פוליטיזציה של האקדמיה היא חרב פיפיות

מבין שלל התופעות המטרידות המלוות את המחאה החברתית נגד רפורמת לוין, הפוליטיזציה הבוטה של האקדמיה הישראלית היא מהמצערות ביותר.

להתגייסות הפוליטית של הממסד האקדמי ביטויים רבים. דוגמה בולטת היא גילוי דעת מנשיא ורקטור האוניברסיטה העברית, בו גונתה הממשלה על כוונתה להעביר חוקים שיעניקו לה, לכאורה, "כוח בלתי מוגבל", ועל רצונה להוביל להרס המוחלט של מערכת המשפט.

המוסד האקדמי הנחשב למוביל בישראל לא הסתפק בקול גינוי אלא קרא לאקטיביזם פוליטי. "הנהלת האוניברסיטה העברית", נכתב בגילוי הדעת, "מעודדת את חברות וחברי קהילתה ליטול חלק בהפגנות כנגד החקיקה המשפטית […] ובאופן יותר כללי להיות חלק מהמאבק הדמוקרטי כנגד הניסיון להפוך את ישראל למדינה שבה יש עריצות שלטונית […]".

אלה הן מילים חסרות תקדים. סנאט אוניברסיטת תל-אביב התייצב באופן דומה לצד המתנגדים לרפורמה. בהכרזה מטעמו אומץ באופן מלא הנרטיב של המתנגדים הקולניים ביותר, כשבמרכזו קריאה לממשלה לעצור את החקיקה "שמיועדת לפגוע אנושות בעצמאותה של מערכת המשפט".

במיוחד בתקופות של תסיסה חברתית, נכון לחזור על אמיתות בסיסיות. אחת כזו הרלוונטית לעניינינו היא היותם של מוסדות ציבוריים להשכלה גבוהה מרכזי הוראה ומחקר ולא מרכזים לאקטיביזם פוליטי. מטרת האוניברסיטאות אינה לגייס את ציבור הסטודנטים למאבקים פוליטיים שונים. דחיפה פוליטית ואידיאולוגית כזו היא אינה אלא שימוש לרעה בסמכות אקדמית.

מטרת האוניברסיטאות היא להעשיר את עולמם האינטלקטואלי של הסטודנטים, להעניק להם שורה של כלים ומיומנויות רלוונטיות בתחומי הדעת שלהם וכמובן – להוות סביבה המאפשרת מחקר מדעי חופשי מהשפעות ושיקולים זרים. האמת המדעית והקדמה המחקרית, ולא החתירה אחר אידיאלים פוליטיים, משפטיים, חברתיים וכלכליים היא תכלית האקדמיה.

אין לבלבל את ההתנגדות לפוליטיזציה של האקדמיה כמוסדות עם התנגדות כללית יותר לעצם הבעת דעות פוליטיות במרחב הציבורי, אותו מספקים מוסדות להשכלה גבוהה. לכל חבר סגל ולכל סטודנט עומדת הזכות המלאה להביע כל עמדה פוליטית בכל נושא שיבחר, בגפו או בצוותא עם חברי סגל אחרים, כל עוד פעילות זו אינה פוגעת בתפקודו התקין של המוסד וכל עוד אינה מפריעה למהלך לימודיהם של סטודנטים וחברי סגל אחרים המחזיקים בעמדות אחרות, או באלה המבקשים להימנע מעיסוק בפוליטיקה.

האוניברסיטה אינה מרחב מנותק מהחברה הכללית ומאירועי השעה. עם זאת, אסור שהמוסדות עצמם יהפכו לזרוע מגויסת של מאבק פוליטי רחב יותר. מציאות שכזו תביא – אם כבר לא הביאה – לכדי אובדן אמון מצד חלקים מציבור הסטודנטים ומצד חלק מחברי הסגל. מוסדות להשכלה גבוהה צריכים להיות מקום בו כל חלקי הציבור הישראלי מרגישים בו בנוח. אסור שיהפכו להיות מזוהים עם חלק אחד מהציבור בסוגיה הנמצאת במחלקות ציבורית.

על כך חשוב להוסיף כי להוציא חריגים בודדים, מוסדות ההשכלה הגבוהה אינם מוסדות פרטיים אלא כאלה הנסמכים על כספי ציבור. הציבור אינו מעביר משאבים יקרים לאוניברסיטאות על מנת שאלו יתפסו צד במחלוקות הפוליטיות המגדירות את החברה הישראלית. אדרבא, מטרת המשאבים המוקצים להשכלה גבוהה היא אחת – הוראה ומחקר.

זהו החוזה הלא-רשמי הקיים בין הציבור הרחב למוסדות להשכלה גבוהה. הציבור תומך כלכלית באוניברסיטאות ומעניק להן חופש אקדמי נרחב, בשעה שהן מקצות את כל מרצן לפעילות מחקרית. ואולם כאשר חוגים שלמים במדעי הרוח והחברה הופכים לחוגים לאקטיביזם פוליטי-חברתי, וכאשר מוסדות ההשכלה הגבוהה לוקחים צד במחלוקת ציבורית, החוזה בינן ובין הציבור מתחיל להתערער.

מן המוסדות האקדמיים המובילים ובפרט מן המרצים מצופה לגלות ריסון שמרני לנוכח שאלות פוליטיות, דתיות, חברתיות וכלכליות שונות. גישה זו של ריסון שמרני המאפשרת חופש ביטוי פוליטי לכל באי האוניברסיטה מבלי שהמוסד עצמו נוקט עמדה נכונה לגבי השליטה הישראלית ביהודה ושומרון, לגבי שאלות של "צדק חברתי" וגם לגבי טיב השינויים הנדרשים במערכת המשפט. בנוגע לרפורמה המשפטית, ריסון שמרני העולה בקנה אחד עם תכלית האוניברסיטאות היה צריך לבוא לידי ביטוי באופן הבא:

ראשית, ממרצים אקטיביסטים מצופה לדרוש מהסטודנטים שלהם להפוך את עצמם למיודעים. רוב הקהל האקדמי אינו מורכב מסטודנטים למשפטים ואינו בקי לא בהיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל ולא בתורת המדינה. בין אם מדובר בסטודנטים לקולנוע, פילוסופיה או ארכיאולוגיה – הסוגיות שעומדות לדיון ציבורי אינן נמצאות בתחום התמחותם.

לאור זאת, מצופה היה ממי שרוצים להטמיע בתלמידיהם חשיבה ביקורתית לסייע להם קודם כל ברכישת מידע היסטורי ועובדתי אמין. תנאי לגיבושה של עמדה מוצקה הוא שליטה בסיסית בעובדות וברקע ההיסטורי הרלוונטי. שאלות כגון "האם אתם בטוחים שאתם מבינים מהי המהפכה החוקתית?" ו-"האם קראתם ממקור ראשון את הרפורמה המוצעת?" צריכות להישמע.

שנית, מצופה ממי שמהווים סמכות אקדמית ומקיימים שיח פוליטי ער עם תלמידיהם להפציר בהם להיחשף לשני הצדדים הנמצאים במחלוקת. סוגיה זו חשובה במיוחד במציאות של קונצנזוס נרחב. מרצים אחראים היו ממליצים בפני תלמידיהם על הכתיבה הזמינה המוצלחת ביותר הקיימת בכל מחנה. לצורך העניין, הם היו דורשים מתלמידיהם להאזין לא רק לפרופ' יניב רוזנאי אלא גם לפרופ' אברהם דיסקין; לקרוא לא רק את חיבוריו של מרדכי קרמניצר אלא גם את כתביו של גדעון ספיר.

יתרה מכך, דווקא מהאוניברסיטאות מצופה לקיים אירועים, פאנלים ומפגשים בהם סטודנטים יוכלו לשמוע בצורה רצינית ומעמיקה את כל מגוון הדעות הנוגע לרפורמה המשפטית. סטודנטים ומרצים שלא התאמצו לשמוע את הביקורת החזקה ביותר בגנות ברפורמה לצד הטיעונים החזקים ביותר שנטענו בזכותה, לא עשו את מה שמצופה מאנשים ביקורתיים באמת לעשות.

ריסון שמרני מהסוג הזה יכול לסייע לסטודנטים לגבש בעצמם עמדה מיודעת על אירועי השעה אך הוא אינו מסליל אותם לאקטיביזם פוליטי ואינו מזהה את המוסד עצמו עם מטרה פוליטית ועם מחנה פוליטי. יתרה מכך, ריסון שמרני כזה היה מחזק את האמון הציבורי באקדמיה הישראלית.

עוד לפני שהגיחה לעולמנו רפורמת לוין ידענו כי האוניברסיטאות בישראל (בדומה לשאר העולם המערבי) הם לא רק המוסדות הפרוגרסיביים ביותר, אלא בין המוסדות ההומוגניים ביותר. הסיכוי של סטודנט ישראלי להיתקל למשל במרצה שמרן או ליברטריאן או להתעמק ברצינות בהשקפות העולם הללו נמוך מאוד. במובן זה, ההתגייסות האקדמית נגד הרפורמה המשפטית אינה צריכה להפתיע איש. אדרבא, היה זה מפתיע לו האקדמיה הישראלית הייתה מתייצבת מאחורי מדיניות ציבורית שמרנית לא רק בתחום המשפטי אלא בכל תחום אחר.

למעשה, ההזדהות של האקדמיה הישראלית עם מחנה פוליטי אחד אינה שונה מההזדהות של בית המשפט עם אותו המחנה. בשני המקרים מדובר בתופעה מצערת של מוסדות שעברו פוליטיזציה עמוקה ובכך איבדו את האמון הציבורי של מחנה הולך וגדל הדורש שינוי.

ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תכנית אדם סמית לכלכלה פוליטית ומדיניות ציבורית בקרן תקווה