שגריר ארה"ב לשעבר חושף בספרו כיצד ליברמן ובנט חברו לגנץ בתקיעת מקלות בגלגלי 'תכנית המאה', בניסיון למנוע מנתניהו הישג אלקטורלי
חודש מרץ 2019. במקביל להכנת 'תכנית המאה' על ידי יועציו הקרובים של טראמפ, שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן מצליח לשכנע את הנשיא להכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. פרידמן ראה בכך הכנה להצגת חזון השלום המלא בקיץ המתקרב, אך המכשול היחידי היו הבחירות שהיו אמורות להיערך בעוד מספר שבועות.
התקווה בממשל הייתה שנתניהו ימשיך לכהן וממשלת ימין בראשותו תוכל לבצע את התוכנית. כשנה קודם לכן השגרירות האמריקנית עברה לירושלים, וידיד ישראל מייק פומפאו מונה למזכיר המדינה. יועציו הקרובים של טראמפ החלו לראות הזדמנות לרתום את מדינות ערב למהלך מדיני משמעותי, תוך סיוע כלכלי לפלסטינים. בבוקר לאחר שאזרחי ישראל הלכו לקלפיות, הם ראו כיצד התקווה מתגשמת עם 65 מנדטים צפויים לגוש הימין. אלא שאז דברים החלו להשתבש.
בספרו החדש שראה אור לאחרונה, השגריר לשעבר מתאר כיצד עריקתו של אביגדור ליברמן מהגוש העצימה את חוסר היציבות הפוליטי ועיכבה את פרסום תכנית השלום (עוד על כך בהמשך). בעוד ישראל נקלעת לסחרור פוליטי ומערכות בחירות עוקבות, ניסה פרידמן לנצל את הזמן. ביוני 2019 התכנסה בבחריין ועידה כלכלית בו דובר על השקעות בשטחי יו"ש במסגרת 'תכנית המאה'. זו הייתה סוכריה לפלסטינים, אותה הם אמנם דחו, אבל המהלך סיפק אליבי למדינות ערב המתונות לתמוך בהמשך בתוכנית.
בנובמבר 2019 הצליח פרידמן לשכנע את פומפאו לבטל את הגדרת ההתיישבות ביו"ש כבלתי-חוקית. זה היה צעד לא-פשוט מבחינה משפטית אך פרידמן כופף את הממסד של מחלקת המדינה בשילוב עם עבודת שכנוע של נתניהו מול ידידי ישראל בקונגרס, ולמרות התנגדות השמאל בישראל וידידיהם בארה"ב (J-Street ואחרים).
בינואר 2020 הגיעו האמריקנים למסקנה שאם התוכנית המלאה לא תוצג כעת, קמפיין הבחירות המתקרב לנשיאות בסוף אותה שנה יגרום למסמוס ההזדמנות. התוכנית הייתה מוכנה וכללה הישגים מרשימים עבור ישראל, בין היתר החלת ריבונות ובנייה ללא הגבלה בכ-30% משטח יו"ש, כולל בקעת הירדן ושטח השיפוט של ההתנחלויות.
במידה והפלסטינים לא היו מקבלים את התנאים המקדמיים להכרה במדינה הייתה ניתנת האפשרות להחיל ריבונות גם ביתר שטחי C (30% נוספים). ה"מדינה" הפלסטינית בסיום המשא ומתן הייתה אמורה להיות בעצם אוטונומיה: מפורזת, בשליטה ביטחונית ישראלית, ללא בריתות עם גורמים עוינים וכאשר ישראל שולטת בגבולותיה.
גנץ מסכל, לפיד מתנגד
מכיוון שבחירות נוספות בישראל במרץ 2020 עמדו מעבר לפינה, פרידמן רצה לוודא שהתוכנית תצא לדרך גם אם גנץ ייבחר, ובכל מקרה לממשל היה חשוב שגם האופוזיציה תשתף פעולה. ב-23 בינואר ביקר סגן הנשיא מייק פנס בירושלים, ובמסיבת עיתונאים אמר בתמימות שנתניהו המליץ שגנץ יוזמן גם הוא לטקס. גנץ נעלב שהוא מוזמן מטעם נתניהו ולא על ידי טראמפ, למרות שבעבר הסכים בשיחות עם פרידמן לתוכנית, כעת סירב לשתף פעולה. הפתרון היה להזמין אותו יום לפני הטקס לפגישה אישית עם טראמפ. נתניהו לא אהב את הרעיון אבל התרצה לאחר שכנוע מצד פרידמן.
ב-27 בינואר גנץ נפגש עם טראמפ לפגישה שהוגדרה כטובה. גנץ אמר לטראמפ שהוא מקבל את התוכנית אך זרק את הפצצה: הוא ביקש מהנשיא לא לאפשר לנתניהו להחיל את הריבונות לפני הבחירות. הסיבה כמובן הייתה למנוע מנתניהו רווח פוליטי מהחלת הריבונות, ולצורך כך היה גנץ מוכן לפגוע במתיישבי יש"ע ובמדינת ישראל. "ישראל לפני הכל" היא סיסמא יפה אך במציאות היא הושמה בצד למען רווח פוליטי צר.
ביום למחרת התקיים הטקס החגיגי בבית הלבן. פרידמן מתאר את אי-ההבנה ששררה במשך שבועיים אחר כך. נתניהו נלחם להכריז מיידית על ריבונות בבקעת הירדן, אזור שלא דרש מיפוי מפורט כפי שנדרש ביתר יו"ש. אלא שקושנר, במצוות טראמפ, לא היה מוכן לשמוע. פרידמן ראה את הצדק בשני הצדדים וניסה לתווך אך לחץ הבחירות המתקרבות בישראל סיבך את התמונה. הפתרון נמצא בהקמת ועדת המיפוי בנוהל מהיר, ופרידמן אף התנדב לעמוד בראשה ולהאיץ את התהליך. נתניהו הרגיש נפגע, ובצדק, לדעת פרידמן. הוא לא הונה את הציבור הישראלי. הייתה כאן אי-הבנה, ובקשתו של גנץ מטראמפ לעכב את הריבונות כנראה חיסלה את הסיכוי שעוד נותר.
אלא שמאמצי החבלה של גנץ לא הסתיימו כאן. ממשלת האחדות הוקמה ב-17 במאי, ובמהלך השיחות גנץ דרש וטו על החלת הריבונות. פרידמן ניסה להוריד אותו מהדרישה ולבסוף הוחלט, בעקבות הלחץ של גנץ, שריבונות לא תוכרז לפני ה-1 ביולי. לאחר הקמת הממשלה פרידמן ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את גנץ להסכים להחלת ריבונות בשלבים אך לטענת השגריר, גנץ מנע את הריבונות כדי למנוע מנתניהו את הרווח האלקטורלי.
באחת השיחות פרידמן אמר לגנץ ולאשכנזי: "באיזה אחוז מהשטח אתם מוכנים שתוחל ריבונות בשלב הראשון?" תגובתו של גנץ הייתה: "אני אתן לך תשובה כאשר אקבל מנתניהו ערבויות שהוא יקיים את העסקה בינינו (הסכם הרוטציה)". שוב, פוליטיקה לפני הכל.
יתכן מאוד כי גנץ הושפע גם מהתבטאויותיו של שותפו לשעבר, יאיר לפיד, שנלחם על אותו אלקטורט. באותו הזמן ממש לפיד הכריז בגלוי, עם חזרתו לתפקידי יו"ר האופוזיציה כי יתנגד להחלת הריבונות ביהודה ושומרון. הוא האשים את נתניהו בכך שהוא עוסק רבות בענייני הריבונות כ"הסחת דעת". התנגדות האופוזיציה הגיעה גם לנשיא טראמפ וציננה את התלהבותו. זכרו זאת כאשר לפיד, כדרכו בקודש, ינסה בקרוב להצטייר כמגינם של מתיישבי יו"ש, ויתקוף את נתניהו שלא סיפק להם את הריבונות.
חסרי יש"ע
בין כל האירועים הפוליטיים הבלתי-פוסקים, נדהם פרידמן לגלות כי שני ראשי מועצות מיו"ש, יוסי דגן ודוד אלחייני, טוענים בתקיפות נגד התוכנית פורצת-הדרך עליה עמל כה קשה, וטענו כי תיצור מדינת טרור פלסטינית. ההדלפות לעיתונות היו מלאות שקרים ועיוותים. בפועל כאמור, שום מדינה פלסטינית לא הייתה מוקמת לפני שהפלסטינים היו מקבלים ומבצעים שורת תנאים מחמירים, וגם אז היו מקבלים לא יותר מאוטונומיה.
חלק מראשי יו"ש אף הרחיקו לכת ופנו לבסיס הכוח של הנשיא טראמפ בקרב הנוצרים האוונגליסטים, על מנת שיפנו לנשיא ויודיעו על התנגדותם. כאשר פרידמן פנה לדבר עם ראשי ציבור ביש"ע הוא נדהם לגלות כי שניים מהם, שכלל לא ידעו אנגלית, הודו בפניו שאפילו לא קראו את התוכנית ואין להם תרגום שלה. פרידמן התפוצץ:
אתם מדליפים לתקשורת שקרים בוטים על התוכנית, מטעים את הציבור, מפזרים האשמות ארסיות על הידיד הטוב ביותר שהיה לכם בבית הלבן, ומעולם לא קראתם את התוכנית?!? מה לעזאזל נסגר אתכם?!?"
פרידמן מסכם בספרו כי ההאשמות הלא-מוצדקות שנשמעו מצד חלקים בימין הישראלי והפנייה לבסיס האוונגליסטי זרעו מבוכה בבית הלבן, דבר שדווח לו על ידי ראש הסגל של טראמפ מייק מדוז. הדבר עיכב את מימוש התוכנית, במצב שבו ממילא הייתה תשומת לב פחותה למזרח התיכון עקב התפשטות מגפת הקורונה.
אצבע בעין
אשמתו של ליברמן בסיכול הריבונות הולכת כאמור הרחק אחורה, לבחירות אפריל 2019, לאחריהן סירב להצטרף לממשלת ימין בתירוץ של סירוב לשבת עם החרדים. פרידמן מספר כיצד הגיע בעצמו לליברמן לנסות לשכנע אותו. הוא הסביר לו שארה"ב עומדת לפרסם את החזון לשלום, חזון שמתאים מאד לדעותיו, אך לצורך כך נדרשת ממשלה יציבה.
לליברמן לא היה אכפת. הוא רצה רק לסלק את נתניהו. במבטא רוסי כבד הוא אמר לשגריר שזו "משימה בלתי אפשרית" -Mission Impossible. פרידמן מסכם כי הנטייה של ליברמן נגד נתניהו הכשילה את הצגת התוכנית כבר אז, בקיץ 2019, כאשר היה עוד זמן רב למימושה.
גם התגובות מצד שאר הפוליטיקאים "מימין לימין", לאחר הצגת התוכנית בינואר 2020, הדהימו ואיכזבו את פרידמן. שר הביטחון בנט הגדיר את 'תוכנית המאה' כ"אסון". רק כאשר פרידמן שוחח אתו הוא הסכים למתן את תגובותיו, אך ממילא חדל במהרה להתעניין בתוכנית ובריבונות והפך להיות מומחה למגפות.
גם שותפתו איילת שקד נהגה באיוולת פוליטית בכך שהצהירה שהיא מוכנה לקבל רק את החלק מהתוכנית שאהבה – הריבונות. את גדעון סער פרידמן לא טורח להזכיר בספרו אבל זכורות גם אמירות מפיו מאותה עת בסגנון של "לא ניתן לקבל את התוכנית כמו שהיא". וליברמן? האיש שאולי יותר מכול פגע בריבונות, העז להאשים את נתניהו כי "הריבונות לא מעניינת אותו וכל מה שמעניין אותו זו החסינות".
הממשל האמריקני לא היה מוכן לאצבע בעין שקיבל מהימין הטהרני בישראל. סער, שקד ובנט דיברו גבוהה גבוהה על החלת ריבונות אך לא הבינו כי טראמפ לא נותן לישראל שטר פתוח. הנשיא היה מוכן להחלת ריבונות רק במסגרת עסקת חבילה שבה ישראל תקבל גם את יתר רכיבי התוכנית, שבניהול נכון לא היו פוגעים בה כלל. במבט לאחור, ההתנגדות הזו נבעה, יותר מכל, מכך שאותם פוליטיקאים ראו בתוכנית דבר שיעניק לנתניהו הישג משמעותי בדעת הקהל. הם היו מוכנים לפגוע במדינת ישראל ועתידה ובלבד שנתניהו ייבלם והם יוכלו לרשת אותו, מה שלבסוף אכן קרה.
האשמים האמיתיים
יש סימנים רבים באופק לכך שהבחירות מתקרבות, ועניינים מדיניים שוב יהיו על הפרק כפי שהיו השבוע עם כישלון הממשלה לאשר את חידוש תקנות יו"ש. המסר שמתחיל להישמע מצד הקואליציה כבר כעת מאשים את הליכוד וראשיו בפגיעה בהתיישבות ובמדינת ישראל בכלל בשל התנגדותם לממשלה וחוסר-רצונם לסייע לה להציל את עצמה.
מועמדים שפוזלים לימין ינסו פעם נוספת לרתום לצדם את תושבי יו"ש התמימים, שחלק מהנהגתם נושאת באחריות לכך שלא הוחלה הריבונות. יתרה מכך, אותם מכשילים עוד הרהיבו עוז, מהרגע שהתברר כי אופציית הריבונות נפלה מבחינת הבית הלבן, לטעון כי יש להחיל אותה בניגוד לעמדת האמריקנים. כל אלו ששמו מקלות בגלגלי 'תוכנית המאה' כעת יתגייסו להאשים דווקא את האדם היחיד שנלחם, ללא הצלחה, להניע את המהלך: בנימין נתניהו.
במבט לאחור, לולא כל מכשילי התוכנית, ישראל הייתה יכולה להיות היום במצב מדיני אחר לגמרי, עם ריבונות על 30% מיו"ש, כולל בקעת הירדן וכל היישובים, בעוד הפלסטינים היו ממשיכים להתבצר בסרבנותם ולהידחק עוד יותר מהזירה העולמית. ממשלת הימין בראשות נתניהו יחד עם הממשל האוהד ביותר לישראל יצרו תוכנית טובה, אך כפי שדיוויד פרידמן מתאר בפירוט בספרו, זו הוכשלה בידי גורמים חסרי מעוף ומונחי אינטרסים אישיים.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
גיס חמישי
כמו תמיד בוכים וצועקים שנתניהו אשם בהכל. אלו אנשים ללא ערכים אמיתיים, פרזיטים המונעים רק מדבר אחד – שנאת נתניהו והרצון להרחיקו מראשות הממשלה. כל דרך מתאימה כולל תפירת תיקים וספינים תקשורתיים שיקריים. ערב רב של "מנהיגים" אגואיסטיים שאין ביכולתם לנצח בקרב על השלטון בצורה הוגנת, ומבחינתם כל האמצעים כשרים, גם אם זה אומר להרוס את המדינה. אוי לנו שאלו נבחריו. גנץ "התמים" שנתניהו "הפר" את הבטחתו כלפיו, ליברמן איש הימין הקיצוני, בנט "עשר מעלות ימינה", וסער "איש ביתר" … כולם פוליטיקאים קטנים שיושבים היום בממשלה עם ערבים תומכי טרור! אנשים קטנים שכל מה שמעניין אותם זו השררה ומנעמי השלטון! ושהעם ילך לעזאזל.
רק מזכיר שאותו בנט שחשב אז שחברי קואליציה יכולים להכשיל את הממשלה, מתלונן עכשיו שחברי האופוזיציה לא תומכים בה.
הזדמנות נדירה
המדינה הפלסטינית היא ירדן
א. תדייק בכתיב. הכתיב הנכון הוא פלשתינים, מלשון פולשים. כך כתוב במקור לשם הזה – התורה.
ב. אין להם מדינה, כי הם לא עם אלא צאצאי מהגרי עבודה מוסלמים מארצות ערב, ואפילו מבוסניה ומהקווקז.
ג. האזור בו נמצאת ממלכת ירדן שייך לעם ישראל
בזמנו המלך חוסיין ואחיו חסן, שהיה אז יורש העצר, התבטאו ואמרו זאת בגלוי: "פלסטין היא ירדן וירדן היא פלסטין!" בפועל 80% מאוכלוסיית ירדן הם "פלסטינים" ורק 20% הם בדואים שמוצאם מחצי האי ערב. בדיוק כמו המשפחה ההאשמית שגם היא הגיעה מחיג'אז והוצנחה ע"י הבריטים על האוכלוסייה המקומית. אבל בשלב מסוים כשהחלו מרידות נגד חוסיין בקרב אוכלוסיית הגדה חוסיין נסוג מהכרזות אלה מכיוון שזה הבליט את זרותו וזרות משפחתו באזור בניגוד כביכול לתנועת אש"ף שדחפה להפיכה.
ליברמן ובנט משקרים? לא יכול להיות. ליברמן שאיים על הח"כים הערבים שגורלם יהיה כמו פושעי המלחמה הנאצים ב'ניורנברג'? בנט שהבטיח 'לספח את שטח C ' וביומו הראשון בשלטון 'להסדיר את ההתיישבות הצעירה', ופתאום ליד בלינקן גילה שמבחינתו זה הכל 'הגדה המערבית'?
מאמר חשוב של מושיק קוברסקי
נוגע לבטחון ישראל, יחסי החוץ, ואמינותם של פוליטיקאים
חשוב לפרסם מאמר זה בכל במה אפשרית
הזדמנות אדירה שפוספסה וכנראה כהר לא תחזור.
בנט, גנץ,סער,ליברמן ולפיד – תקעו סכין בעתיד המדינה וסובבו
שוב הימין פונה עורף לבוחריו.
מאז בגין.שרון.אולמרט.לבני.גמליאל.
ביבי.וכל מצביעי ההתנתקות.
יש בעיה לימין שמנהיגיו תמיד יבגדו בו.
בזמנו אליקים העצני פירסם מאמר תגובה לתוכנית המאה. במאמר הזה הוא התריע שמבחינת המשפט הבינ"ל עצם הענקת הכרה רשמית של מדינת ישראל ל"הקמת/כינון מדינה "פלסטינית" על אדמת יהודה ושומרון, ולא משנה באיזו מתכונת ובאיזה תנאי סף היא תצטרך לעמוד, עצם הדבר הזה די בו כדי ליצור מצב משפטי חדש. גם מבחינת הערבים "הפלסטינים" וגם מבחינת ישראל. מבחינתנו אנחנו באופן רשמי ובמסגרת המשפט הבינ"ל מוסרים חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל לריבונות זרה! מבחינת העולם די בו כדי ליטול מידי מדינת ישראל הריבונית את השטח הזה. נקודה. עד היום זה לא היה. ולכן ל"פלסטינים" אין ולא היה עד עתה "קייס משפטי" כדי לעתור לבית הדין הבינ"ל בטענה "האדמה הזו היא שלנו!" בפועל הם עושים זאת כול הזמן בכל הזירות האפשריות כתעמולה אך אין בכך שום ממש מבחינת המשפט הבינ"ל המחייב אותנו כמדינה ריבונית. אמנם שמגר כפצ"ר יצר מצב בלתי נסבל כשהמציא את "התפיסה הלוחמנית" כנוסחה משפטית ובסתירה מהדהדת לחוק שחוקק בזמנו ע"י בן גוריון שאיפשר להחיל את ריבונות מדינת ישראל על כול השטחים שנותרו מ"פלסטינה-א"י" המנדטורית (לאחר שנקרעו ממנה ב-1922 כ-77% מהשטח המקורי שהוקצה לה בוועידת סן-רמו, ושוחררו מידי הערבים במהלך מלחמת העצמאות. (וזה מה שהיה חייב להיעשות גם לגבי יהודה שומרון וירושלים מיד לאחר שחרורם ב-1967).
אבל מבחינת החוק הבינ"ל ישראל הריבונית מעולם לא ויתרה על שטחים אלה בפועל. "תוכנית המאה" עשויה הייתה לראשונה לשנות זאת באופן מוחלט ובלתי הפיך.
אליקים העצני הסביר שמעמדו של המסמך הזה הוא כמעמד הסכם מדיני ישראלי לא רק מול "הפלסטינים" אלא מול מדינה שלישית היא ארה"ב. מכיוון שכך כל ממשל אמריקני בהמשך יהיה צד משפטי בהסכם הבינ"ל הזה. וכאן טמון עיקר הסיכון.
בתשובה לאחד:
אליקים העצני טעה. רצון פוליטי אינו הרכה משפטית. "תוכנית המאה" היתה יכולה להפוך לתוכנית מחייבת רק אם הפלסטינים היו מקבלים את התוכנית וגם מכירים בישראל כליגיטימית כמדינת העם היהודי. מרגע שהם דחו את התוכנית, כמו דחיית החלטת או"ם 181 מ-1947 ע"י הערבים, התוכנית הזו לא נחשבת כתוכנית דה-פאקטו וגם לא דה-יורה, מחייבת מבחינת ההסכמות הבינ"ל. מנגד, זה היה מותיר לישראל גב מדיני רחב להחיל את החוק הישראלי על כל שיטח C, שכולל גם את בקעת הירדן וההתנחלויות המבודדות, בלי שהיא מחוייבת לפלסטינים בדבר כלשהוא. כמו שישראל לא מחוייבת מחינת הפוליטיקה הבינ"ל להחזיר את הנגב וחלקים גדולים מצפון הארץ לידי הערבים, לכאורה. ביצוע בפועל של 'תוכנית המאה' היה למעשה מימוש של "הדרך השלישית" ותוכנית יגאל אלון משנות ה-70. לכן מבחינת החוק הדרך למימוש תוכנית סן רמו או מימוש החלטת "חבר הלאומים" שאומצה ע"י האו"ם בסעיף 80 לאמנת האו"ם של 1945, לא תיפגע.
קצת מצחיק לדחוף את ההתיחסות לליברמן בין מועצת (חסרי-)יש"ע לאנשי ימינה בהתחשב בזה שהמועצה הנ"ל מתנהלת כעובדת בשביל בנט כבר שנים.
מהקרוי"שר ביטחון",שעשה ועושה הכל למסמס את הקרויים"הסכמי אברהם",ומנגד מחייה את הסוס הטרויאני,שהובא מתוניסיה לארץ ישראל המערבית,ואחד הגורמים/וייתכן שהעיקרי בהם,באשמת הפקרת
מדחת יוסוף הי"ד שהביאה למותו(שוטר משמר הגבול הדרוזי,שדימם למוות בקבר יוסף),כאשר הוא וקצינים
אחרים,חיכו ל"גואל המושיע",ג'יבריל רג'וב,אין לצפות למאום,ובוודאי שלא בתחום של מדיניות לאומית.
דוד, הסכמי אברהם היו הסכמים למכירת נשק לאמירויות ותו לא. את האמירתים לא עניינה השנאה לשיראל גם קודם ועכשיו מה שחשוב שם זה עסקים.
הישראלים שופכים שם מיליונים חברות הייטק ישראליות עושות שם כסף ועשו שם גם קודם עם פחות רעש וצלצולי פעמוני שרה.
לא ממסמסים אותם הם חסרי ערך בכל מקרה. את הבעיות האמיתיות הוא לא פתר אלא החמיר
שמאלנים נגד הסכמי שלום- תופעה מרתקת ללא ספק
הסכמי אברהם הם המשך ישיר והכרחי של הקשרים העסקיים.
הסכמי אברהם הרחיבו את הקשרים העסקיים וחסכו את הצורך לעבור דרך תחנות ביניים.
הסכמי אברהם הגדילו את הלגיטימציה של ישראל והקטינו את זו של הפלסתינים בקהילה הערבית בפרט והבין לאומית בכלל.
הסכמי אברהם פתחו אפשרויות לקשרים הדוקים עם מדינות נוספות במפרץ ובאזור.
הסכמי אברהם הם עוד אבן בסלילת הציר הכלכלי הודו-עומאן-סעודיה-ירדן-ישראל-קפריסין-יוון שלאור מיקומו אמור להוות קשר מרכזי בין שווקי המזרח הרחוק לשווקי אירופה ובכך לחזק את כל הכלכלות לאורכו.
הסכמי אברהם לא רק עסקו ב׳מכירת נשק׳ אלא ביצירת ברית בטחונית אסטרטגית כנגד אויב משותף-איראן.
אבל בדבר אחד אתה צודק: אותו שר בטחון באמת לא פתר בעיות אמיתיות ואף החמיר רבות מהן.
ימני
הבסיס להסכמי אברהם הוא בעיקר האיום האירני, ורק השותפות הזאת עוצרת כרגע את ארה״ב מלחתום על הסכם גרעין עם איראן
הביקורת על יושבי ישע ומנהיגהם בהתנהגותם לתוכנית – אינה נכונה ואינה מוצדקת. לא היתה שום סיבה לוותר, שזה במילים אחרות, בעצם להודות שאין זה שלנו. הוויתורים היו מפליגים מאוד. באמת אילו היה רק 10% ריבונות וכלום לגבי השאר – היתה הסכמה, אך לקבל אפילו 50% ולהודות שהשאר אינו שלך – זו איוולת וחטא נורא. זה כמו עיסקת טיעון שלא שווה שום מחיר בעולם להודות במעשה נורא שלא עשית.
ובכל זאת אנשים חותמים על עסקאות טיעון כל יום.
כי החיים לא מושלמים וזה לא הכול או כלום. לפעמים המציאות לא מאפשרת להשיג את הפתרון המושלם והצודק ואז מי שלא מוכן לקבל רע קטן והכרחי, יקבל רוע גדול.
וואו! מאמר חשוב
איזה פספוס נורא שנגרם בגלל פוליטיקאים קטנים ובורים
פיספוס ענק של הזדמנות נדירה של פעם בחיים. בנט ליברמן וגנץ הם מגה פיגוע למדינת ישראל. הנזק שעשו כאן הוא איום ונורא ובלתי ניתן לתיקון, הזדמנות של פעם ב100 שנים. גם הנהגת יש״ע מתגלה כאוסף של אנלפבתים, סוג של עדר חסר השכלה וחסר אינטליגנציה. חבל אך לא מפתיע. כי לאורך ההיסטוריה היהודית, האויבים הכי גדולים של היהודים היו….. היהודים.
הפושעים האמתיים כאם הם ראשי מועצת פשע ובראשם יוסי דגן ודו אלחייני, שחברו לבנט בשנאתם את ביבי.
דגן, אלחייאני בנט וליברמן הם הם השמאל הרדיקלי שבגללם אין היום ריבונות.
וחבל שיש עוד מטומטמים באיוש שבוחרים בשבילם
"פלסטינים" זה מושג שקרי של האויב.
מעתה יש לומר "ערבים בישראל"
שועלים קטנים מחבלים בכרמים. ההיסטוריה לא תסלח להם על הנזק שגרמו לעם היהודי במולדתו. בסופו של דבר ברור שנתניהו הוא מנהיג משכמו ומעלה!