אהוד ברק חשף את התפקיד ״האמיתי״ של מערכת המשפט והוסיף עוד מונח למילון העברי החדש, מילון שלא מיטיב עם המחנה הלאומי. במקרה של ברק, הייתה זו דווקא אסתר חיות שעצרה את ההפיכה נגד הדמוקרטיה
השבוע צלחה במיאנמר הפיכה שלטונית מהסוג הישן. אצלנו, ניסיון דומה נוטרל בתחילת מאי אשתקד כאשר נשיאת בית משפט העליון התערבה ברגע האחרון, כך דיווח אהוד ברק בסרטון מצמרר שחשף אראל סג״ל, אותו התקשורת משתדלת להחביא עד היום.
להזכירכם, ״תקשורת״ הוא מונח שמכנה בארץ את התעמולה לעידוד ההפיכה. יתרה מזאת, לאחת הזרועות הבוטות של הקמפיין קוראים ׳עובדה׳. ביטויים אלה שייכים לשפה הניאו-עברית שהתפתחה במרוצת השנים, כאשר למינוח החדשני יש דוגמאות רבות: הכינוי ״כתבי אישום חמורים״ מגדיר את הרדיפה האובססיבית נגד ראש הממשלה, ו״הסתה פרועה״ היא ניסיון הנרדף להגן על עצמו.
כאמור, בשבוע האחרון תרם אהוד ברק למילון הניאו-עברי כאשר טען ב״זום בעמק״ שתפקיד השופטים איננו קשור לעשיית צדק, אלא “לשמור על יסודות הסדר החברתי”, כלשונו. כפי שמשתמע מהסרטון עצמו, הכוונה היא לא ממש לסֵדר במובן המיושן והנהיר של היעדר בלגן.
באותה נשימה ראה ברק קונדס חמוד בהשתוללות של חבורת בריונים (״מלח הארץ״ בניאו-עברית) שחסמו את מכוניתו של מדינאי נודע בדרכו הביתה. ניתן להבין שבניאו-עברית ״סדר ציבורי״ הוא ״מצור על בלפור״.
יש במינוח החדשני הד של אותו ״שִׂיחָדָש״ המככב בדיסטופיה מאת ג׳ורג׳ אורוול מלפני שבעים שנה. ברומן המפורסם נקבעות הסיסמאות של המפלגה הטוטליטרית: “שלום הוא מלחמה” ו”בורות היא עוצמה”. במקביל, שמותיהם של משרדי הממשלה ניתנים על-פי היפוכים: משרד האהבה מענה את האסירים, משרד הרווחה כופה רעב כללי ומשרד האמת תפקידו להשחית את התעודות ההיסטוריות.
בהמצאת שִׂיחָדָש, הוקיע אורוול את הנאצים אשר קראו לרצח-עם “פתרון”, ואת הקומוניסטים שבחסות “המועצה העולמית לשלום” פלשו לארצות רבות. עיוות השפה היה עבורם נשק חיוני לרודנות, לנוכח הקושי של מתנגדיהם למחות על “שלום”, “פתרון”, “דמוקרטיה עממית” וכדומה. המוטציה הלשונית אף הושלכה החוצה כאשר הותקף המערב החופשי על היותו כביכול ״פשיסטי ואימפריאליסטי״, וכך מוקם בעמדת מגננה מביכה.
שורשי הניאו-עברית
לניאו-עברית יש שורשים במהפכת השופט אהרון ברק שבעקבותיה מכנים את השקפת עולמם של המשפטנים ברגע נתון בתור ״חוק״, ואת שלטון עמיתיהם וחבריהם המהותיים בתור ״דמוקרטיה״. עוד שורשים לעיצוב השפה המניפולטיבית נטועים בשדה האקדמיה, בו קוראים ״זכויות אדם״ להפרות זכויות, כל עוד השמאל הוא המפר. נישול זכויות המתנחלים, למשל, הוא בעיניהם גילום הצדק.
שלוש דוגמאות מכובדות נודבו על-ידי רקטור האוניברסיטה העברית, הנשיאה לשעבר של אוניברסיטת בן גוריון והאיש שהשתלט עלינו על דעת עצמו.
הראשון מהם, פרופ׳ ברק מדינה, פרשׂ לפני שנתיים את חזונו הדמוקרטי כאשר תבע מבג״ץ להכריח את הכנסת לפטר ראש ממשלה, וזאת כדי למנוע “מלחמת אזרחים”, כלשונו. אין בעיניו עם ריבון אלא אמת יחידה, הנמצאת בידי הפרופסור.
מצִדה, נימקה לפני שבוע פרופ׳ רבקה כרמי את גרסתה ל״צדק ומשפט״, לפיה אשמים כולנו עד שנצליח להוכיח את חפותנו. היא ייצגה לא פחות מ-120 אנשי אקדמיה שחתמו על עצומה הדורשת התעלמות מהחוק המפורש כדי לאסור את מועמדות מנהיג המחנה הלאומי. אותו ג׳ורג׳ אורוול, אגב, סבר שישנם טיעונים כה מגוחכים שרק אינטלקטואלים מסוגלים להגות אותם.
הדוגמה השלישית היא האיש הכוחני שלא יואיל להסביר לנו, נתיניו הסקרנים, כמה פשעים הסתיר בכספת הנעולה, בעוד שהמנעול הבטיח את מינויו. רק חבל שאיננו מגלה האם כוח אפל עוד מחזיק בגרונו, אחרת אפשר היה לייעץ לו איך להשתחרר.
חמור מכך, הוא אף שומר על שתיקה מול שאלות פשוטות כגון מה ייעשה לאיש אשר מציק לאישה נורמטיבית במשך כשנה על כך שהמילה ״בושה״ יצאה מפיה. אנו, נתיניו הסלחניים, נותרנו ללא מענה וחסרי אונים בפני הבוז שלו למתן תשובות ענייניות, ובפני תחושתו לפיה אין לו כל חובה להסביר את מעשיו. אדרבא, הוא העדיף לתייג כ״עלילת דם״ כל הערה לגביו, וכך העשיר בטובו את הניאו-עברית.
להיצמד לעיקר
המונח המחודש העיקרי הוא ״הגנה על הדמוקרטיה״, אשר בא לתאר את ניסיון ההפיכה השלטונית המתבצע בעזרת ברית השמאל-פקידות-תקשורת. לפי אהוד ברק בסרטון, הפוטש כמעט הצליח כאשר השופטות בבית המשפט העליון – “הבָּנות”, בלשון ברק – הצטדדו עם הבנים במטרה להדיח את ראש הממשלה, עד שעמדה השופטת חיות ועצרה אותם לעת עתה.
שורש מרכזי בחתירה להפיכה נמצא בתסכול הכביר של אלה שטעו בכול מכול כל, ושאינם משלימים עם הצלחת היריב שלא זקוקה לדעתם.
נכון, הדה-לגיטימציה של היריב קודמת לניאו-עברית. כבר בן-גוריון לא הואיל אפילו להזכיר את שמו של מנחם בגין, ומנע את העלאת עצמות ז׳בוטינסקי ארצה. הרי ה״פורשים״ מעולם לא היו לגיטימיים בעיני הממסד, והתהליך ממשיך עד היום.
אולם, נוסיף בנימה נוסטלגית שלפחות בשנים עברו, נבעה הדה-לגיטימציה מהתנשאות גרידא ומהתחושה הכנה שהאמת כולה בידיהם. הדה-לגיטימציה העכשווית שונה, והיא כוללת כעס ומרירות מצד אלה שלא מפנימים את חוסר הרלוונטיות של עמדתם.
אם בעוד חודשיים לא ירכיב המחנה הלאומי את הממשלה, עלולים אנו לחזור אחורה ל-1984. ההישגים האדירים של השנים האחרונות יכונו בתקשורת ״מחדל״, תוך התעלמות מהמחדל הממשי שעלול להכותנו, הן מהכניעה לצוות ביידן והן מההססנות מול איראן.
לעומת זאת אם ינצח הימין, גם אם לא תנוטרל הניאו-עברית, היא לפחות תִצָעֵק לרוב מספסלי האופוזיציה בלבד. לחדול ממש – המניפולציה הלשונית לא תחדל. הרי ב-1977 קבע מיכאל בן-אהרן כלל ברזל: “אנו מייחסים כבוד להכרעת העם, אבל לא נכבד אותה”. לא בפליטת פה עסקינן, אלא במינוח ניאו-עברי לפיו דמוקרטיה פירושה שלטון השמאל.
ד”ר גוסטבו פרדניק הוא חוקר בתחום הפילוסופיה היהודית והאנטישמיות ומחברם של מספר ספרים בנושא. ספרו האחרון עסק בטבעה של היודו-פוביה.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
כדי לתקן, הימין חייב במשך תקופה לאמץ את שיטות השמאל ביד חזקה ובזרוע נטוייה.
אמנם השיטות מעוררות גועל אבל התייפיפות ודרכי נועם יכשלו.
או שאולי מי שעושה את השיחדש זה אתה? בעצמך אתה גורם לכך כשאתה מעוות את פני הדברים.
הרי יש ערכים מסוימים של השמאל שגם השמאל וגם הימין אמורים להסכים (דמוקרטיה, שלטון העם, חופש הביטוי, חופש ההפגנה)
ומה שאתה אומר זה "אנחנו חלק מהימין שמתנגד לזה, אז אם לא נותנים לנו לשלוט כמו שאנחנו מבינים אז זה לא דמוקרטיה"… שמעת על דמוקרטיה מתגוננת?
הימין האדיב והפחדן והמתייפייף והרוקד מה יפית.
כנראה שמגיע לנו את האסון הזה כי אנחנו לא פועלים למען עצמנו!!! רק מלקקים.
יצחק, על איזה ערכים משותפים אתה מדבר? כל 4 הדוגמאות שלך הן מקרים בהם השמאל והימין משתמשים במונחים ערכיים במשמעויות שונות וזה כמובן תקף לעוד לא מעט מושגים כגון צדק, חסד, אומץ…
אתה עצמך המצאת מושג: ״דמוקרטיה מתגוננת״ ובכך אתה מודה שאתה מגדיר את המושג דמוקרטיה מחדש על מנת להכניס תחת הכותרת הזו דברים אחרים כי הדמוקרטיה מובילה אותך למקומות שלא מתאימים לך. אז מי פה עושה שיחדש???
יצחק –
אני לא יודע אם אתה תמים, או מיתמם, אבל:
1. אתה נוקט בוואטאבאוטיזם קלאסי. קודם תתייחס למה שכתוב, ורק אח"כ תגיד "הכל חוזר עליך וקקה בידיך". אחרת התייחסות רצינית לא תקבל, כאן או בכל מקום רציני אחר.
2. לגבי ערכים מוסכמים – אני בהחלט חושב שצריך להסכים עליהם. אלא שהשמאל דואג לצאת נגדם בכל הזדמנות, ולמעשה האתר הזה מוקדש בחלקו הגדול בדיוק לעניין זה. בעוד הימין מנסה לשחק לפי הכללים הדמוקרטיים, השמאל מנצל אותם באופן ציני כדי לחתור תחתם. אז טול קורה וגו'.
3. דמוקרטיה מתגוננת אינו מושג הקשור לדיון זה, לפחות לא באופן שבו אתה מציג אותו (לדני – יצחק דווקא לא ממציא כאן מושג, אבל בהחלט מציג את בורותו או הציניות שלו באשר למשמעותו. מדובר במושג שנוי במחלוקת לגבי דמוקרטיה הצריכה להתנהל במצב בו עצם קיומה, קיום ערכי הבסיס שלה, הבטחון הבסיסי שלה או מרכיבים מהותיים כאלה נמצאים תחת איום מוחשי ולכן היא משעה אלמנטים דמוקרטיים מסוימים לצורך הישרדותה. זה על קצה המזלג כמובן). לדוגמא, ניתן לומר שבעקבות משבר הקורונה ישראל נוהגת כדמוקרטיה מתגוננת בכך שהיא מגבילה את חופש התנועה באמצעות סגר, לצורך שמירה על חיי אזרחיה. לא ניתן לומר את מה שיצחק אומר, או רומז אליו, ואף יש לומר ההיפך – העובדה שישנם גורמים החותרים תחת קיום המדינה, תחת זכויות אזרחיה ותחת אופי משטרה, הוא העלול להוביל להתנהלות ישראל כדמוקרטיה מתגוננת מולם. לדוגמה, שבירת מחיצת הפרדת הרשויות של בית המשפט, חתרנות גופים במימון חיצוני תחת החלטות הממשלה, סיוע לגורמי טרור – כל אלו הן פעולות של השמאל הישראלי והעולמי, ובהחלט יכולים לשמש טיעונים בדיון סביב הצורך בהתגוננות מולם, תוך השעיית זכויות דמוקרטיות. וזה צריך להיות דיון רציני ומעמיק, ולא השלכת ססמאות נבובות, כהרגל הסמול.
יצחק – צריך יותר מתואר ראשון במדע המדינה כדי לטעון את הדברים שאתה טוען. צא ולמד.
כאשר בשנות ה-90 של המאה הקודמת, רצחו הסמולנים ישראלים עבור פרסים מאוסלו – צעקו העיתונאים ופרופסורים שרצחנותם היא בכלל שלום.
לפיכך, כאשר אותם אנשים מדברים על דמוקרטיה – כוונתם היא לקים ג'ונג-ברק וחזרתם לרצוח ישראלים. את המילון שלו, יכול ברק להשאיר לחבריו בדמוקרטיית חמאס. גם בה, אותם אנשים תמיד מדווחים על הגנת הדמוקרטיה.
ידוע שבתלמוד שמו של השטן ומלאך המוות – סמאל.
השמאל הוא אויב האנושות והאדם.
לשיחדש המחריד של השמאל יש פתרון ארוך טווח. מערכת חיסון תרבותית שנשענת על יסודות לאומיים עתירי יומין.
במקרה שלנו קוראים לזה תלמוד בבלי. שמה מכירים כבר את כל השטיקים והטריקים. זו דורש חשיבה חיובית והבחנה בין מחלוקת פוליטית על רקע דתי-חברתי לבין המטען הרוחני שנושאים אותם ברי פלוגתא
התיאורה שהעלה שאהוד ברק
לא מחייבת את בית המשפט העליון
או במילים אחרות – זה לא אקדח מעשן
ולא בטיח.
הבולשביזם במיטבו. השמאלנים הבולשביקים שהגיעו לכאן ממזרח אירופה, כמו אהרון ברק, אסתר חיות ודומיהם בשלטון הבג"צ, מיישמים בלי בושה בדיוק את אותן השיטות שהם ואבותיהם הגלותיים למדו במזרח-אירופה הבולשבקית-סטליניסטית.
אהוד ברק, החבר של חשוד בפדופליה שהתאבד, מטיף לנו מוסר. איזו בדיחה גרועה. לא יודע מה יותר מגוחך, זקן האייתולות המכוער שגידל אהוד ברק או הטפות המוסר שלו בתור חבר של חשוד בפדופליה. מה שבטוח הוא שבמראה הוא לא הסתכל מזה זמן רב. כי אם כן, היה נגעל מהכיעור החיצוני והפנימי של עצמו.
אהוד ברח לא מסוגל להשלים עם העובדה שהוא הכישלון הגדול שהיה פה מעולם וכל ה"עיטורים" הם כיסוי לכישלונות
הוא משקיע הרבה אנרגיה וכספים כדי לחולל במדינה הפיכה שילטונית שהיא נגד רצון העם ובטוח תגרוו אסון לעם היהודי.
זה שהוא מצהיר שהוא מכיר אישית ובאופן חברי שופטים מבית המשפט העליון רק מגביר את האיום על המדינה שאיבדה את הדמוקרטיה מאז הברק הקודם.
זה היה יצחק בן אהרון ונדמה לי שהוא אמר: "אם זו החלטת העם, אז צריך להחליף את העם".
אכן אכן. שמו באמת יצחק בן אהרון ולא כפי שנכתב, והציטוט המדויק הוא:
" "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה."