"החרם על ישראל נכשל, אבל אסור להיות שאננים"

איתי ראובני, חוקר בכיר במכון NGO Monitor העוקב אחר פעילות ארגונים אנטי-ישראלים, מספר בראיון ל'מידה' כיצד ניתן להלחם ביעילות בקמפיין הדה-לגיטימציה הענף שהם מנהלים

פעילים מפגינים למען חרם על ישראל | Flickr

לפני כחצי שנה נחשף בתקשורת הישראלית כי ארגון פלסטיני בשם 'הוועדה לענייני נשים' ערך מחנה קיץ לנוער על שמה של המחבלת דלאל מוגרבי, מי שהנהיגה את חוליית הטרור שביצעה את פיגוע 'אוטובוס הדמים' בכביש החוף בשנת 1978, בו נרצחו 35 ישראלים. עוד נחשף כי הפעלת המחנה התאפשרה בזכות מימון שהגיע מממשלות שווייץ, הולנד, דנמרק ושבדיה.

איתי ראובני, ראש דסק ישראל בארגון NGO Monitor, אמנם לא הופתע משיטת הפעולה הפלסטינית המוכרת של האדרת מחבלים אך הוא זיהה הזדמנות לפעול. "ברגע שהעניין התפוצץ ניצלנו את המומנטום. התמקדנו בדנמרק, השתמשנו בקשרים שיש לנו שם והצלחנו להביא לפתיחת חקירה של משרד החוץ הדני בעניין. בתום החקירה החליטה דנמרק שלא להאריך את המענק שנתנה ולצאת מאותו מנגנון אירופאי המממן את בית הספר", הוא מספר בראיון מיוחד ל'מידה'.

לפי ראובני, זאת הייתה פעם הראשונה בה מדינה הנחשבת קשה ביחסה לישראל ומממנת ארגונים פלסטינים שונים שמפיצים תעמולה אנטישמית, באה ואומרת באופן פומבי שתפסיק להעביר להם כספים. "החשיבות היא פחות בעניין הכסף, אלא יותר בהצהרה עצמה".

אותו מנגנון מימון לו שותפות המדינות האירופאיות העביר ל-24 ארגונים פלסטינים סכום כולל של כ-17 מיליון דולר בשנים האחרונות. בסיס המנגנון נמצא ברמאללה והכסף מועבר לשלל פעילויות, החל מקידום החרם נגד ישראל ועד לעמותות הקשורות לארגוני טרור. "יש שם ארגונים עם קשרים לחזית העממית ואפילו ארגונים קיצוניים יותר", אומר ראובני.

בעקבות החלטת דנמרק להפסיק את העברת חלקה בכספים, הגיעו הצלחות נוספות בשווייץ ונורבגיה. "בשווייץ חוקקו בתחילת השנה חוק שאוסר מימון ישיר או עקיף לארגונים שעוסקים באנטישמיות, בטרור או בגזענות", מספר ראובני.

המחבלת דלאל מוגרבי | ויקיפדיה

על מנת לשכנע את האירופאים לסגור את הברז נקטו ב-NGO Monitor באסטרטגיה שונה לכל מדינה. "הבנו למשל שבדנמרק עניין החרם לא משחק תפקיד, וגם לא אנטישמיות. לא אכפת להם מזה. כשהראינו לבכירים במשרד החוץ איורים אנטישמיים שהם מימנו הם לא הנידו עפעף. הבנו ששם שהעניין הוא טרור ובזבוז כסף, וכך ראינו פתאום שהדברים מתחילים לזוז. כל הדיון לא היה קשור כלל בישראל, אלא בעניין של כסף דני המממן טרור – בזמן שאירופה נלחמת בעצמה ללא הצלחה בגל טרור".

בהמשך הודיעה נורבגיה כי בחרה לא להצטרף כלל למנגנון המימון האירופי, ובהמשך הוסיפה שכל תקציב הומניטרי מטעמה לא ילך לארגונים התומכים בחרם נגד ישראל – הן בצורה ישירה והן עקיפה. גם בהולנד התחילו לעסוק בעניין, וערכו דיון על המימון לארגוני זכויות אדם בבית הנבחרים.

אך היו גם מתנגדים לחוקים האלה. לפי ראובני, ארגוני זכויות ישראלים ובינלאומיים רבים הפעילו לחץ כבד על ממשלות אירופה בניסיון למנוע את החקיקה נגדם. "זה לא היה מפתיע לראות המון פעילים ישראלים שניסו ללחוץ בעד המשך העברת הכספים. זאת רשת מקושרת מאוד והם נהנים מהרבה כסף אירופאי".

תהודה בשיח הבינלאומי

ראובני מצביע על נקודה חשובה מאוד הנוגעת לאותם ארגוני זכויות אדם כביכול, אשר למעשה מרבית פעילותם ממומנת על ידי ממשלות זרות והיא פוליטית לכל דבר. "ארגון 'בצלם' למשל הפך בשנים האחרונות מארגון זכויות אדם שאפשר לא להסכים איתו על הרבה דברים לקבוצה פוליטית נטו. 'שוברים שתיקה' הלכו לנקודת הקיצון והם כבר לא רואים את עצמם בכלל כחלק מהשיח הישראלי", הוא אומר.

גם ארגונים קיקיוניים ולכאורה שוליים בזירה הישראלית זוכים למימון ולתהודה רבה בשיח הבינלאומי. "ארגון כמו 'מי מרוויח מהכיבוש' מספק את הנתונים לכמעט כל קמפיין חרם או רשימה שחורה בעולם. ארגון 'זוכרות' מפיץ מידע רב על ה'נכבה' וזכות השיבה ונחשב לסמכות בתחום. כולם מקבלים כספים ממדינות זרות שמעניקות להם את הלגיטימיות".

אותם גופים בינלאומיים הם אלה שגם מממנים את הארגונים הפלסטינים, שלחלקם כאמור קשרים ברמות שונות עם ארגוני טרור. "חלק מהפעילים בארגוני זכויות אדם פלסטינים הם חברים רשומים בחזית העממית למשל ומשמשים כזרוע נוספת לטרור", מסביר ראובני.

כל הארגונים אלה ואחרים שפעילותם נחשפה בשנים האחרונות נמצאים במעקב של חוקרי NGO Monitor, המכון שייסד פרופ' ג'ראלד שטיינברג מאוניברסיטת בר-אילן, אשר מטרתו היא לעקוב אחר המימון לארגונים לא ממשלתיים הפועלים בארץ ולעודד שקיפות רבה יותר בקשר לפעילותם.

איתי ראובני | ניצה פלוס

ראובני החל לעבוד במכון לפני כשש שנים, אז פעל הארגון כולו ממשרד קטן במרכז ירושלים ומנה עובדים ספורים בלבד. מאז הלך NGO Monitor והתפתח וכיום המכון נמצא ממש בחזית המאבק בדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. המוניטין המקצועי שצבר המכון במשך השנים הפך אותו למקור מידע אמין עבור כלי התקשורת. "הרבה כתבים פונים אלינו כדי לקבל מידע ואת הנתונים המעודכנים ביותר בתחום. גם התקשורת בארץ הבינה שבעידן הפייק ניוז והרשתות החברתיות יש צורך בעובדות".

על כך יעיד גם יומנו העמוס של ראובני המלא כולו בפגישות ודיונים עם מקבלי החלטות בארץ ובחו"ל. "אני לא מדבר רק על משרדי ממשלה. ארגוני חברה אזרחית, שגרירים זרים ואפילו פעילי שמאל בנו איתנו קשרים אישיים למרות חילוקי הדעות והם מזמינים אותנו לתדרך, להסביר, לשמוע נתונים או להתייעץ. למרות שהמטרה שלנו היא לא ההסברה עצמה, אני לא יכול לחשוב על במה הסברתית שלא היינו חלק ממנה".

ראובני מוסיף כי למרות ההצלחות הגדולות שהשיגו, פעמים רבות בוחרים חוקרי המכון שלא לנפנף בהישגים. "עיקר העבודה שלנו מתמקדת בחו"ל ולא בישראל, והיא בעיקר מול ממשלות וקהלים זרים. לעיתים שווה לספוג את האובדן של יחסי הציבור, גם במחיר שמישהו אחר יקבל את הקרדיט. זה המחיר של הפעילות מתחת לפני השטח", הוא מסביר.

לדברי ראובני, ההחלטה שלא להיכנס לשיח ולפוליטיקה הפנימית בישראל הייתה מודעת. "לקחנו צעד אחורה ממלחמות הארגונים וחילופי ההאשמות בתוך ישראל, ואנחנו לא מתעסקים בדברים שאין בהם טעם ומובילים למבוי סתום. אנחנו רוצים להביא תוצאות ולא נתערב בשיח שאין לנו יכולת להשפיע בו באופן משמעותי".

שנים קריטיות

השנים 2017 ו-2018 נחשבות לקריטיות בתחום המאבק בדה-לגיטימציה של ישראל, בשל ציוני הדרך של 50 שנה למלחמת ששת הימים ו-70 שנה להקמת המדינה. ארגונים רבים הפועלים נגד ישראל סימנו מראש את המועדים האלה כדי להגביר את פעילותם ביתר שאת.

גם ב-NGO Monitor התכוננו בהתאם וניסו לזהות את המטרות העיקריות של ארגוני החרם לשנים הקרובות. ביניהן הייתה למשל 'הרשימה השחורה' של האו"ם, בה נכללו חברות הנמצאות ביהודה ושומרון. פרסום הרשימה מתעכב בינתיים וכנראה נפל, אבל סוגיה חשובה אחרת אותה העלו במכון היא סוגיית הילדים הפלסטינים.

"הרבה ארגונים, גם כאלה שלא פעלו מעולם בתחום, החליטו פתאום להתמקד בנושא הילדים. בסוכנות יוניצ"ף של האו"ם התחילו להעביר כספים לארגוני חרם, בארה"ב עלתה הצעת חוק ובבריטניה דנו בנושא, הוגשו עצומות נגד ישראל והשיא היה כמובן עם מעצרה של עהד תמימי", ראובני מספר.

משרדי NGO Monitor בירושלים | בן לפקוביץ'

על פי ראובני, ב-NGO Monitor זיהו את המגמה המסתמנת בטרם עת, כאשר הבחינו כבר ב-2016 במענקים רבים ממדינות אירופה שהועברו לארגונים במטרה להתמקד בנושא הילדים. "הנושא הבא אותו אנחנו מזהים כזה שיעלה על סדר היום הוא מזרח ירושלים. הרבה מענקים הולכים לשם עכשיו בקרוב נתחיל לשמוע הרבה תושבי מזרח העיר, הריסות בתים וניסיון לקבע אותה כבירת פלסטין, במיוחד אחרי הצהרת טראמפ שזירזה את כל הנושא", הוא אומר.

בהקשר הזה מוסיף ראובני כי התחזיות של מכון המחקר שהתבררו כנכונות מגיעות לאוזניים המתאימות בממשלה ובכנסת. "קיבלנו תגובות רציניות מפוליטיקאים שעוסקים בתחום, גם משמאל וגם מימין, ואני חושב שיש שינוי בתגובה הישראלית לנושא המימון האירופאי לדה-לגיטימציה".

מיקור חוץ לזכויות האדם

ההתעוררות הישראלית בתחום הביאה גם לשינוי בדרכי הפעולה של תנועת החרם. "בשנים האחרונות הם הפנו הרבה משאבים כדי לנסות להוכיח לכולם שהם תנועה לגיטימית ולא אנטישמית ולמה זה בסדר להחרים באופן כללי ולא רק את ישראל. הרבה אירגוניים פלסטיניים הפסיקו להשתמש במונח BDS כי הם הבינו שהספונסרים שלהם לא אוהבים אותו ושזה מסמן אותם כמי שנמצאים מחוץ למיינסטרים", מנתח ראובני.

שינוי נוסף אותו מזהה ראובני הוא התמקדות רבה יותר בקמפיין מתמשך של לוחמה משפטית נגד ישראל. "בעבר הם ניסו להוציא צווי מעצר לבכירים ישראלים או לעתור לבג"ץ בנושאים גדולים כמו גדר ההפרדה. כיום הם הבינו שלא צריך ניצחונות גדולים ועדיף לפעול בצורה שיטתית ורצופה. יש היום אלפי עתירות בכל נושא, ומי שעומד מאחוריהן הם גופים לא ישראליים וזאת כחלק מקמפיין הדה-לגיטימציה".

ראובני גם מונה הצלחה חלקית של ארגוני החרם בהשפעה על מקבלי ההחלטות בעולם. "בעבר תנועות אנטי-ישראליות כמו בארה"ב התמקדו בעיקר בהפגנות בקמפוסים ובניסיון לערער את תחושת הביטחון של ישראלים ויהודים. היום דמות כמו לינדה סרסור אומצה על ידי חלקים רבים בשמאל האמריקאי, למרות שכל מי שעובד בתחום יודע שהיא אנטי-ציונית מובהקת שמריחה מאנטישמית", הוא אומר.

גם חוקרי המכון עצמם נתקלים לעתים במכשולים בלתי עבירים במאמצם לנתק את המימון האירופאי לארוגני דה-לגיטימציה וחרם. "כשאנחנו מציגים להם מידע על ארגונים כאלה, התשובות הן מדהימות ונעות בין ניסיונות הצדקה להיתממות מוחלטת. למשל בנושא של ארגון 'קואליציית נשים לשלום' שמעודד אלימות נגד חיילים ואזרחים, אמרו לנו בגרמניה שהם מממנים רק מיזם אחד שלהם ושזה עניין גרמני ולא ישראלי".

הפגנה של 'קואליציית נשים לשלום' | פלאש90

יש גם מדינות כמו שבדיה בהן המצב קשה מאוד. "אין עם מי לדבר שם מבחינתנו. אנחנו פועלים שם ומשוחחים איתם, אך מבחינת שינוי מדיניות אין עם מי לדבר", מציין ראובני ומוסיף כי "ההסתכלות האירופאית צרה מאוד. הם ביצעו מיקור חוץ לכל חוויית זכויות האדם שלהם ומשלמים לארגונים שיעשו את העבודה. הם הרי לא היו מגיעים בעצמם לבדוק את המצב, ונוח להם שיש את 'שוברים שתיקה' כדי לדווח על הפרת זכויות. נוצרה כאן תלות, והיא משתקפת בתשובות שנותנים לנו".

לעומת כל זאת, אם יש תחום אחד בו מציין ראובני את כישלונה של תנועת החרם זהו התחום הכלכלי. "הם לא הצליחו להביא להחרמה משמעותית של ישראל וחברות רבות עדיין פועלות בתחומי הקו הירוק למרות האיומים על חרם. גם 'הרשימה השחורה' נתקעה וזה בגלל שהם הבינו שאתה לא יכול לקרוא להחרים חברות שפועלות ביהודה ושומרון, בזמן שאותן חברות פועלות גם בצפון קפריסין הכבושה בידי הטורקים או בסהרה המערבית שנמצאת בשליטת מרוקו".

גם השינויים הפוליטיים ברחבי העולם גרמו לירידת קרנה של תנועת החרם. "דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב ואירופה בעצמה חוותה גל טרור. מבחינה בינלאומית אף אחד כבר לא מתעניין בנושא הפלסטיני וזה גורם לייאוש. הם תכננו לצבור תנופה גדולה באירועים שיציינו חמישים שנה לכיבוש וכדומה, אבל הכל התרסק להם".

חוק העמותות לא יעיל

למרות האופטימיות הזהירה שהוא מפגין כאשר הוא מקפיד לשמור את איום החרם בפרופורציות, ראובני אומר שאסור להיתפס לשאננות ולהזניח את המאבק בדה-לגיטימציה. "נכון שלא מדובר באיום קיומי", אבל גם אסור להתעלם ממנו לחלוטין. צריך להמשיך להתקיף וליזום ולהתמודד עם כל מצב לגופו".

אחת מדרכי ההתמודדות בהן נקט המחוקק הישראלי היה חוק מימון העמותות, אליו הביעו התנגדות ב- NGO Monitor. "השיח הזה התגבר בשנים האחרונות. ראש הממשלה מדבר על זה וגם האירופים עוסקים בזה. אחרי דיון רציני ונרחב שהיה כאן במשרד הגענו למסקנה שאנחנו מתנגדים לכל מה שהוא חקיקה מגבילה של מימון", מבהיר ראובני ומוסיף: "אם זה נוגע בשקיפות אנחנו הראשונים שתומכים, אבל כל הצעות החוק שהיו עד היום לא מביאות כלום מלבד נזק לכולנו".

בהקשר הזה ראובני מסביר שכל ניסיון להגביל את המימון לארגוני זכויות האדם רק מוביל להתחזקותם בדמות מענקים נוספים להם הם זוכים. "עם כל הצעת חוק שעולה הם ישר מקבלים מענקים 'למאבק נגד חקיקה אנטי דמוקרטית'. הם חיים מהצעות חוק כאלה שבכל מקרה לא רלוונטיות", הוא מסביר.

על פי ראובני, העבודה האמיתית צריכה להיעשות לא בהצעות חוק שאינן ישימות, אלא מול המדינות המממנות באירופה, ולא רק בצורה של דו שיח אלא לעתים גם באופן תקיף. "התנגדנו למדיניות הממשלה ולהלך הרוח בימין בעניין חוק העמותות. אני חושב שבסוף הדרך שלנו תוכיח את עצמה".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *