השאיפה לרגיעה קצרת-טווח בכל מחיר תפגע קשות בהרתעה הישראלית ובמעמדה האזורי בטווח הארוך
די בשתי מילים כדי לתמצת את הררי המלל וההסברים הרשמיים אותם השמיע ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד, בניסיון לנמק את החלטתו להגיע להסכם עם לבנון והחיזבאללה – שקט תעשייתי.
לפיד הסתמך בדבריו על הערכת בכירים במערכת הביטחון שטענו כי ההסכם מפחית את הסיכוי למתיחות ואת הסבירות להסלמה. הרי מי רוצה עימות ומי מעוניין במלחמה? אלא שבעולם המדינאות השאלה העיקרית איננה איך אתה רואה ומפרש את המהלכים שלך, אלא כיצד היריב מפרש אותם. ולמרבה הצער, החיזבאללה רואה בהסכם שהשיג הצלחה כפולה.
ראשית במבחן התוצאה: ארגון הטרור קיבל את כל דרישותיו ולא נאלץ לתת דבר בתמורה מלבד הבטחות עמומות. שנית, חיזבאללה קיבל חיזוק לתחושתו כי ישראל מאבדת אט אט את מקור כוחה – האמונה בצדקת הדרך. כפרפרזה ניתן לומר שכאשר נסראללה שומע את ההסברים של לפיד ואנשי מערכת הביטחון על שקט תעשייתי, מבחינתו האידיאולוגיה בישראל התחלפה מ'גוש אמונים' ל'שלום עכשיו'.
מה ההבדל היסודי והעמוק בין 'גוש אמונים' ל'שלום עכשיו'? בעוד הראשונים מדגישים את זכותנו על חבלי ארץ ישראל, חובתנו להתיישב בכל חלקיה ואמונתנו כי היא שייכת לעם ישראל, אנשי 'שלום עכשיו' מאמינים בעיקר בשקט כאן ועכשיו. יותר מכל, הם רוצים את מה שהם מגדירים כ'נורמאליות'. מבחינתם מה יותר 'נורמלי' עבור מדינה דמוקרטית-מערבית מלחיות בשלום עם כל שכניה. ולכן היעד והמטרה שלהם הם 'שלום עכשיו'. לא להמתין לעתיד הלא ידוע אלא כאן ועכשיו.
כדי לממש שאיפה זו אנשי 'שלום עכשיו' אימצו את התפיסה לפיה מדינת ישראל החזקה יכולה להרשות לעצמה לשלם בנכסים אסטרטגיים ממשיים ובתמורה תקבל הבטחות עמומות מהצד השני. מבחינתם השלום הוא היעד הנכסף וכל דבר, והכוונה ממש לכל דבר, שיכול להביא אותנו לשלום שווה את המחיר.
לפיד לא המציא את הגלגל. הוא הולך בתלם אותו חרש שמעון פרס לפניו. היה זה פרס שבשיא ימי האופוריה של הסכמי אוסלו הכריז "תנו לי שלום ואוותר על הגרעין". גישה אוטופיסטית שכולנו מבינים היום עד כמה היא מנותקת מהמציאות המסוכנת של המזרח התיכון.
אבל עבור אנשי 'שלום עכשיו' מדובר במוזיקה ערבה. הם בטוחים שרק כך אפשר להתקרב במהירות לאותה 'נורמליות' שהם כה שואפים אליה. אך בפועל, ניסיון העבר מלמד אותנו פעם אחר פעם כי מדיניות זו פוגעת אנושות בכוחה של ישראל, בעוצמתה וביכולת להשיג הסכמי שלום אמיתיים וארוכי טווח.
יתכן כי השאיפה ל'שלום עכשיו' אמנם נאצלת וברוכה, איך היא איננה אידיאולוגיה ואיננה ערכים. לכל היותר היא כלי שנועד לאפשר מימוש השקפת עולם. כאשר הופכים את השלום לחזות הכל ניתן בקלות להידרדר לאמירות נוסח פרס או לתירוצים של יאיר לפיד להסכם עם חיזבאללה. גישה בה ממשלת ישראל מוכנה לשלם כל מחיר היא הרסנית ומסוכנת. אין זה מפתיע שהשמאל הפסיק לדבר אידיאולוגיה והימים בהם העלה על נס עבודה עברית, גאולת הארץ, ועלייה חלפו מזמן. מה שנותר הוא בעיקר הרצון לשקט, לפסבדו-נורמליות.
בשכונה אחרת עם שכנים אחרים זה אולי היה יכול להיות נחמד, אבל כאשר השכנים הם ארגוני טרור ומדינות עוינות, מה שמחזיק ומחזק אותנו כאן ומעניק לנו יתרון היא מדינה יהודית ריבונית הבנויה על ערכי הציונות. ההסכם של לפיד הקונה שקט תעשייתי זמני במחיר יקר מאוד הוא הדבר הכי רחוק מכך.
כדי לממש את ערכי הציונות ישראל צריכה להמשיך להפגין עוצמה, ובעיקר להרתיע את אויביה ולהציב בפניהם את עצם קיומה כעובדה. ההסכם עם לבנון, בדיוק כמו הסכמי אוסלו, משיג תוצאה הפוכה. הוא מעניק לאויבינו את התחושה שהיהודים התעייפו, ושלחץ ואיומים מסיגים אותם לאחור, ממש התגשמות תיאוריית 'קורי העכביש' של נסראללה.
זו הסיבה שחיזבאללה הרגיש בטוח דיו כדי לאיים על אסדת 'כריש'. די היה בשיגור כמה כטב"מים כדי לגרום לדרג המדיני והביטחוני לטעון כי מטרת העל המיידית היא "למנוע הסלמה ביטחונית". ומהי הדרך הקלה והבטוחה לעשות זאת כאן ועכשיו? אימוץ סיסמת 'שלום עכשיו' – קחו את כל מה שאתם דורשים ותבטיחו לנו שקט.
זו הסיבה שלא שלום אנחנו מקבלים אלא במקרה הטוב נזכה לקצת שקט תעשייתי. וכידוע, שקט הוא שברירי, נקודתי ובעיקר עכשווי. מה יקרה בעוד עשור או יובל? לפיד לא מסוגל לחשוב למרחקים הללו. כולי תקווה שלא תתקיים בנו נבואתו של צ'רצ'יל שהתנבא לאחר הסכם מינכן כיצד הבחירה הבריטית בחרפה תוביל בהכרח למלחמה.
במזרח התיכון כללי המשחק הם קשוחים וברורים. החלש הופך לשק חבטות והחזק זוכה ליראת כבד. ראו מה קרה לסוריה בשנים האחרונות, ראו מה קורה ללבנון בימים אלה, ולהבדיל, לצערנו, ראו את היחס לו איראן זוכה כמעצמה איזורית בה בשל החשש מפניה. הגיע הזמן שממשלות ישראל יחליטו לאן מועדות פנינו. האם ישראל היא מדינה נחמדה שמחפשת חיבוק במחיר מופקע, או שמא מדינה חזקה הדורשת כבוד (לא אהבה) מיתר השחקנים? לפיד בחר את בחיבוק, ומישהו אחר כבר יהיה חייב להשיב את ההרתעה והעוצמה.
גלעד כץ כיהן בעבר כקונסול הישראלי הכללי בדרום-מערב ארה"ב.
גוש אמונים חושבים שמדינה דמוקרטית יכולה לשלוט על מיליוני אזרחים ללא זכויות אדם, לחלופין הם מפנזטים על גרוש או רצח עם של מיליוני אנשים. כל זה נשען על טיעונים תאולוגיים לא טיעון בטחוני או כלכלי ובטח לא טיעון דמוקרטי או איזשהו חזון ארוך טווח כלשהו.
דיקטטורה בולשביקית 'לפידיסטית' קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!
תומאס ג’פרסון: “כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות.”
וולטייר: “אם אתה רוצה לדעת מי שולט בך, תסתכל על מי אסור לך לבקר.”
תומאס ג’פרסון: “כאשר עוול הופך לחוק, ההתנגדות הופכת לחובה.”
האזרח דרור,
הימין מאמין בשליטה על אוכלוסיה עם זכויות אדם אך ללא אזרחות והזכויות הנלוות לה(נא לדייק!). מה שמתבסס על העובדה שהמצב הזה עובד כבר למעלה מחמישים שנה ושכל נסיון לחרוג ממנו עד כה הוביל לנזק בטחוני, מדיני ולפעמים גם כלכלי.
(יש כמה קיצוניים שמפנטזים על גירוש או אפילו רצח אבל זה מיעוט זניח לחלוטין).
כמובן שבמקרה ויהיה שינוי בצד השני ויעלה שם פרטנר אמיתי לעמדת כח, יהיה אפשר לדבר על שינוי המצב.
אגב, השמאל לא יכול להתנשא על זה כשהוא זה שמתעקש להשאיר אוכלוסיה גדולה בדרום ת״א בדיוק באותו המצב.
יפה אמרת.
רק טעית בדבר אחד, אפילו התומכים בגירוש/מלחמה על הארץ, יסכימו במקרה של פרטנר לדבר על שלום.
איך אני יודע? ובכן הטוענים כך משתייכים רובם ככולם למפלגות הקיצון של הציונות הדתית המחויבות לתורת ישראל וההלכה בנושא הזה ידועה:
"שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה"(רמב"ם הלכות מלכים ו' ה' ע"פ הירושלמי שביעית ו' א')-כלומר הבחירה היא בידי הצד השני, אם הוא רוצה שלום הוא יקבל, אם הוא רוצה לעזוב הוא יכול ואם הוא רוצה מלחמה גם ניתן.
"כמובן שבמקרה ויהיה שינוי בצד השני ויעלה שם פרטנר אמיתי לעמדת כח, יהיה אפשר לדבר על שינוי המצב."
הסבירות ש"פרטנר אמיתי" יעלה לעמדת כח כזאת או אחרת הוא אפסי.
במילותיו של אדון דרור עצמו: הטיעונים שיש או יהיה "פרטנר אמיתי" ל"שלום" נשען על טיעונים תאולוגיים ולא טיעון בטחוני או כלכלי ובטח לא טיעון דמוקרטי (או כזה שקשור לזכויות אדם) או איזשהו חזון ארוך טווח כלשהו.
מכאן שאין צורך ליצור יש מאין, לטפח או לשמר עמדות כח בחברה נוכרית (שמונה 420 מיליון איש, ומקיפה את עמנו מכל צד) שנלחמת בנו מלחמת השמד כבר מאה שנים. ובעוד שצורך אין, נזק יש ויש.
ובכל הקשור ל"גירוש", הערבים מגרשים את עצמם מהארץ הזאת וטוב שכך, וזה תהליך שחייב לעודד.
ל"ימני" – כתבת "כמובן שבמקרה ויהיה שינוי בצד השני ויעלה שם פרטנר אמיתי לעמדת כח, יהיה אפשר לדבר על שינוי המצב". אלא שאנו היהודים מצווים על "לא תחנם" – לא לתת להם אפילו חניה בארץ ישראל. אסור לנו אפילו לדרוש בשלומם. מותר לגויים לגור (לשון גר. גר תושב ולא גר צדק) בארץ ישראל אך ורק אם הם מקיימים שבע מצוות בני נוח, ואת זה לא המוסלמים ולא הנוצרים מקיימים. ולכן ב"צד השני" אין עם מי לדבר.
יהודים שמעוניינים בגירוש של הפולשים שאינם מקיימים שבע מצוות בני נוח, הם הם אלו שדואגים לשלמות העם והארץ, ואילו אלו שמוכנים לדבר עם אויבינו הם אלו שמאפשרים מכשול והשתלטות זוחלת של פולשים על ארץ ישראל ועם ישראל (למשל בדרך של התבוללות).
לדוד – הזכרת יפה את יהושע, אבל לא הזכרת את הגבעונים (חלק מהעם החיוי, שהיה אמור להיות מושמד כולו אם לא יעזבו את ארץ ישראל) שבאו להשלים אולם רימו את יהושע והזקנים, ובסופו של דבר ניצלו את טוב הלב והרחמנות של עם ישראל כדי להישאר בארץ ישראל ולהמשיך את מעשי התועבה שלהם, וכל זה בניגוד מוחלט לציווי ה'. הישארותם בארץ ישראל הובילה להריגת בני משפחת שאול המלך, לדרישתם.
היחידים שענו על דבריך היו הגרגשים, שעזבו את ארץ ישראל, ולדעת חז"ל עברו לאפריקה ושם התעשרו מאד.
אין לי בעיה שצאצאי מהגרי העבודה המוסלמים יעזבו את ארץ ישראל לאן שירצו, ושיתעשרו מאד בזכות זה. מצדי אפילו לברך אותם שיזכו לאריכות ימים בעושר ואושר כל עוד הם מחוץ לארץ ישראל. אבל אסור להם להישאר בארץ ישראל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לנצל את שהייתם בארץ ישראל כדי לפגוע ביהודים.
לשלמה – אותה חברה נוכרית שציינת נלחמת ביהודים, באשר הם, מאז פנטזיותיו של האנלפבית שלהם, שלאחר שלמד מהיהודים קרוא וכתוב כתב ספר שבו הוא מצווה את ממשיכי דרכו להשמיד את היהודים. מדובר ביותר משש מאות שנים של מלחמות ורדיפות ושאר מרעין בישין.
כל עוד יהודי אחד קיים בעולם הזה, המיתולוגיה של המוסלמים הינה שקר מוחלט מיסודו. את זה הם לא מוכנים לסבול, ולכן מצידם לעולם לא יהיה פרטנר לשלום, אלא מקסימום הודנה שבאמצעותה הם יוכלו להתחזק ולהשתלט מאוחר יותר על היהודים.
לדוד ושלמה. קריאות לטרנספר מכתימות את האתר. לא תחנם לא רלוונטי לנסיבות הנוכחית, המדינה חילונית ואינה אמורה לממש את הלא תחנם.
לגופו של נושא אצטט את פרופ' רות וייס: הוא (הלקין) פתח בתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית לאורך קווי 67' "בכפוף לתנאים מסוימים", בטענה לפיה חברה ישראלית הומוגנית יותר בשטח קטן יותר עדיפה על פני שטח רב יותר בו חיה אוכלוסייה ערבית חסרת-מנוחה… אני חזיתי כי ה"אוכלוסייה ערבית חסרת מנוח" שלו תראה דווקא בישות יהודית קטנה מטרה קלה ופגיעה הרבה יותר מזו אותה תקפה בעבר"
חובתנו הלאומית וגם הביטחונית להמשיך ולחלוש על יהודה ושומרון, עם לא מוותר על אדמתו, ובהזדמנות הראשונה לספח, גם ערבים רבים ביו"ש רוצים מדינה אחת אלא שהם רוצים גם תעודת כחולה, לא נוכל להמלט מזה ונצטרך להתמודד עם זה.
טרנספר זה מה שידידך עבאס שואף לעשות לך ולמשפחה שלך
מה יהיה עם השלום הזה? אין שלום עם ערבים. אין דבר כזה אצלם הסכמי שלום. ולפני שקופצים לי כאן עם "הסכמי השלום" עם מצרים וירדן, אז קודם כל הם לא קוראים לזה הסכם שלום.
ושנית, בשנייה שישראל לא תהיה חזקה והם יחשבו שיוכלו לנצח אותה הם יתקפו אותה, הסכם או לא.