שבעה מיתוסים על הסכם הגבול "ההיסטורי" בין ישראל ולבנון

ד"ר מייקל דוראן הוא עמית בכיר במכון הדסון ושימש בעבר כסגן לעוזר מזכיר המדינה. מאמר זה התפרסם לראשונה באתר מכון הדסון, ואנו מודים למחבר על הרשות לתרגמו.

***

פרשנים בארה"ב ובישראל היללו את הסכם הגבול הימי בין ישראל ולבנון שסוכם לאחרונה בתיווך ממשל ביידן כהצלחה גדולה. הם השוו אותו להסכמי אברהם וטענו כי מדובר בצעד משמעותי לקראת נורמליזציה של היחסים בין היריבות ההיסטוריות. אך בחינה מדוקדקת של ההסכם אינה תומכת בעמדה הזו.

עמוס הוכשטיין, יועץ בכיר לענייני אנרגיה במחלקת המדינה, הוא מי שהוביל את מאמצי את התיווך מן הצד האמריקני. הוא התבסס על יוזמות העבר של הנשיאים אובמה וטראמפ, שניסו לפייס בין הטענות הסותרות של ישראל ולבנון בכל הנוגע למיקום קו הגבול. ישראל טענה כי הקו המכונה 'קו 1' הוא הגבול הצפוני של שטח המים הכלכליים שלה, ואילו לבנון טענה כי קו 23 הוא גבולה הדרומי.

בחודשיו האחרונים של ממשל טראמפ, צוות המשא ומתן מטעם לבנון בחן מחדש את הטענה לגבול והזיז אותו דרומה לקו 29, אך הלבנונים מעולם לא הגישו את טענה זו באופן רשמי לאו"ם. במילים אחרות, קו 23 נותר כעמדה הרשמית של לבנון. כאשר הוכשטיין הגיע לביירות בחודש פברואר האחרון, ממשלת לבנון ויתרה לפתע על דרישתה לקו 29, והציגה את הנסיגה הזו כסימן להתגמשות, מעין הצעת פשרה אותה תוכל למשוך בחזרה במקרה בו השיחות לא יניבו תוצאה מספקת.

האימוץ המאוחר והחלקי של קו 29 היה נדמה כגחמה, אך הלבנונים פעלו כדי לייצר את התירוץ לטענה לפיה לישראל אין זכות להפיק גז ממאגר כריש הנמצא מדרום לקו 23, אך נחצה על ידי קו 29. אם קו הגבול בין המדינות נקבע על פי קו 23 או צפונה ממנו, הרי ששדה כריש כולו נותר במים הכלכליים של ישראל; בכך שהפכה את קו 29 לחלק מהדיון, גם אם באופן לא כנה, לבנון הציבה עצמה בעמדה לטעון כי מאגר כריש נמצא בחלקו בשטח המים שלה, ולכן כל פעילות ישראלית שם תהיה למעשה שוד של נכסים השייכים ללבנון.

תוצאות הטקטיקה הזו התבררו בחודש יוני, כאשר אסדת כריש הגיע למימי ישראל ממקום ייצורה בסינגפור. נשיא לבנון מישל עאון ומנהיג חיזבאללה חסן נסראללה השתמשו בכך כיריית הזינוק למאמץ משותף למשוך את האמריקנים לצד לבנון.

עאון הזהיר כי כל פעילות בשטח "תוגדר כפרובוקציה וצעד עוין" והזמין את הוכשטיין לביירות בשלהי יוני. זמן קצר לאחר מכן, נסראללה שיגר לעבר האסדה מספר כטב"מים, ככל הנראה מתוצרת איראנית. בנוסף לאיום על ישראל, המטרה הייתה להחדיר תחושת דחיפות במתווך האמריקני ובעמיתיו בוושינגטון.

ב-13 ביולי נסראללה נשא נאום בו הקציב להוכשטיין ולשאר הצדדים תקופה של חודשיים כדי להגיע לתוצאה. "אם לא נקבל מהשיחות את מה שאנו דורשים בצדק, יהיה לכך מחיר גבוה. הכטב"מים שלנו יכולים לטוס מעבר לכריש", אמר.

המאמץ הקבוצתי השתלם. הנשיא ביידן, מצידו, אימץ לחלוטין את לוח הזמנים של נסראללה. כאשר הנשיא שוחח עם לפיד באוגוסט, הוא הדגיש על פי הבית הלבן את "החשיבות של סיכום השיחות על הגבול הימי בשבועות הקרובים". תחת לחץ צבאי מצד חיזבאללה ולחץ מדיני מוושינגטון, ישראל עשתה את מה שסירבה לעשות במשך עשור כאשר ויתרה על טענתה לקו 1 או לכל פשרה בעניין, וקיבלה במקום זאת את העמדה הלבנונית לגבי קו 23.

בקצרה, ארה"ב דחקה בישראל להיכנע לכל דרישות חיזבאללה. לפיד טען כי ישראל נמנעה מעימות, ובכך הכיר בעובדה לפיה הסכים להתפשר תחת לחץ, בתמורה לתקופה של שקט זמני עד לרגע בו חיזבאללה, שאינו מחויב לשום צד, יחליט לשים לו קץ.

להלן שבעה מיתוסים אודות הסכם הגבול הימי בין ישראל ולבנון, והבהרות לגבי משמעותו.

מיתוס 1: "ההסכם יהפוך את לבנון לתלויה פחות באיראן"

המציאות: לבנון ידועה לשמצה בשחיתותה ונשלטת בידי חיזבאללה, הנשלט בעצמו על ידי איראן.

החשודים הרגילים יחלקו את הכסף בינם לבין עצמם, וחיזבאללה ודאי שיקבל את חלקו. העשרת המדינה העצמאית לכאורה של לבנון ללא העשרת חיזבאללה ואיראן פשוט אינה אפשרית, כך שההסכם לא יפחית את שליטת חיזבאללה בלבנון בשום אופן.

מיתוס 2: "ישראל זקוקה להסכם כדי להמשיך בהפקת הגז ממאגר כריש"

המציאות: חברת אנרג'יאן שזכתה במכרז לפיתוח כריש החלה בעבודה כאשר הסיכויים להסכם עם לבנון היו נראים כלא קיימים, והמשיכה בעבודה גם כאשר חיזבאללה איים במלחמה.

מנקודת מבט מסחרית, ההסכם אינו רלוונטי. העולם מלא בדוגמאות לחברות המפיקות גז בשטחים ימיים הנמצאים במחלוקת. כאשר חברה מחליטה היכן לפעול, היא מסתמכת על ערובות ביטחוניות וכלכליות של המדינה המארחת, ולא על הסכמים בינלאומיים. משפטנים של האו"ם מעולם לא הצילו עובדים באסדת גז מלהיקלע לקו האש.

אך גם מבחינה משפטית גרידא, הבעלות הישראלית על כריש מעולם לא הייתה הסוגיה, מכיוון שהעמדה הלבנונית הרשמית נותרה תמיד על קו 23. שדה הגז כריש שנמצא מדרום לקו נמצא בבירור בשטח המים הכלכליים של ישראל.

באשר לנסראללה, הוא לא איים במתקפה מכיוון שראה בהפקת גז מכריש צעד של פרובוקציה. נסראללה הבהיר היטב כי הוא רואה בעצם קיומה של ישראל חוסר צדק מתמשך ועלבון לכל מוסלמי, ואיום על לבנון. "היכן הים שלנו?" שאל בנאום ב-11 באוקטובר, לאחר שהושלם ההסכם. "עבורנו, הים נמשך עד לעזה", השיב. מנקודת מבטו של מנהיג חיזבאללה, בתי הזיקוק בחיפה ותחנת הכוח בחדרה הם עלבון לא פחות מאשר אסדה בכריש.

מיתוס 3: "ההסכם הוא תבוסה משמעותית עבור חיזבאללה ואיראן"

המציאות: נסראללה ומנהיג איראן ח'אמנאי חוגגים את ההסכם כניצחון גדול, ובצדק מבחינתם, לאחר שישראל וארה"ב נכנעו לחלוטין

"הישג היסטורי" – כך תיאר את ההסכם ב-15 באוקטובר סגן מנהיג חיזבאללה נעים קאסם. "להתנגדות [חיזבאללה] הייתה השפעה גדולה על הבטחת הזכויות הימיות והכלכליות של לבנון", המשיך. "זה לא היה קורה ללא הסולידריות בין המדינה לבין ההתנגדות".

מי יכול להתווכח עם הקביעה הזו? חיזבאללה קיבל את כל דרישותיו ובמסגרת לוח הזמנים שקבע. ישראל ביצעה כל ויתור אפשרי; לבנון לא ויתרה על כלום. התיווך האמריקני המואץ העניק לחיזבאללה פרס על כך שאיים במלחמה.

התגובה האמריקנית ההולמת לשיגור הכטב"מים מצד חיזבאללה הייתה צריכה להיות בהצהרה נחושה לגבי הבעלות הישראלית על כריש, והדגשת הזכות של ישראל להגן על עצמה. הדיפלומטים האמריקנים היו צריכים להבהיר לפוליטיקאים בלבנון כי ארה"ב תסכים לתווך בשיחות רק לאחר שידונו ישירות עם עמיתיהם הישראלים.

ובינתיים, הרתעה צבאית מסורתית, ולא פיוס, נותרה הדרך היחידה להתמודד מול חיזבאללה, ולא רק מולו. הרתעה צבאית היא גם התשובה לאיום שמציבה איראן וכל שליחיה. השיחה של ביידן עם לפיד נערכה במקביל למאמצי ממשל ביידן להגיע להסכם גרעין עם איראן, ודחיקתו בישראל לבצע ויתורים נועדה להמתיק את התבשיל עבור טהרן.

מיתוס 4: "ההסכם יעזור להקל על משבר האנרגיה באירופה"

המציאות: להסכם לא תהיה כל השפעה על אירופה.

רק היסטוריונים עתידיים יוכלו לדעת בוודאות האם הבית הלבן דחף להסכם בין ישראל ולבנון כדי לפייס את איראן, אך גם היום ברור כי להסכם שנחתם אין כל תמריץ מובחן אסטרטגי אחר. המתווך הוכשטיין היה יכול להתמקד בשלל סוגיות אחרות וקריטיות בהרבה – כולל למשל ניסיון לפתור את המחלוקות הימיות בין יוון וטורקיה, או להעביר לאירופה גז מטורקמניסטן, המחזיקה מכמה מהמאגרים הגדולים בעולם.

כדי להצדיק את סדר העדיפויות האמריקני התמוה, פרשנים טענו כי ההסכם יאפשר איכשהו להקל על משבר האנרגיה באירופה. הוא לא. אין שום הבטחה לכך שגז לבנוני יגיע אי-פעם לשוק הבינלאומי, וגם אם כן, זה לא יקרה בחמש עד עשר השנים הקרובות. ובאשר לשדה כריש, ישראל ייעדה אותו מלכתחילה לצריכה מקומית בלבד ולא לייצוא. זהו שדה קטן שלא ישפיע מהותית על מחירי הגז, ובכל מקרה, כפי שציינו לעיל, היה הופך לפעיל ללא ההסכם.

מיתוס 5: "ההסכם מקדם שלום בין ישראל למדינות ערב"

המציאות: ההסכם לא מקדם דבר.

כאשר הודיע על ההסכם, נשיא לבנון עאון ציין כי "שום נורמליזציה עם ישראל לא התרחשה", ונמנע מלהודות לישראלים על הוויתורים שביצעו. לעומת זאת, הוא בהחלט הודה לחיזבאללה. במהלך הדיונים על ההסכם, שום גורם לבנוני לא נפגש עם גורם ישראלי או שוחח עמו בטלפון. לא יהיה טקס חתימה משותף ובוודאי לא לחיצת ידיים על מדשאת הבית הלבן.

בעודה מסרבת בתוקף לערוך כל הסכם עם ישראל, לבנון ערכה הסכם מול ארה"ב לגבי הגבול הימי הדרומי שלה. קו 23 עליו הוסכם מחדש חוצה את מאגר קאנא, שדה שטרם נחקר במלואו וממנו הלבנונים מקווים להפיק גז. לבנון כמובן סירבה להסכים על הפעלה משותפת של השדה, ובמקום זאת ישראל תיאלץ לנהל שיחות עם 'טוטאל אנרג'י', החברה הצרפתית המחזיקה בזכויות בקאנא.

הפיצוי העתידי (שטרם נקבע) אותו תקבל ישראל לא יהיה עבור השטח עליו ויתרה אלא עבור חלק קטן משדה קאנא מדרום לקו 23, הנמצא בבירור בשטח המים הכלכליים שלה. לבנון לא תמלא שום תפקיד בשיחות בין ישראל לבין החברה, שתשתמש כחוצץ בין המדינות. אם כן, למרות ששדה קאנא חוצה את הגבול, הוא לא יקדם שיתוף פעולה בין השכנות.

פרשנים ציינו גם כי ההסכם מסמל בפעם הראשונה הכרה מרומזת בישראל מצד חיזבאללה. זו טענה שגויה מן היסוד. חיזבאללה ניהל בעבר מגעים עם ישראל דרך מתווכים, לחילופי שבויים למשל. הארגון אכן מודה כי קיימת "ישות ציונית" מדרום ללבנון, אך כל הרעיון בהכרה הוא הענקת לגיטימציה, דבר שנסראללה מסרב להעניק לישראל. אם כן, ההסכם מכיר במרומז בקיומה של ישראל בדיוק באותו האופן בו כל טיל של חיזבאללה המשוגר לעבר ישראל מכיר בה במרומז.

מיתוס 6: "ההסכם מקדם את השלום בכך שהוא הופך את ישראל, לבנון וחיזבאללה לשותפות כלכליות"

המציאות: שיתוף פעולה עם חיזבאללה אינו דבר טוב עבור ישראל בשום מצב.

עד לפני מספר שנים, קולות משפיעים בארה"ב ובאירופה גיחכו מול עצם הרעיון לפיו שותפות כלכלית ואנרגטית בין גרמניה לרוסיה תחשוף את ברלין לסחיטה מצד מוסקבה. הם אף טענו טענה נגדית לפיה גרמניה תוכל לגרור את פוטין ליחסים של תלות הדדית, ובכך יהפוך הנשיא הרוסי לבעל אינטרס ביציבות האזור.

תפיסה זו קרסה במהירות ובאופן מוחלט, אך אפילו כאשר המלחמה באוקראינה נמשכת, אותם פרשנים מנסים להחיל את אותו חישוב שגוי על היחסים בין ישראל לחיזבאללה.

גרסה אחת של הטיעון הכלכלי טוענת כי שתי האסדות, אחת ישראלית ואחת לבנונית, הפועלות בסמוך, יהוו ערובה מפני התקפה. אך המלחמה הבאה בין חיזבאללה וישראל ככל הנראה תפרוץ במקום אחר, וכאשר תפרוץ קיום האסדות לא ישפיע במיוחד על האירועים, ובוודאי שלא ירתיע את ארגון הטרור מלתקוף את האסדה הישראלית.

אם נסראללה יחשוב כי הוא עשוי להרוויח מהרס האסדה בכריש, הוא יעשה זאת בלי להסס. ישראל, מנגד, תהיה מהוססת הרבה יותר ותחשוב פעמיים לפני שתתקוף את האסדה הלבנונית, אם אכן תהיה כזו, מכיוון שהחברה המחזיקה בבעלות על האסדה היא זו שאמורה לפצות את ישראל על הרווחים משדה קאנא.

מיתוס 7: "ההסכם יפחית באופן משמעותי את המתח בין ישראל ולבנון בכך שהוא מסיר מכשול גדול מן הדרך"

המציאות: הסרת מכשול כזה או אחר כיום לא תמנע מחיזבאללה להמציא טענות נוספות בעתיד.

חיזבאללה הוא בפועל סניף של משמרות המהפכה של איראן. מנקודת המבט של טהרן, ארגון הטרור הלבנוני מרתיע את ישראל מלתקוף את איראן. אם מלחמה תהיה התסריט המתאים עבור נסראללה ואדוניו האיראניים, חיזבאללה ידאג לייצר את המשבר שיוביל אליה. הוא יקבל גם סיוע בכך מהדרג הפוליטי בלבנון, בדיוק כפי שסייעו לו עם טענות הגבול בהסכם הנוכחי.

הדבר הטוב ביותר שניתן לומר על ההסכם הוא שיתכן והקנה לישראל תקופת שקט קצרה כדי לפתח את שדה כריש. אלא שארה"ב קנתה את השקט הזה בכספי סחיטה, כספים שנסחטו מישראל עצמה. בכך שעודדה את ישראל לשלם עבור שקט, ארה"ב הציבה את חיזבאללה בעמדה להציג את עצמו כמושיע של לבנון, במקום כגורם לסבלה.

בנוסף, ההסכם החליש את ההרתעה הישראלית. סבב האלימות הבא מול חיזבאללה יתרחש בוודאות, וכאשר היום הבלתי-נמנע הזה יגיע, לישראל לא תהיה ברירה אלא לקנות שוב שקט כפי שעשתה תמיד – בשימוש בכוח צבאי או באיום להשתמש בו. בהקשר הזה, ההסכם פגע ביכולת ההרתעה של ישראל מכיוון שהוא לימד את חיזבאללה ואיראן כי איום במלחמה מוביל למאמצי תיווך אמריקניים.

אמנם לא הכותרת החדשותית, אבל כדאי גם לראות את הקטע הזה מנאום נסראללה הערב שבמהלכו הוא עונה לביקורת על כך שארגונו אחראי על קווי הגבול: "אם תשאל אותי עד איפה הים שלך מגיע? אני אגיד שהוא משתרע עד עזה…ביום שפלסטין תשוחרר לא נהיה חלוקים על הגבול הימי". זכה לתשואות מהקהל pic.twitter.com/CxhdQwzvN1

— roi kais • روعي كايس • רועי קייס (@kaisos1987) October 11, 2022

בעוד ראש הממשלה הזמני בישראל נראה כמי שנלהב לסייע לארה"ב למכור את ההסכם לציבור, רבים (ואולי רוב) מן הישראלים מזהים פייסנות כאשר הם נתקלים בה. אין זו הפתעה, אם כן, שממשלת לפיד מסרבת להביא את ההסכם להצבעה בכנסת.

לסיכום, הסכם הגבול הימי אינו שייך לתחום של הסכמי אברהם, אלא לתחום של ניסיונות הפייסנות מול איראן. כאשר ממשל ביידן עלה לשלטון, הוא לא הסתיר את עוינותו כלפי הסכמי אברהם, ואפילו סרב לקרוא להם בשמם. אך ההצלחה של ההסכמים חייבה את הממשל להעמיד פנים שהוא רואה בהם התפתחות חיובית. למרות שהבית הלבן ותומכיו משלמים כעת מס שפתיים להסכמי אברהם, הם אינם יכולים להביא את עצמם לתמיכה במדיניות המציבה התנגדות תקיפה לאיראן – אותה מדיניות שהפכה את הסכמי אברהם לאפשריים.

במקום זאת, ביידן העדיף להסוות את מדיניותו המועדפת של פייסנות כלפי איראן כך שיראה כאילו ההסכם עם לבנון מהווה סוג של נורמליזציה בסגנון הסכמי אברהם. בכך, ממשל ביידן לימד את חיזבאללה ואת איראן כי וושינגטון מוכנה לספק ויתורים מצד בנות-הברית של אמריקה, כולל ישראל, במטרה ל"הרגיע" את הסכסוכים במזרח התיכון.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: