העם הקובני זועק לעזרה, האם העולם יקשיב?

במהלך גל ההגירה ההמוני בשנות השמונים שנקרא על שם עיר הנמל מריאל ממנה יצאו רוב הנמלטים מקובה, אלפי אזרחים אמריקנים יוצאי האי שכרו כלי שיט שונים כדי לסייע למשפחותיהם להגיע בשלום לחופי הארץ המובטחת. ההפלגה הייתה מסוכנת ואינספור סירות אכן טבעו או התהפכו בדרך, אך לפליטים ולעוזריהם לא היה אכפת מהסכנה. למרבה המזל, משמר החופים האמריקני לקח על עצמו את המשימה האדירה של חילוץ בלתי-פוסק. אני עצמי, ביחד עם שאר בני הקהילה הקובנית בארה"ב, אהיה לעד אסיר תודה על כך.

אלא שהשמאל כיום איבד עניין בסבלם של אנשי קובה, והממשל הנוכחי לא טורח אפילו להבין את הבעיות העומדות בפניהם. כאשר המפגינים בקובה קוראים למען החירות, נראה כי אנשי ביידן מפרשים זאת כמחאה נגד הטיפול בהתפרצות הקורונה באי. השבוע, ג'ולי צ'אנג המכהנת כעוזרת למזכיר המדינה, צייצה הצהרה בה ביטאה הזדהות עם "הקובנים המממשים את זכותם להתאספות שלווה ולהבעת חשש ממספר מקרי הקורונה העולה". אולי כדאי שמישהו יספר לגברת צ'אנג שלא רק שבקובה לא קיימת למעשה זכות כזו, אלא שקריאות לחירות אינן מופנות בדרך כלל נגד נגיפים.

Peaceful protests are growing in #Cuba as the Cuban people exercise their right to peaceful assembly to express concern about rising COVID cases/deaths & medicine shortages. We commend the numerous efforts of the Cuban people mobilizing donations to help neighbors in need.

— Julie Chung (@WHAAsstSecty) July 11, 2021

הנשיא ביידן, לאחר שספג ביקורת קשה מקובנים-אמריקנים בולטים כמו הסנאטור מרקו רוביו, פרסם הודעה לעיתונות הנראית יותר מכל כמו ניסיון למזער נזקים. הבית הלבן הסביר כי "הזכות למחאה לא-אלימה" היא "אוניברסלית", ואישר את תמיכת ארה"ב ב"שחרור מן האחיזה הטראגית של המגפה ומעשורים של דיכוי וסבל כלכלי להם נתונים הקובנים מצד המשטר האוטוריטרי". לזכותו של ביידן יאמר כי הצהרתו היא שיפור משמעותי לעומת שתיקתו הממושכת שקדמה לה. אך זהו כאמור רף נמוך למדי ועדיין דרושה עבודה רבה בעניין.

בדוגמה מרתקת נוספת של היסחפות המפלגה הרחק שמאלה, כמעט כל הצהרותיה לגבי המתרחש באי השכן ניסו להתחמק מלבטא את המילה האסורה: קומוניזם. המפגינים הקובנים עצמם השמיעו בקול רם את רצונם לשים קץ למשטר הקומוניסטי, כך שביידן ושאר החוגים הסוציאליסטיים במפלגתו לא יכולים לטעון שלא שמעו על כך, כולל אנשים שעד לא מזמן הצטרפו לקונצנזוס בוושינגטון שגינה את ממשלת קובה על מה שהיא באמת: דיקטטורה מרקסיסטית.

יתכן כי מבחינה פוליטית קל יותר לתאר את זוועות שלטון קסטרו וממשיכיו כעוד רודנות רגילה, אך במקרה של קובה מדובר במסורת של דיכוי אכזרי במיוחד אפילו ביחס למפלגות קומוניסטיות אחרות. לפי הודאת פידל קסטרו עצמו, היו תקופות בהן בתי הכלא באי אכלסו יותר מ-15 אלף אסירים פוליטיים, וככל הנראה המספר האמיתי היה גבוה בהרבה. סגנון החיים הראוותני של קסטרו ופולחן האישיות שטיפח מזכירים גם הם דיקטטור טיפוסי, אבל התעלמות מהמניע האידיאולוגי מאחורי פועלו ופועלה של מפלגתו תהיה שגיאה עובדתית ומוסרית. לכן סירובם של נבחרי הציבור לנקוב במקור יגונו של העם הקובני הוא צעד נבזה.

המדיניות הקובנית הרשמית של אתאיזם הובילה להרס הכנסיות במדינה; המוסר הקולקטיבי הצדיק את הגבלות ההגירה מן האי שהטיל קסטרו על רופאים למשל, בטענה שעבודתם אינה שייכת להם אלא שירות ציבורי לו זכאי העם. מצד אחד הוא מנע מהם לעזוב את המדינה, אך מנגד שלח אותם ברחבי העולם כדי לתמוך בתנועות מהפכניות אחרות. רופאים היו עבורו לא יותר מסחורה.

אפילו כיום בכירים בממשלה ממשיכים להאמין בעקשנות בעליונות הקומוניזם. בשילוב מרהיב של יהירות אידיאולוגית ואנוכיות, ממשלת קובה דחתה את הצעות ארגון הבריאות העולמי לסיוע בחיסונים ובהתמודדות עם מגפת הקורונה, וכמו כן סירבה לנהל מגעים עם יצרנים זרים של החיסון. במקום זאת, קובה בחרה לפתח חיסון משלה. היא אמנם הצליחה בכך לבסוף, אך לא לפני שדנה את בני עמה למחסור מתמשך בחיסונים.

קובה נמצאת בנקודת הכרעה. משפחת קסטרו ויתרה אחרי עשורים ארוכים על מרבית מכוחה, והנשיא החדש מיגל דיאס-קאנל מתקשה להשליט סדר. קובה סבלה תחת הקומוניזם במשך שישים שנה. יתכן כי אני אופטימי מדי, אך נראה כי הסיכויים לקצו של המשטר הולכים וגוברים. כדי להבטיח שזה יקרה, מנהיגי העולם החופשי חייבים לשדר מסר ברור לגבי מהות הבעיה. המגפה שאותה מחשיבים בממשל ביידן כגורם להפגנות רק מחמירה יותר תחת הקומוניזם, והסבל של קובה קשור בקשר הדוק לאידאולוגיה ההרסנית. אילו רק לאנשי המפלגה הדמוקרטית היה את האומץ לומר את האמת הפשוטה הזו.

הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: