו את ביטוי זה וכי נעשה בו שימוש נרחב בישראל בכדי לתאר את עמדת פומפאו לפיה ההתיישבות אינה סותרת את החוק הבינלאומי וכי על ארה״ב להגן עליה מפני סנקציות בינלאומיות. תקרית זו תרמה לתפיסה לפיה פומפאו קידם את דוקטרינת מדיניות החוץ העצמאית שלו עבור אינטרסים אישיים, האשמה אשר על הפרכתה עמלו אנשיו רבות.

אך על אף הכחשת אנשיו, דוקטרינת פומפאו היא דבר שקשה להתעלם ממנו. לפומפאו השפעה רבה על המציאות בנוגע למדיניות החוץ השמרנית בעידן שלאחר טראמפ. לזכותו של פומפאו נרשמו מספר ניצחונות, הנשענים על אישיותו של הנשיא והתאפשרו בזכות מדיניות החוץ הרפובליקנית בה טראמפ נוטה לזלזל.

בבירה האמירתית, מסביר מזכיר המדינה את אסטרטגיית המזרח התיכון שהובילה לאחרונה להסכמי הנורמליזציה בין ישראל לבין מספר מדינות ערביות. הכול מתחיל בלראות את מדיניות החוץ של הממשל הקודם כפי שהייתה באמת. לדבריו, ממשל אובמה הוריש להם ״מדיניות שלא הכירה במציאות והחזיקה בהטיה מובנית אל עבר פייסנות״.

כששאלתי אותו אודות חוסר המוכנות האירופית להטיל מחדש סנקציות על איראן, השיב פומפאו במה שהוא מכנה ״ריאליזם שמרני״, לפיו ״אנחנו מכירים באמת, בונים סביבה קואליציות ואז פועלים באופן שמגן על אמריקנים ויוצר שגשוג ברחבי העולם״.

פומפאו כבר השתמש בעבר במושג ״ריאליזם שמרני״ בראיונות אחרים. אך בהצהרה שמסר ב-2019 ל׳מכון קלרמונט׳ תיאר פומפאו את מדיניות החוץ של ממשל טראמפ כעומדת על שלושה עקרונות: ריאליזם, איפוק וכבוד. תיאור שכזה עשוי להישמע מבטיח עבור תומכי מדיניות חוץ של הימנעות מהתערבות, אך ההצהרה ל׳מכון קלרמונט׳ נחתמה בשיר הלל לגדולה ולפאר האמריקני. וזה לא אמור להפתיע אף אחד, אם לוקחים בחשבון את האנשים שבחר פומפאו ליישום חזונו הריאליסטי-שמרני. את הפיקוח על ענייני מדיניות חוץ ספציפיים ודיווח ישיר אליו תוך עקיפת הבירוקרטיה המסורתית של מחלקת המדינה, הפקיד פומפאו בידיים רפובליקניות נציות נאמנות.

במבט ראשון נדמה שבחירות האיוש הללו אינן תואמות עובד מדינה השומר על נאמנות גבוהה לנשיא שרץ בבחירות תוך ההבטחה לשנות את הקונצנזוס סביב מדיניות החוץ הישנה. אך יש כאן שיטה. בראיון טלפוני הסביר לי השגריר ג׳ים ג׳פרי, שהיה עד לפרישתו לאחרונה האיש המוביל של פומפאו בסוריה ודאע״ש, כי מדובר בבחירת ״אנשים מנוסים מתוך בירוקרטיית מדיניות החוץ״. ג׳פרי הסביר כי ״כולנו הכרנו את הבירוקרטיה, ולכן ידענו איך לא להתנהל בתוכה, אלא להתנהל בעזרתה״, והוסיף כי פומפאו דאג שמחלקת המדינה לא תבלע לתוכה ותעלים את מאמציו.

בריתות בינלאומיות

באבו-דאבי מדגיש פומפאו כי הוא והממשל הציגו גישה חדשה לחשיבה על בעיות ישנות, אשר הצליחה לחבר בין דברים שנראו נפרדים בעבר. כשפומפאו מדבר על קמפיין ׳הלחץ המקסימלי׳ נגד איראן ועל ׳הסכמי אברהם׳ שנחתמו לאחרונה והביאו לנרמול היחסים בין ישראל למספר מדינות ערביות, הוא קובע כי ״הם כולם מחוברים״.

לפי פומפאו, נדרשו שלושה דברים על-מנת להשיג את ההסכמים: הכרת האיום האיראני על השלום; הכרתן של המדינות הערביות בתפקידה המרכזי של ישראל באזור; וההבנה כי איננו יכולים לחכות לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכדי לתווך הסכמי שלום אחרים. ההימנעות מהתפיסות שהורישו הממשל הקודם ביחס לישראל והפלסטינים, בשילוב עם קמפיין ׳הלחץ המקסימלי׳ נגד איראן, אפשרו לממשל טראמפ לתווך את ההסכמים הללו.

בעת כתיבת שורות אלה נחתמו כבר ארבעה הסכמים, אך הפרס הגדול, נורמליזציה סעודית-ישראלית, עדיין לא הושג, על אף הביקור של פומפאו בממלכה מאוחר יותר הערב שחפף עם פגישה בהפתעה שהתקיימה בה בין יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן לבין נתניהו.

בכיר לשעבר בבית הלבן הסביר לי כי מלבד יישום קמפיין הלחץ המקסימלי, פומפאו תרם להצעה חדשה זו לשלום במזרח התיכון בדרך נוספת שפעמים רבות לא זוכה לקרדיט הראוי: החלטתו לבטל את הנחיית מחלקת המדינה לפיה ההתיישבות בגדה המערבית היא בלתי חוקית פתחה לנתניהו את האפשרות לשקול הכרזת ריבונות על שטחים אלו. הבכיר הסביר לי כי: ״זה הפעיל לחץ עצום על איחוד האמירויות להבין כיצד למנוע מכך להפוך להיות מכשול בפני הנורמליזציה בעתיד״.

אך המשמעות של ׳ריאליזם-שמרני׳ אינה מסתכמת רק בהכרה במציאות ובניפוץ מיתוסים ישנים. הסכמי אברהם נתמכו ביכולת של ממשל טראמפ לאחד מדינות מפרץ מסוימות סביב בניית בריתות חזקות במטרה להשיג מטרות מדיניות חוץ אמריקניות, ולא רק במזרח התיכון.

האזור הבולט ביותר, אך המסוקר הכי פחות, בו ממשל טראמפ השקיע בבניית קואליציה הוא המאמץ לבלימת המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP), שלדברי פומפאו היא ״איום קיומי ממשי על ארצות הברית״. אנשי הביטחון הלאומי בסביבת ביידן טענו כי הרטוריקה שאימצו ממשל טראמפ כנגד המפלגה הקומוניסטית הסינית המבטאת את הפרות זכויות האדם הזוועתיות שלה, מניעת הסחר ההוגן מצידה והקמפיינים המרושעים שלה להשפעה הלובלית היא רק רוח וצלצולים ללא אסטרטגיה מזוקקת לשיתוף פעולה בינלאומי. אך קיימת אסטרטגיה. מאז החל פומפאו בשנה שעברה לציין בנאומיו את השימוש של המפלגה הקומוניסטית בסין בחברת Huawei לצרכי ריגול והשפעה פוליטית, גייס ממשל טראמפ יותר מ-50 מדינות לתכנית לרשת נקייה. יוזמה זו מזהירה את החברים בה מפני השימוש בטכנולוגיה המזוהמת על-ידי ההשפעה והריגול של בייג׳ינג.

פומפאו טוען כי העמדה האנטי-CCP הקולנית של הממשל הנוכחי סיפקה מעטפת תחתיה יכלו בעלות בריתה של ארה״ב לנקוט בצעדים שלהן במסגרת יחסיהן עם סין: ״אנחנו היינו הקריאה לאומות ברחבי העולם. הראנו את המציאות של מי היא ה-CCP ומה היא עושה, והייתה לנו השפעה אמיתית״. פומפאו מרחיב ומציין כי שיתופי פעולה ביטחוניים בין אוסטרליה ויפן משלימים את ה-QSD, קואליציית שיתוף פעולה אסטרטגי בעל אג׳נדת ׳אנטי-בייג׳ינג׳ בין ארה״ב, אוסטרליה, יפן והודו שקמה לתחייה על ידי ממשל טראמפ. גם החלטת האיחוד האירופי לקיים סדרה של פגישות רמות-דרג עם ארה״ב בנושאים הקשורים לסין, כגון ביטחון וזכויות אדם, היא תולדה של ההובלה הדיפלומטית של הממשל. ״אלו הן מערכות יחסית היסטוריות שנבנו על-ידי ממשל טראמפ״, אומר פומפאו. והן מכוונות באופן ישיר אל עבר בייג׳ינג.

בעוד שפומפאו לא משאיר צל של ספק ביחס לנאמנותו הבלתי מעורערת לטראמפ, ברור כי בניגוד לבוס שלו, הוא רואה בבריתות כלי חיוני למדיניות החוץ של ארה״ב. אך עם זאת, בהשוואה לגישה המתעדפת תמיד את קידום זכויות האדם דרך בעלות בריתה של ארה״ב, הטיפול של פומפאו בסוגיות אלו הוא מורכב יותר, מה שסיבך אותו לא פעם בצרות. מבקריו האשימו אותו בכך שמתייחס להפרת זכויות אדם רק כשזה מתאים לנרטיב שלו על איראן, המפלגה הקומוניסטית הסינית וחופש דת בינלאומי, ובכך שמתעלם הפרות שכאלה כשהן מתבצעות על-ידי שליטים פרו-אמריקנים כגון במדינות המפרץ.

המלחמה הקרה נגמרה, אך ניתן לטעון באופן חלקי כי פומפאו מסכים לפחות במעט עם הנוסחה של ג׳ין קירקפטריק הגורסת כי: ״ממשלות אוטוריטריות מסורתיות הן פחות דכאניות מאשר אוטוקרטיות מהפכניות, שהן רגישות יותר לליברליזציה, ושהן תואמות יותר את האינטרסים האמריקנים״. אם ערב הסעודית תתפרש בתור הראשונה ואיראן בתור האחרונה, יהיה זה סיכום תמציתי ראוי של ראיית פומפאו את האזור.

השקפת מדיניות החוץ של פומפאו כוללת מאפיין שהגיע עם עידן טראמפ: צמצום ההוצאות סביב סכסוכיה של ארה״ב של אחרי אסון התאומים ב-9/11.

אמריקה קודמת

מספר ימים לאחר שפומפאו סיים את טיולו, הפנטגון הכריז על כוונתו להחזיר חיילים נוספים מאפגניסטן ובכך לצמצם את מספר הכוחות האמריקנים במדינה זו ל-2,500 בלבד, לאחר שבינואר כמות זו עמדה על 4,500. חלק מבעלי בריתו של טראמפ, כגןו מיץ׳ מקונל, ביקרו בחריפות את המהלך מחשש שדילול הכוחות כעת תוביל להתקוממות מסוכנת של הטאליבן.

פומפאו הגן בפומביות על אסטרטגיית טראמפ והעדפת הדילול, ופיקח אישית על המאמצים האמריקנים לתווך שיחות במטרה לסיום הקונפליקט. לקראת סוף הטיול, הוא נפגש עם הממשל האפגני ועם נציגי הטאליבן במסדרונות הלבנים הרכים של מלון שרתון בדוחא, בו התקיימו שיחות המשא ומתן.

אני שואל אותו היכן הוא חושב שהדברים עומדים. הפלישה והמלחמה שנפתחה בעקבותה היו ״נכונות ומוצדקות״, הוא אומר, אך כעת ישנם פחות מ-200 אנשי אל-קעידה במדינה. ״המשימה שהנשיא הגדיר לנו הייתה לוודא שמתקפה כזו אכן תתרחש, אך בה בעת לוודא שאנחנו מביאים את ילדינו הביתה״. הוא מוסיף כי: ״זה מה שעשינו״.

החזרת כוחות אמריקנים מהמלחמה היא אחת מפעולות מדיניות החוץ שתועדפה על-ידי הנשיא בצורה הגבוהה ביותר. הוא אף צייץ באוקטובר כי ברצונו להשיב את כל הכוחות האמריקנים הביתה עד לחג המולד. פומפאו אינו מציג שום התנגדות לכך באופן פומבי.

באופן בו פומפאו מסביר זאת, סיומו של הקונפליקט באמצעות הסדר שיושג על-ידי משא ומתן עם הטאליבן הוא התולדה הטבעית של האסטרטגיה הקיימת כיום לחיזוק יכולותיה של הממשלה האפגנית: ״בנינו שותפים ובריתות שכעת מבצעים את התמיכה הזאת במשותף. זה עקבי עם שיטות הפעולה שלנו בכל מרחב״.

הסינתזה המפתיעה בין הקריאות של טראמפ ׳לסיים את המלחמות הנצחיות׳ לבין התמיכה הרפובליקנית במנהיגות עוצמתית של ארה״ב בזירה הבנילאומית, המגולמת על-ידי פומפאו, נתפסת כהגיונית בעיני קולין דואק, פרופ׳ באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון שכותב על הכיוון של מדיניות חוץ שמרנית. דואק מספר לי כי הוא רואה ״תערבות, או מיזוג, של מה שנחשב באופן קונבנציונלי כרפובליקני של לפני עידן טראמפ ושל השינויים שטראמפ הביא״, והוא לא צופה כי הדבר עתיד להיעלם בזמן הקרוב.

זהו ריאליזם שמרני, או דוקטרינת פומפאו, בקצרה. טראמפ נכנס לתפקיד כשהוא מבטיח היפרדות מקונצנזוס מדיניות החוץ הקיים. בתור מזכיר מדינה, פומפאו הצליח לתעל את המבטיחים ביותר מבין הרעיונות הללו לכדי גישה קוהרנטית שקידמה את השותפות של אמריקה, אפילו אלו שספגו מהלומות מילוליות מטראמפ ובמקרים מסוימים אף הטלת מכסים.

באופן דומה, הריאליזם השמרני של פומפאו נמנע ממוסכמות ומהקונצנזוס הקיים. אך הוא היווה גם גשר בין גישת ״אמריקה קודמת״ (America first) לבין הקונספציה הרפובליקנית של המנהיגות האמריקנית העולמית מהעידן שלפני טראמפ.

תוך הוצאה מצוינת אל הפועל, הוא מתמודד עם אתגרי מדיניות החוץ מהם התעלמו הממשלים הקודמים, ומהמר כי צמצום ודילול באזורית מסוימים, לצד תמיכה אמריקנית בלתי מסויגת באוטוקרטיות באזורים אחרים לא יהפכו להיות סיבה לחרטה בעתיד.

הגישה של טראמפ הפכה את הדבר לאפשרי. ״אני הולך להקדיש כל שעה נוספת שיש ברשותי בתור מזכיר המדינה האמריקני כדי לעשות את הטוב ביותר שביכולתי לקחת את הנחיית הנשיא טראמפ וליישמה״, מתחייב פומפאו. השאלה שנשאלת כעת כלפי העתיד, היא מהם סיכויי ההישרדות של הריאליזם השמרני להשאר ולעמוד בשלו.

הטור התפרסם לראשונה בכתב העת ׳נשיונל רוויו׳