המניע המרכזי של האקטיביסטים הוא לפלוש לשדה המדיני מבלי להיבחר, כפי שעושים שופטים, פרקליטים ופקידים רבים. כיום אין לאזרח דרך להתנגד לאקטיביזם, וטוב יעשה המחוקק אם יפעל בנושא
לאחר שטיסתי הפנימית בסין נחתה, אני זורם בשדה התעופה מוקף בעשרות אנשים מקומיים הצועדים לעבר היציאה. לפתע צץ לעיניי פתק אפור שכולם אוחזים ביד, ובשער עומדת פקידה האוספת את הפתק מכל נוסע. העפתי אליה מבט המבקש ממנה לרחם על תייר גלמוד ללא פתק שחייב לדייק לפגישותיו. היא הבינה, ובתנועת יד מחויכת שחררתני לדרכי.
אם כי זה קרה לי לפני הרבה שנים, עודני זוכר את תחושת ההקלה והכרת טובה, הדומה לזאת שהרגשתי כאשר הבנקאי שלי ויתר על דרישת חתימה שלא ניתן היה להשיג. שניהם פעלו בראש גדול, ועזרתם לא הזיקה לאיש. נכון, הם חרגו מנורמה קבועה, אבל רק ברגע נתון בו לא יכלו להתייעץ.
בכל מקרה, דמותה של הסינית הייתה משתנה אם ייוודע שבעצם לא דובר בהתנהגות אמפתית חד-פעמית, אלא בהתעלמות ממושכת מהממונים עליה ובקביעת כללים לעצמה, או אם הפקיד בבנק דרש כסף לעצמו עבור ויתור על מילוי טפסים. בתסריט כזה, לא תהיה השאלה עד כמה מועילה הגמישות אלא איך מזיק האקטיביזם במובנו הרחב.
מלומדים רבים דנו בהגדרת האקטיביזם השיפוטי מאז שנת 1946, בה הטביע ההיסטוריון ארתור שלזינגר את המונח. אך מעבר לדיון האקדמי, ניתן להבין את האקטיביזם כהשתלטות הדרגתית ולא חוקית, ועל-פי רוב סמויה, על-ידי גורם שמסיג גבולות כדי לצבור לעצמו שררה או את הזכות לכפות על הזולת סולם ערכים מסוים.
הסינית והבנקאי הנחמדים לא היו אקטיביסטים כי הם רק הגיבו לדחיפות הנסיבות. האקטיביזם מצריך התעלות מכוונת וכוללת מעל מסגרת מוסכמת במטרה לשלוט עליה בלי לתת לאיש דין וחשבון. במשמעות הזאת אורב האקטיביזם מכל פינה בחברה. כל בני האדם עלולים להתפתות לנכס לעצמם שררה מבלי שהם נבחרו לכך.
אולם, אצל רוב השכבות בחברה מועד האקטיביזם לכישלון. אם יפעלו למשל השחמטאים, הג׳ינג׳ים או הנגרים במטרה לתפוס חלק מהשלטון, יוזמתם תיעצר חיש מהר ולמעשה הניסיון יעבור מבלי משים. הרי כוחם יצטמצם לכל היותר לשביתת משחקי השחמט, כאשר מרבית האוכלוסייה מסתדרת בלי מותרות כאלה.
לעומתם ישנן קבוצות המסוגלות להשתלט ממש, מפני שהן כבר שוררות בסוגיות חיוניות. למשל השופטים או אנשי הצבא. לא מפתיע שהמושג אקטיביסט מוזכר בעיקר בהקשר המשפטי, הרי קל לשופט לכפות את מרותו הלא לגיטימית בשאלות פוליטיקה, כלכלה ובכל עניין שיחפוץ, היות שאין לאזרח כלים להתנגד למי שדווקא אמור לגלם את החוק. התופעה חלה במיוחד אצלנו, מכיוון שכאן הם ממנים את עצמם כאליטה שושלתית המטלטלת את המדינה מאז מהפכתו המפורשת של אהרון ברק. לא בכדי מקצין ספר קהלת את תחושת הפסימיות כאשר “מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע”.
ביטויים אחרים של אקטיביזם
בדומה לכך, האקטיביזם של אנשי צבא גורם לאסון, כאשר נשקם יופנה נגד החברה שחימשה אותם כדי להגן על עצמה. דרום אמריקה הייתה דוגמא לתופעה עד לפני כארבעים שנה.
אבל בנוסף לשופטים ולמצביאים, קיימות דרכי אקטיביזם נוספות כגון התקשורתית והאקדמית. הדפוס דומה וחל למשל כאשר עיתונאי איננו מסתפק בזירה של המידע והפרשנות, אלא רואה בתפקידו שליחות לערעור השלטון אפילו במחיר הסתרת האמת והנדסת תודעה שקרית.
גם אקדמאים עלולים להרגיש שלא המחקר חשוב אלא הפוליטיקה. כאשר משה צימרמן למשל טוען ש”בתור היסטוריון” עליו להזהיר שישראל דומה לנאצים (בדומה ליאיר גולן בתפקידו כסוציולוג מדומה), הזהרתו של הפרופסור איננה מסקנה מדעית אלא תעמולה שמטרתה לקבוע סדר עדיפויות פוליטי.
למעשה בכל נדבך חברתי, המניע המרכזי של האקטיביזם הוא לפלוש לשדה המדיני מבלי להיבחר. השררה מפתה מאד כי היא מביאה איתה פיקוח על תקציבים, אוצר תפקידים, קביעת מדיניות ומינויים ופרוטקציות. נכסים אלה מוצגים במונחים עילאיים כגון זכויות הציבור, דמוקרטיה מהותית או יציבות חברתית, אך ניתן לזהות מאחוריהם את צמאת השררה גרידא.
כאשר אהרון ברק הסביר כי “למרות שאיננו רופא, טייס או רמטכ״ל, בתור שופט הוא מסוגל להחליט מתי שלושתם התרשלו”, הוא בעצם הסתיר את העיקר, דהיינו שאין בסמכותו לקבוע מה זאת רשלנות אלא אך ורק מתי יש עבירה על החוק. כאשר הוא מייחס לעצמו את הכוח העצום לקבוע מתי מישהו מתרשל, הוא פותח שער לכל מיני הערכות אישיות שעליהן לא ניתן לערער. בזה השופט ברק מתרשל ממש, היות שהחברה סומכת עליו בידיעת החוק ולא ב”אינטואיציה משפטית” כלשונם.
נכון, לרוב קשה מאד לשרטט את הגבולות המדויקים בין אקטיביזם לבין הבעת עמדה לגיטימית. הקושי הזה מצריך חוק מפורט בנדון. הרי טבעי מאד שלאנשים ציבוריים תהיינה עמדות בעניינים פוליטיים ואין פסול בהבעתן במסגרות הנאותות. גם לשופט נתון החופש להעלות לעתים השקפה מוסרית. אבל ישנם מקרים שזועקים לשמיים ודורשים עונש בחוק. למשל קציני משטרה ופרקליטים שמחליטים על דעת עצמם להפליל ראש ממשלה כדי להחליפו. מגלומנים כאלה ראוי היה להכניס לכלא על המרדה, עם שלט תלוי על צווארם ובו דברי המצרי: “מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ”. אסור לדמוקרטיה לעבור לסדר היום בשערורייה כזאת פן תישנה.
בכלל, מי שמנצל את מעמדו כדי סתם להזיק לאנשי ציבור או לאזרחים פשוטים חייב להיענש. חוק נגד אקטיביזם עשוי להושיענו מרשעותם וגם יאפשר יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסה, אבל כאלה שלא שואפות למשול עלינו בכוח.
ד”ר גוסטבו פרדניק הוא חוקר בתחום הפילוסופיה היהודית והאנטישמיות ומחברם של מספר ספרים בנושא. ספרו האחרון עסק בטבעה של היודו-פוביה.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
הפתרון היה ונשאר חוק יסוד שיקבע שאין הפרדה בין סמכות לאחריות. רוצים להיות אקטיביסטים? בסדר אבל תהיו מוכנים לשלם את המחיר של הטעויות שלכם!
זה גם מגדיר היטב את הגבול בין בג"ץ לאותה פקידה בשדה תעופה. היא לא גרמה שום נזק ולכן אין צורך לבוא אליה בדרישות ולעומת זאת…
המהפכה השיפוטית לא סחפה את ההמונים. רוב הדוגלים בעליונותם המוסרית והערכית של שופטי בג"ץ לא שמעו אפילו על קיומה, ובוודאי שאין להם מושג (ואינם רוצים לדעת) מה היא אומרת. אך היא נתנה כלים בידי המערכת המשפטית להפוך את פקידיה, ה"זילברים" כפי שאפשר לכנות אותם על משקל דינה זילבר, לריבונים בפועל כאילו בשם החוק והמוסר, כשהם עצמם עומדים מעל לחוק, ובהמשך בלתי נמנע מעל למוסר ובוודאי, לפי הצהרתה של זילבר עצמה, מעל ונגד הדמוקרטיה.
בשטיפת מוח מתוחכמת מוצגים נבחרי העם כפושעים בפוטנציה מתוך הכוונה להראות כמשקל נגד הכרחי את שופטי בג"ץ כמורמים מעם ומעין מגדלור מוסרי על-אנושי, "שומרי הסף" בכינויים המעוות. בחסות פולחן האישיות האלילי ששופטי בג"ץ עצמם טיפחו בעזרת שכירי החרב שלהם בתקשורת הם נותנים גיבוי לזילברים, וכך נוצר מעגל קסמים בלתי ניתן לשבירה: הזילברים רודים בנבחרי העם בכוח איומים מרומזים או מפורשים, כאשר בג"ץ משמש כשוט שיממש את איומיהם ויעניש את החוטאים כנגד שלטון הפקידים. ומאחר שתיאורטית אין בישראל שום סמכות מעל לבג"ץ, ומעשית הכנסת והממשלה לדורותיהן נכנעו ללא קרב והפכו את עצמן לסחבה בלה ונרפסת לרגלי החונטה המשפטית, לפיכך השופטים ועוזריהם היועמ"שים יכולים היום לעשות ככל העולה על רוחם, כולל החרבת המדינה היהודית והפיכתה בשיטת הסלאמי ל"מדינת כל אזרחיה", שם קוד לתיאוקרטיה איסלמית בנוסח חמאס שבה היהודים יהיו בני חסות, יברחו חזרה לפולין או יושמדו.
הביורוקרטים הזילבריאנים ושופטי בג"ץ לא עושים זאת מתוך טעות או שגגה – הם עושים זאת בכוונה, בזדון, בערמומיות מודעת מתוך אידיאולוגיה ניאו-ליברלית מבית המדרש של אסכולת פרנקפורט הידועה לשמצה. הכנסת והממשלה חייבות להתעשת ולפעול, אפילו שאנחנו כבר אפילו לא בדקה ה-90 אלא בזמן פציעות, תרתי משמע, ולהוריד את הכפפות. הצעד הראשון בתור הצלת חירום צריך להיות מידה כנגד מידה לנוהג של שופטי העליון לראות בחוק המלצה בלבד: להכריז שפסיקות בג"ץ לגבי הרשויות הן המלצות בלבד. בהמשך עליהן לפעול בדוקטרינה הנגדית לאסכולת פרנקפורט – הבולדוזר, או בשמו הנפוץ יותר D9, במשמעות הנרחבת ביותר של המושג, אם להשתמש בפראפרזה על דבריו של רבין.
יש בעייה עם מה שאתה מציע מכיוון שבג"ץ קיים עבור עתירות של האזרח נגד המדינה. הפיתרון היחיד לבעייה הוא לפטר בהדרגה (להתחיל עם חצי) את השופטים שמונו בשיטה הקודמת ולהקים בג"ץ חדש שנבחר ע"י הכנסת. בנוסף צריך לאפשר הדחה (impeachment) של שופטים שעוברים על החוק.
הדבר השני שצריך לעשות הוא להפריד בין בית המשפט העליון לעירעורים לבין הבג"ץ על מנת לא ליצור לחץ על פוליטיקאים ע"י מערכת שגם יכולה לשפוט אותם וגם מכריעה בהחלטותיהם הפוליטיות, במיוחד כאלו שנוגעות לעתידם של השופטים עצמם.
הדבר השלישי הוא לנתק את הסימביוזה בין הפרקליטות והמשטרה ובין הפרקליטות ומערכת המשפט ולא לאפשר קידומים מהפרקליטות לבג"ץ בלי צינון של 5-7 שנים לפחות.
צריך לפצל את תפקיד היועמ"ש ולחייב את כל היועצים המשפטיים להגן על עמדות השרים בבית המשפט או להתפטר.
ולבסוף, צריך לאפשר לממשלה נבחרת לפטר את כל הפקידות הבחירה ולבטל לחלוטין את ועדות המינויים למניהן.
נסיון חקיקה מעין זה רק ייתן בידי השופטים עוד יותר כלים לרדות בשאר הציבור.
עד כמה שאני עסוק אינני יכול לוותר על קריאת מאמר שנכתב על ידי ד"ר גוסטבו פרדניק הפעם מבריק מיוחד.