סכנה קיומית: המחדל האסטרטגי של לפיד

בשנה וחצי האחרונות הושתק הדיון הציבורי בנושא איראן כמעט לחלוטין. לא שתקופה זו לא הייתה רוויית התרחשויות הרות–גורל בסוגיה, אלא שהתיאום המופלא בין ממשל ביידן וממשלת בנט–לפיד דחק את חילוקי הדעות מקדמת הבמה אל החדרים הסגורים, המברקים הסודיים והטלפונים האדומים. מחלוקת עם ארה"ב? הס מלהזכיר. 

ספק אם במסגרת הקשב השטחי שהעניק שר החוץ אז וראש ממשלת המעבר היום לסוגיה, נטל לפיד רגע כדי לבחון את ההיסטוריה הסבוכה של מאמצי התגרענותה של איראן מחד, ואת ההיסטוריה של המגעים הדיפלומטיים ומאמצי הסיכול הענפים מאידך. אילו היה עושה זאת, היה רואה, למשל, כי לממשל אובמה קדם ממשל קלינטון – אי שם בשנות ה–90 של המאה הקודמת – בניסיונותיו לקרב את המתונים באיראן למערב. הוא פעל, כרגיל, תוך שהוא נאלץ להתעלם מטביעות האצבע הברורות של איראן בפיגועי טרור בפרופיל גבוה שבוצעו נגד מטרות אמריקאיות. 

אילו היה ממשיך בכך, היה נוכח לדעת כי לאורך שלושים שנות חתירה להשגת יכולת גרעינית, נסוגה איראן בניסיונותיה כתוצאה מהפעלת כוח ואיום בכוח, ותעתעה במערב בכל סבב שיחות דיפלומטיות. אולי גם היה נוכח לדעת כי הניסיון הרציני היחיד שנעשה בידי ארה"ב לפעול בנחישות נעשה במסגרת היציאה מההסכם, ולא במסגרת הכניסה אליו, אלא שהמערב מצמץ ראשון. בשעה שהמערב מצמץ, לפיד החרה החזיק אחרי ממשל ביידן הטרי בעצימת עיניים לרווחה תוך שהוא מעניק לממשל כדור יקר ערך נגד כאב-ראש: אפס הפתעות. את המשקל הסגולי האפסי של ליבון המחלוקות מאחורי דלתיים סגורות עתיד לפיד לגלות כעת, שעה שהוא ממתין לשיחת טלפון מהנשיא.

לדבר עם איראן

בשעה שקלינטון עשה את המחוות הללו מעל הבימה המרכזית, אסף האפ–בי–איי מאחורי הקלעים ראיות שאישרו, כי אנשי משמרות המהפכה האיראניים אכן עמדו מאחורי הפיגועים במגדלי חובאר ב– 1996 [מתחם בו שהו חיילים אמריקנים בערב הסעודית, ג"א], ואפשרו את הוצאתם אל הפועל. לא היה מנוס מלעשות משהו בעניין. אך פעולה צבאית בשלב זה היתה רק מחלישה את חתאמי ומחזקת את הקיצונים שנשאו באחריות לחובאר. קלינטון העדיף לנסות לפתוח ערוץ חשאי לחתאמי ולעודד אותו לפעול נגד משמרות המהפכה, כפי שפעל נגד צמרת משרד המודיעין והביטחון"
(מתוך שלום אמריקני, מרטין אינדיק)

מאז 1993 הפגינה איראן התעלמות ואדישות כלפי ניסיונות האמריקנים ליצור ערוצי דיאלוג דיפלומטיים בין שתי המדינות. זאת ועוד, לממשל קלינטון היו אילוצים בניסיון לפייס את מחזיקי הקו הניצי – מול הרפובליקנים מבית ומול ישראל בעלת בריתם. ניצחונו של מוחמד חתאמי בבחירות לנשיאות איראן ב–1997 הפיח תקוות לשינוי כיוון ביחסים עם טהרן בקרב מעצמות המערב, ארה"ב בראשן. קלינטון מצידו היה להוט לנצל את ההזדמנות שנוצרה עם עליית חתאמי וכך, תחת התנהלות ה"שמאל (המנהיג העליון) דוחה, וימין (הנשיא החדש וה'מתון' חתאמי) מקרבת" – בחרו קלינטון וממשלו לתת סיכוי לדיאלוג . ב –29 בפברואר 1998 השיב הנשיא קלינטון על מסריו הפומביים והפרטיים של חתאמי בנאום שנועד לעולם המוסלמי לרגל עיד–אלפיטר:

לעם האיראני ברצוני לומר, כי ארה"ב מצטערת על הניכור השורר בין שתי ארצותינו…. אנו חולקים מן היסוד על כמה מקווי המדיניות של איראן, אך אני מאמין כי חילוקי הדעות הללו אינם בלתי ניתנים לגישור. אני תקווה כי… יום יבוא, במהרה, ושוב נהנה מיחסים טובים עם איראן.

מאמצי הידברות אלו, למותר לציין כמעט, הסתיימו בכישלון. האמונה לפיה לנשיא איראן יש כוח לחתור תחת משמרות המהפכה ולפעול למיתון המשטר כאילו הוא פועל בחלל ריק, התבררה כאסטרטגיה מופרכת מיסודה. כפי שמעידה הפסקה לעיל, איראן המשיכה בשלה בחתרנות ובמימון טרור נגד ארה"ב ובעלות בריתה, בעוד שבבית הלבן משלים את עצמם קובעי המדיניות כי בכוחם לתקוע טריז המבדיל בין המתונים לקיצונים – ובכך לסייע לראשונים עד שידם תגבר במאבק. 

מותר לסלוח לנאיביות ממרחק השנים. אחרי הכל, היה זה עשור בו ארה"ב נהנתה ממעמד של מעצמת–על יחידה, והניסיון הרציני הראשון לכונן ערוץ דיפלומטי עם איראן בתום שנות נתק ארוכות. העובדה שהתיאור לעיל, בשינוי שמות ומקומות, עשוי להתאים כמעט במדויק למאמצי הפיוס בהם נקט אובמה עם כניסתו לבית הלבן מול מחליפו של חתאמי – אחמדינג׳אד הקיצוני הרבה יותר – מעידה על כשל בסיסי במדיניות החוץ האמריקנית כלפי איראן בפרט, על אחת כמה וכמה בשל חתירתה הסבלנית והעקבית לרכישת יכולת גרעינית. 

האם בכלל ניתן לעצור את איראן?

אחת הטענות הרציניות נגד האמונה לפיה ניתן וחיוני להסיט את איראן מהמסלול בו היא צועדת לקראת יכולת גרעינית, היא שבסופו של דבר מדובר בטכנולוגיה ותיקה מאד. קשה עד בלתי אפשרי למנוע ממדינה בעלת יכולות טכנולוגיות ונחישות – ולאיראן יש את שתיהן – לחצות את הסף, כך לשון הטענה. 

מאמצים לצמצום ושליטה בתפוצת נשק גרעיני הפכו לאחת הסוגיות החשובות ביותר ביחסים הבינלאומיים מאז הוצג הנשק לראשונה. לאחר עשורים של חיים בעולם בו נשק גרעיני הוא עובדה קיימת, ניתן להעריך שמאמצים אלו, בהם שיחקה ארה"ב תפקיד משמעותי, נחלו הצלחה לא מובנת מאליה, הגם שחלקית – משטרי הגבלת תפוצה – 'אטום למען השלום', האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני ומאמצי ממשל קלינטון למנוע תפוצת נשק גרעיני ממאגרי ברה"מ, האימפריה שקרסה – הוכיחו כי בדרך כלל, משטר נחוש המשלב הסכמות בינלאומיות רחבות, תמריצים מחד וסנקציות מאידך, פיקוח ואכיפה – מצליחים לשמור את שד הנשק הגרעיני בתוך הבקבוק, ברוב המקרים. 

לצד זאת, חשוב לזכור כי מדינות לא מעטות הצליחו להערים על משטר הפיקוח. המקרים החשובים לענייננו הם כמובן איראן וצפון קוריאה. בשני המקרים פעלו המדינות כשהן חברות באמנה, מה שאפשר להן לתעתע, למשוך זמן ולהפיק תועלת מהחברות בדרכים שונות. צפון קוריאה, למשל, עשתה שימוש במדען שהוצב בסבא״א לצורך העברת ידע ברשות ובסמכות ויצירת תשתית מדעית לפיתוח יכולות גרעין צבאיות. בשני המקרים ארכו מאמצי ההגעה לסף הגרעין עשרות שנים. צפון קוריאה החלה במאמציה כמעט מיד לאחר שסין הפכה לגרעינית. ידיעות על כוונותיה של איראן שטפו את ארגוני הביון בראשית שנות ה-90. במקרה של צפון קוריאה, נכנסו האמריקאים לתמונה ברצינות רק בשנות ה-90 ואין פלא שבסדר הדברים לפיו משקיעים קודם בדיפלומטיה – כמה עשורים לעתים – הפכה צפון קוריאה לגרעינית במהלך העשור הראשון למילניום. בשני המקרים שיחקו ומשחקים שיקולי מאזן כוחות אזוריים תפקיד מכריע ברצון להפוך למדינה גרעינית – מה שתורם להבדלי הגישה בין האמריקאים לשחקנים אזוריים – ישראל במקרה הזה. 

אין ספק שהשילוב של נחישותה של איראן, פעלתנותה בתחום ערעור המשטרים, מימון ושילוח טרור וגרורות ברחבי האזור וכן כוונות הזדון המוצהרות שלה, מעמידים את המקרה הזה באור מיוחד. איראן גרעינית אינה הודו גרעינית. על רקע זה, לא מיותר להזכיר את הרקורד הבעייתי שמחזיקים האמריקאים (ומנגנוני הפיקוח תחת האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני) בניסיונותיהם למנוע נשק גרעיני ממדינות סוררות. במקרים הללו. היעדרה של התאמה בין אמצעים(דיפלומטיה ועוצמה רכה) למטרות (מניעת התגרענות ממדינה סוררת) זועק לשמים.

בחינת העובדות לאחר למעלה משלושה עשורים של התמודדות עם הסוגיה, מעלה כי רק מאמצי סיכול אקטיביים הובילו לדחיות משמעותיות בקצב ההתקדמות של איראן לעבר הפצצה. מנגד, מאמצים דיפלומטיים שבוצעו בידי ממשלי קלינטון, אובמה וביידן שימשו וישמשו להתקדמות נחושה, אם גם איטית, לעבר המטרה – כאשר איראן נהנית מתנאים כלכליים משופרים, מהקלה במשטר הסנקציות ומגישה למשאבים מגוונים. זאת בלי שהיא נדרשת לשלם מחיר על תמיכתה הפעילה בטרור ובחישתה האלימה במדינות האזור.

מאז המהפכה האיסלאמית מתאפיינת איראן באחיזת הפלדה של האייטולות ברסן השלטון. שלטון זה מחזיק באידיאולוגיה דתית קיצונית השואפת לייצא את המהפכה למרחב הסובב אותה וחותר ללא לאות להשגת הגמוניה אזורית. איראן עושה שימוש בטרמינולוגיה חסלנית–כמו נאצית כלפי ישראל, וחותרת ללא לאות להשגת מטרה זו באופן ישיר ובאמצעות שלוחות וגרורות בגבולותיה. ניסיונות לבדל "מתונים" מ"קיצוניים", לשפר באופן יזום את היחסים עם איראן, להציע גזרים במקום מקלות, להתעלם מההפרות הרבות הרשומות לחובתה של איראן באשר למחויבויותיה כצד לאמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני – נידונו לכישלון. איראן אמנם לא פלשה לארצות השפלה ולצרפת, ואינה מאיימת לכבוש את בריטניה, אך במגבלות כוחה היא מפעילה מערכה אזורית מחושבת, ארוכת-שנים, חובקת–כל וחותרת להפוך לשחקן הגמוני שיערער לבלי הכר את היציבות באזור. במרקם האסטרטגי המעוות הזה, לישראל שמור מקום של כבוד – איראן שואפת לפגוע בישראל בכל דרך שתוכל, חד-וחלק. אלו אינן סיסמאות, זו המציאות.

המערב מצמץ ראשון

טענה נוספת נוגעת לעובדה לפיה איראן האיצה את התקדמותה לעבר חציית סף היכולת הגרעינית מאז פרשה ארה"ב מההסכם, בעידודה של ישראל. במתכונתה המורחבת, מושמעת טענה זו באופן השם את הסכם הגרעין – זה שנחתם ב–2015 וזה שעתיד להיחתם בזמן הקרוב – כדרך המועדפת למניעה, או דחייה משמעותית לכל הפחות – של חציית הסף הגרעיני בידי איראן. העובדה שטיעון זה החל לקנות שביתה בקרב חוגים הולכים ומתרחבים (לרבות בממסד הביטחוני בישראל), מעידה על חולשת הדעת, הרפיסות והתבוסתנות שהשתלטו על הלך המחשבה המדיני- אסטרטגי במערב.

אלא שהתרסה והפעלת כוח–נגד אינה יכולה להיחשב כפרמטר רציני לבחינת תקפותה של אסטרטגיה. ההתרסה האיראנית בטווח הקצר והמיידי מול צעדי ממשל טראמפ הייתה צפויה וניתן להסבירה כאמצעי לחץ נגדי מחושב – צעד שהתברר כמוצלח באופן יוצא דופן – על דעת הקהל במערב. עם עליית ממשל ביידן, היה ברור לכל כי החתירה האמריקנית בחזרה להסכם היא אסטרטגיה מוצהרת. 

נטילת הסיכון של האיראנים בכך עתידה להצליח מעל ומעבר. מלאכתם של רשעים במקרה הזה, נעשית בידי אחרים המטיבים להסביר מדוע הדבר הנכון לעשות הוא להרים את מגף הבוקרים מצווארה של איראן, ולא חלילה להגביר את הלחץ בעקביות. יתרות המטבע הצונחות של איראן והלחץ הצבאי על מטרות שונות – כל אלו פסקו בתוך זמן קצר עם חילופי השלטון בארה"ב. איראן החלה לצבור מחדש יתרות מט"ח, תוך שהיא משמרת חופש פעולה ומתנהלת בסבלנות רבה במשא ומתן בווינה, מול נושא ונותן להוט הנתון במצב רוח של מכירת חיסול. 

 

לטענה זו תשובה פשוטה. ההיסטוריה של התמודדות המערב עם איראן מעלה כי בכל פעם בה נוסתה גישה רכה ומקרבת – היא התנפצה אל קרקע המציאות. דחיקת הקץ בקבועי זמן של עשורים – הישג חסר תקדים – אירעה בזכות שימוש בכוח: פגיעה בתשתית מדעית, פגיעה בתשתית אנושית, פגיעה בתשתיות ייצור ועוד.

דחיית הקץ המדומה שעוגנה בהסכם ה–JCPOA משנת 2015 התייחסה כזכור לחלק ממאמצי ההתגרענות (העשרה) והותירה מחוץ להסכם את המו"פ לפיתוח פצצה, ואת פיתוח אמצעי השיגור. היא עשתה זאת במחיר בלתי סביר של הסרת סנקציות וקבלה דה–פקטו את העובדה שבפקיעת ההסכם, איראן תהיה חופשית להגיע ליכולת גרעינית, ברשות ובסמכות. על אף שקשה להאמין שממשל טראמפ שקל ברצינות תקיפה צבאית של מתקני הגרעין, הוא פעל בכל הדרכים למעט תקיפה מלאה במטרה להוריד את איראן על ברכיה בסוגיה. עם חילופי השלטון בארה"ב, המערב מצמץ ראשון. חילופי השלטון בישראל הוסיפו למצמוץ הרה האסון גם עיניים עצומות לרווחה של בנט ולפיד. 

דחיית הקץ לאין–קץ

ומכאן מגיעים לסוגיית הזמן – מה המטרה של מאמצי הסיכול? זהו כמובן משחק על זמן ועל כדאיות. לכל מי שמזלזל בכך, ראוי להציב בפניו את התרגיל המחשבתי הבא: כיצד היו נראים העימותים של ישראל בשני העשורים האחרונים אילו איראן הייתה מדינת גרעין? כיצד הייתה ההיסטוריה של 'חומת מגן', מלחמת לבנון השנייה, 'צוק איתן' ועוד מבצעים רבים – אילו לאיראן הייתה יכולת גרעינית? כיצד תיראה מלחמת לבנון השלישית אם לאיראן תהיה יכולת כזו? כיצד יראה המזרח התיכון והאם תהיינה מדינות נוספות שיפעלו להשגת יכולת כזו אם יתמוטטו מאמצי הסיכול מול איראן? 

המסקנה ברורה. יש לפעול בנחרצות כדי לדחות ללא הרף את נקודת האל–חזור של איראן. השגת יכולת סף בידי איראן תהפוך את החיים במזרח התיכון לקשים ובלתי יציבים עוד יותר מהמצב הנוכחי. זו המשמעות של איראן כמדינה גרעינית, או אפילו מדינת סף גרעינית.

אם מקבלים את התפיסה לפיה תקיפה צבאית היא מוצא אחרון, הרי שדחיית הקץ למועד בלתי ידוע מהווה פתרון סביר בשלב זה, וניתן להשיגו באמצעות שיבה למאמצי הסיכול האקטיביים כנגד רכיבי תוכנית הגרעין לכל רוחב החזית. פתרון זה חייב לבוא בשילוב סנקציות מכאיבות ומשתקות שיפגעו בכלכלת איראן באופן המירבי האפשרי. ניסיון המאה ה-20 מלמד שהפלתה של מדינת-רשע אינו מתרחש כתוצאה מדיפלומטיה רכה ומחשבות נשגבות, אלא כתוצאה מהכנעה צבאית או כפרי של לחץ חיצוני עקבי, בלתי פוסק. גם אם מועד הקריסה אינו ידוע, ברור שהנתיב בו פסעו ופוסעים ממשלים החפצים בקרבה איראנית, בפתיחות ובדיאלוג אינו מקרב את הקץ אלא יוביל בהכרח לכך שאיראן תגיע במוקדם או במאוחר ליעד ותהפוך למדינת סף או מדינה בעלת יכולת גרעינית. מכאן נובע, שהאסטרטגיה היעילה ביותר היא דחיית הקץ באופן מתמיד, אלים ומתגלגל עד ליום המיוחל. דיקטטורות נופלות בסופו של דבר.

גם אם חלילה ייכשלו מאמצים אלו, לכל הפחות תגיע איראן לנקודת האל–חזור מצורעת, מוכה, חלשה, מבודדת וסובלת מחוסר-שקט פנימי תמידי. עוצמה גרעינית לא מנעה גם את נפילתה של בריה״מ בסופו של דבר. הדבר יהווה גם אות אזהרה עבור מדינות נוספות שישקלו לבחון את נחישות הקהילה הבינלאומית ואת המחירים אותם הן עתידות לשלם אם יבחרו ללכת בעקבות איראן. 

חרף העובדה לפיה ממשלי אובמה וביידן רואים באיראן חלק מהפתרון (ליציבות במזרח התיכון) ולא חלק מהבעיה, חרף הזמן שבוזבז בניסיונות לפייס את האייתוללות ולהעניק להם הקלות חינם, לא ננעלו שערי תשובה. ישראל של בנט ולפיד שגתה קשות בכך שלא ניסתה להשפיע באמצעים נמרצים על דעת הקהל בארה"ב – פגישות של בכירים בחדרים סגורים משולות במקרה הזה לכוסות רוח למת והשפעתן אינה קיימת. בה בעת, ישראל בזבזה שנה שלמה בניסיון לבנות אסטרטגיה עצמאית–אזורית בסוגיה. הסיבה היחידה לעיכובים בחתימת ההסכם אינה קשורה לישראל כי אם למלחמה שפרצה וממשיכה להתחולל באוקראינה, מה שגרם לרוסים המשמשים כמתווכים בין איראן לארה"ב בווינה לפעול בסוגיה לצורך קידום האינטרס שלהם. 

ממשלת השינוי והפצצה: עיניים עצומות לרווחה

ישראל וארה"ב אינן רואות את איראן באופן דומה. עבור ישראל מדובר באיום קיומי, ולכל הפחות איום להפיכת איראן לסיוט קבוע באופן שישפיע על כל החלטה ביטחונית ויקשה על השגת יעדי הביטחון הלאומי בכל סוגיה, קטנה כגדולה. עבור ארה"ב, וביתר שאת עבור ממשלי אובמה וביידן, איראן מהווה הזדמנות לאיזון אסטרטגי חדש במזרח התיכון, אזור אותו היא עוזבת בהדרגה. 

ממשל אובמה הניח את היסודות התיאורטיים והמעשיים לתפיסה זו, וממשל ביידן מחרה–מחזיק אחריו. בין יתר הסוגיות כבדות המשקל המונחות על הפרק בבחירות הקרובות עומדת גם הסוגיה הזו: מי ראוי יותר לעמוד בתקופה כזו בראשות ממשלת ישראל. השנה וחצי האחרונות עמדו בסימן מדיניות ה"אפס הפתעות" עליה הכריז לפיד במפתיע עוד בהיותו שר חוץ טרי. תחת בנט ולפיד, הפכה ישראל לטרדת–צד לא חשובה בווינה, ולא קיימת בדעת הקהל האמריקאית.

מנגד, קשה להצביע על דרך פעולה שגובשה בתקופה זו: גם אם ההסכם היה בבחינת גזירת גורל שאין לישראל יכולת לשנותה, עד עתה לא ברור מהי האסטרטגיה אליה מחויבת מדינת ישראל בסוגיה, מעבר לנסיעות חפוזות לארה"ב והשמעת ההתנגדות מאחורי דלתיים סגורות. כאמור, בסיטואציה הנוכחית לצעדים אלו אין השפעה כלל כאשר אינם נתמכים בצעדים גלויים שנועדו להשפיע על הקונגרס, דעת הקהל ומוקדים נוספים בזירה הבינלאומית. לסיכום, ממשלת השינוי צועדת בעיניים עצומות לרווחה לעבר כישלון קולוסאלי בסוגיה.

את הכישלון הזה ניסו בנט ולפיד להסתיר, לגמד ולמזער ככל יכולתם. אלא שכעת, משהוסרו ככל הנראה החסמים האחרונים לחתימת ההסכם, הפך הכישלון לאבן יסוד בקמפיין הבחירות של לפיד, מה שמעיד על רדידות המחשבה, חלילות הדעת והסכנה הגלומה באדם העומד בראש ממשלת המעבר של מדינת ישראל. ללפיד, כך מתברר, אין את שיעור הקומה לנהל את המשבר המורכב, והעובדה שהוא מוחזק כבר ימים רבים ברשימת ההמתנה של מרכזיית הבית הלבן בניסיון להתקבל לשיחת טלפון עם הנשיא, מעידה על כך שהראשונים לזהות זאת הם האמריקנים עצמם.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ ברשתות החברתיות: