היסוד הרעיוני של ההמרדה

תבוסתו של השמאל בבחירות 2022 היתה הזרז למחאה האלימה והרב-זירתית שעודנה מטרללת את המדינה. אבל מסע ההפסלה (די-לגיטימציה) של הממשלה הנבחרת, רועש כבר ארבעים שנה. הוא צץ בגלים, כל גל עם התחפושת שלו: מחיר הדיור (2011), יוקר המחיה (2014), סכנה לדמוקרטיה (2015), שחיתות שלטונית (2020), הרפורמה המשפטית (2023), שוויון בנטל (2024) חזרת החטופים ועוד. העיקר, ללבות את ההפסלה של הנבחרים, ובעקבות הליבוי תתעורר התקוממות "העם". כאשר התירוצים הרגעיים הנ"ל אינם קולניים דיים, תמיד אפשר למוחים לחזור אל המוטיבים הכלליים יותר, הישנים יותר (כישלונות מוחלטים) כגון שלום עכשיו, "פתרון" של שתי מדינות וכו'. צעקות שונות ומגוונות, ללא נימוקים ודיון ציבורי, עוטפות את אותה תרעומת. אי לכך, זיהוי האידיאה הגרעינית למחאה מצריך מאמץ.

על מה הם רוגזים, מה מגרה את מפרי החוק והסדר האלה, באיזו מטרה הם מתנשאים ומאיימים על כולנו והם מפרקים את הצבא של כולנו? על מה הזעם של המיעוט הכוחני הממרמר את חיינו? לפני שנעבור לתשובה אפשרית, נזכיר שלוש קבוצות הבולטות לעין הפועלות בתוך המחאה, אם כי אינן מספיקות למתן הסבר כולל. אילו הן: הפסיכוטיים, הציניקנים והמוסתים.

עד כדי כך משתוללת הביביפוביה, שאין מנוס מהמסקנה שפסיכוזה חברתית מחזיקה חלק מהאזרחים. ולא, קשה להסביר איך חצתה המחאה כל קו מסוכן. אנשים כגון אהוד ברק מצטיירים כפסיכופתים בשנאתם, וגם "אחים לנשק" והסרבנות היוו גורם מכריע בהתפוררות שקדמה ל-7/10. ברם, לא משכנע להכליל בחולניות את כל עשרת הרמטכ"לים שקדמו לנוכחי, ולחשוד שכולם יצאו מדעתם, וביחד איתם כל החכמולוגים הלשעברים, וכל הפרקליטים וכל אדוני הבג"צים, וכל תעמלוני התקשורת. קשה להאמין שכולם השתגעו.

כאן נכנסת לתמונה הקבוצה של הציניקנים, אלה שרק שומרים על זכויות היתר שלהם, על מעמדם ומשרותיהם, על הפנסיות התקציביות, על הנסיעות והשררה. אנשים שלא ממש מתעניינים בתוכן של מדיניות אלא רק במילוי עמדת כוח, כגון גנץ או בנט. כמובן, הקטגוריות לפעמים חופפות, ואפשר למצוא בין הציניקנים שומרי הכוח גם את אלה שמביעים ביביפוביה פתולוגית כגון סער וליברמן.

לגבי הקבוצה השלישית, זאת של המוסתים, ישנם אנשים שאכן מפחדים מביטול עילת הסבירות שמא הוא יהפוך את ישראל למשטר של אייתוללות. אנשים מוסתים מלווים לעתים קרובות הפגנות למיניהן והנם שימושיים לשתי הקבוצות הראשונות שנזכרו.

אמנם יש כאלו שיטענו שהשורשים האידיאולוגיים מקורם בתנועת הכנענים (קבוצת משוררים משנות ה50 שרצו לנתק כל קשר עם העבר היהודי) אבל המחאה לא מתיימרת לכך. בניגוד לכנענים אשר ראו בערביי המרחב בתור אחיהם יותר מאשר יהודי אנגליה, צרפת או רוסיה, תנועת המחאה אינה שואפת לנתק את הקשר עם היהודים בתפוצות.

השורשים אצל יעקב קלצקין

נוסף על כך, בלב המחאה יש אידיאולוגיה לעומתית כלפי התוכן היהודי של מדינת היהודים. האידיאולוגים אינם שואפים להשמדת ישראל (אומנם מיעוט זניח בתוכם לא יתנגד לכך), אלא שיסתפקו בהתרוקנות המדינה מסממניה היהודיים. אפשר לעקוב אחר שורשי התפיסה הזאת עד להוגה דעות ציוני ייחודי ושמו יעקב קלצקין (נפטר ב-1948, כחודש לפני הקמת המדינה).

קלצקין תירגם את שפינוזה לעברית, והיה תלמיד של הפילוסוף הנודע הרמן כהן. בין היתר, כתב בעברית את הספר "שקיעת החיים" (1925), אשר משתלב בזרם של "פילוסופיית החיים" של היהודי הצרפתי הנרי ברגסון ועוד אחרים. מדובר באסכולה שדחתה את הלוגיקה הפורמלית ותיעדפה את הווית החיים עם מרכיביה האי-רציונליים והיצירתיים. עבור קלצקין, קיימת דיכוטומיה בין חיים ובין רוח, והאחרון הוא כוח מרושע.

ממחשבתו הפילוסופית נובעת עמדתו של קלצקין כלפי הציונות. לגבי דידו, ישנם שני סוגים של קיום יהודי: האחד הוא פוליטי, אוטנטי: היהדות של האדמה והלשון, היא דת החיים. השני הוא גלותי, של חוקים מזויפים, של ההלכה והניכור. תורת משה הייתה בעיניו תורת חיים, שעוותה ע"י ההלכה לדת הרוח השקרית. הציונות היא תנועת השחרור של עם ישראל כי היא גואלת אותנו מציפורני הרוח ומוליכה את היהודים לאדמה משלהם וללשון העברית, זאת אומרת: לחיים. רעיונו של קלצקין מזין את המחאה: חייבים להתנתק מהיהדות כדי לבנות חברה חופשית וטבעית. רק בג"ץ יכול להציל אותנו מה"משיחיים" הרוצים מדינה עם תוכן יהודי, וממנהיגם המוצלח בנימין נתניהו.

לעומת הסטייה הזאת של הציונות, עומד עם ישראל, שברובו המכריע רוצה מדינה שתירש את היהדות, אם כי לאו דווקא במושגים דתיים. עם ישראל, שבוחר במדינה הבונה מחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל שנגזלה מאתנו לפני אלפיים שנה. לא קל לבחור בדמות היסטורית רעיונית המייצגת את השאיפה הציונית העתיקה הזאת. לא קל, כי כל הוגה דעות לאומי רצה בכך. בין הלא דתיים, ישראל אלדד ביטא את הרצון הלאומי בבירור, כאשר קרא להקמת "מלכות ישראל" (מדפי הירחון שלו "הסולם"). המשורר יעקב כָּהָן הביע בתמצית את הרגש הלאומי: "בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה, בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָּקוּם", שב-1907 הפך למוטו של הארגון בר-גיורא.

כנגד קלצקין, מייצג את הקו הציוני הקלאסי זאב ז'בוטינסקי, שהוא דמות ייצוגית יותר מאישים אחרים. ברירת ז'בוטינסקי/קלצקין היא בין הרוב הגדול הרוצה במדינה שמנציחה את הלאומיות היהודית, ובין מיעוט רב עוצמה החותר למדינה שתוותר על שורשיה. אולי זה תקציר כל המחאה האלימה של ממשיכי קלצקין הלא מודעים. כדאי שמנגד תוקם חזית עם מסר ברור שיופץ לכל פינה, קו שיסביר את תפקידה האמיתי של הציונות, חזית זב"ן: ז'בוטינסקי, בגין, נתניהו.

ספרו האחרון של ד"ר גוסטבו פרדניק הוא "הלניזם ותורת העבריים – השורש הכפול של הציוויליזציה המערבית" (אוניברסיטה אורט אורוגוואי, 2023).