הרצל המדינאי ואומנות האפשר

כבר החלטתי: כאשר ביל גייטס יתקשר אליי כדי להציע לי השקעה עבור הקמת מכון להוראת סוּמוֹ בראשותי, לא אדחה את הצעתו למרות שאינני יפני ואף לא כל כך שמן. אסור לאכזב את ביל, לכן אנהל אתו משא ומתן על תכניתו המוזרה, בתקווה שאצליח להסב אותה לכיוון השחמט, או לפחות שנחליט ביחד להרחיב את תחומי ההשקעות, או שאולי אתאמן קצת בסוּמוֹ. כאשר גורם כה מבטיח מגלה עניין בך הקטן, העיקר לשמור על קשר. לומדים זאת מתיאודור הרצל.

חוזה המדינה אכן השלים עם העובדה שהקיסר הגרמני לא יזיז את הסולטן התורכי בנושא ארץ ישראל, אי-לכך החל בחיפוש אחרי חסות לציונות במעצמה חלופית. הוא העדיף את לונדון כמיקום לקונגרס הציוני הרביעי, ובעקבות בחירתו הנכונה הציע שר המושבות ג׳וזף צ׳מברליין רעיון חריג למדי. הרצל קלט מיד שאם אפילו לא יהודי אחד יבוא לאוגנדה, השיחות עם אנגליה חייבות להימשך. אסור לתנועה הציונית בחיתוליה להחמיץ הזדמנות פז להידברות עם האימפריה הדומיננטית דאז. גם העיתוי היה מכריע: פרעות קישינב הבליטו את הצורך להעלות לתודעה הבינלאומית את מצוקת היהודים.

מה שהפתיע את הרצל היה עוצמת המרד של אחיו הציונים, אשר בהנהגת מנחם אוסישקין איימו על פילוג התנועה וכינסו ב-1903 קונגרס מקביל של ״ציוני ציון״ בזיכרון יעקב (ישנה שמועה הטוענת שבתור עונש על הפלגנות בזיכרון יעקב, החלה אז הסבתא של אִבְּתִיסָאם מראענה לזמום את השמדת העיר).

במבט לאחור ניתן להבחין שהיעד של הרצל לא היה אוגנדה אלא כריתת ברית בין הציונות הקטנה לבין בריטניה הגדולה. ההיסטוריה דווקא מראה שהקו הזה הניב אחרי כעשור את הצהרת בלפור. אולם חלק גדול מהציונים התקומם נגד המנהיג, וכנראה שהבדידות מלווה לעתים קרובות את המדינאים הגדולים, אלה המסוגלים לחזות מעבר לאופק המידי.

גם ארגנטינה לא היוותה תוכנית

עיוות דומה של כוונות הרצל מבצעים אלה שמציגים את ארגנטינה כאילו זאת הייתה בעיניו אופציה ממשית. הם אינם זוכרים את הרקע שגרם להרצל לכלול בספרו עשר שורות על העניין.

כידוע צעדיו הראשונים של הרצל פנו לשני הנדיבים המוכרים, מוריס הירש ואדמונד רוטשילד. שניהם סירבו לתמוך בו, איש איש וסיבותיו.

אך הוא הפך אכזבות לאתגרים. בעקבות הפגישה עם הירש גיבש הרצל סופית את משנתו ובאותה עיר האורות כתב “מדינת היהודים – הצעה לפתרון מודרני לשאלת היהודים”. שנה לאחר מכן, כתוצאה מהתסכול עם הברון השני, החליט האינטלקטואל ההופך לפוליטיקאי שעליו לפנות לעם היהודי בכללותו ולא לגבירים בלבד. תכנון הקונגרס הציוני הראשון יצא לדרך.

הרקע הנזכר לעיל חיוני להבנת הלך רוחו. הרצל כתב על ברירת ארגנטינה: “תיבחר הארץ אשר עליה יסכימו רוב בני עמנו… ארץ ישראל היא ארץ מולדת ההיסטורית הבלתי נשכחת שלנו. מספיק השם שלה כדי לרגש את לב עמנו”. לאור חיוניות המולדת, מניין לו שגם ארגנטינה מועמדת ליעד? סביר להניח שכך שמע ימים לפני כן מפי הברון הירש, מי שהשקיע הון לא מבוטל למען התיישבות היהודים במקום הלא נכון.

שתי עובדות קלט הרצל. הראשונה: הירש התכוון “להוריש לאנושות את רכושו” מפני שבנו היחיד נפטר. השנייה: עיני הירש צופיות לארגנטינה, מכיוון שהוא חשש הן מלהסתבך בפוליטיקה והן מהאפשרות שארץ ישראל תיפול בידי הצאר הרוסי. מבחינת הרצל, הכרחי היה להמשיך בדו-שיח עם הירש גם במחיר שמירת ארגנטינה על אש קטנה.

התפקיד של מדינאי-על

מדינאים גדולים כגון הרצל או נתניהו שוחים בכל ים, שוקלים בבת אחת מספר אפשרויות פתוחות, בונים בו זמנית בקרקעות רבות ומנוסים בפוליטיקה כאומני האפשרי בתוך מציאות זורמת, מפתיעה ומשתנה מרגע לרגע. מדינאי מבריק אכן ינסה לשדר במשך שמונה שנים קשות שאפילו אובאמה הוא ידיד נאמן, ויתכונן היטב לארבע השנים הקרובות בקשר חיובי עם ביידן/האריס תוך כדי לוליינות עם התגרענות איראן ופתיחה כלכלית, יציאה מהקורונה והסכמי שלום מתגבשים.

הדינמיות הכמעט תזזיתית של מרחב פעילותו איננה נקלטת על-ידי קבוצות שסביבתן שונה לחלוטין, כגון משפטנים ואנשי צבא. אלו ואלו באים ממרחב שבו ההחלטות מתקבלות בדרך אחרת, ללא סמטאות ומעקפים, קפנדריות וסיבובים. גם אוסישקין המהנדס פספס את חזונו המורכב של הרצל לטווח הארוך.

בגלל ההבדלים החדים בין עולם המדינאות לבין זה של המשפט או הצבא, פלישתם של השופטים לתוככי הפוליטיקה הישראלית גרמה לכאוס הנוכחי בנדון, ממנו ניחלץ רק באמצעות רפורמה מרחבית שתבטיח משילות.

בגלל אותם הבדלים בין העולמות, כניסתם של אנשי צבא לפוליטיקה יוצרת אצלם כעין טירוף דעת. הרבה ישראלים עדים לתופעה של מצביאים שכאשר הפכו לפוליטיקאים התנהגו כמעורערים בנפשם, והדוגמאות רבות: אהוד ברק, משה יעלון, יאיר גולן, בני גנץ, דן חלוץ וגבי אשכנזי. אבל יש תשובה לדאגתנו המטרידה כיצד יכלו כאלה אנשים להוביל את הצבא הטוב בעולם. תשובתי: הם יכלו במיליה צבאי, אולם השתלתם ביקום הלא נודע של הפוליטיקה הגדולה שיגעה אותם.

בקלות ניתן לעוות את כוונתם של המדינאים, מכיוון שדרכם שבעיניהם היא ברורה, נראית לאחרים מפותלת. באווירה התוססת של המדינאות המועילה, מזיקות מאוד הן הפסקנות המאפיינת את התנהלות השופטים, והן הנחרצות שהיא תכונת המצביאים. אלה אינם מיומנים בצלילה גמישה באוקיינוס הבלתי צפוי והשופע אפשרויות מתחדשות. רק מדינאי נבון יודע לא לדחות לעולם את הצעות ביל גייטס מבלי להתחייב למכון סוּמוֹ, מתוך חזון בהיר על מה יוליד יום.

ד״ר גוסטבו פרדניק פרסם עשרים ספרים, לרבות על מחשבת ישראל ועל יודופוביה.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: