הסכם הגרעין המתקרב מעניק לאייתוללות חבל הצלה ממשבר כלכלי עמוק ותסיסה פנימית מתמשכת
איראן נמצאת בצרות צרורות. הכלכלה שלה, שגם כך סבלה מכשלים מובנים ושחיתות, זקוקה למחירי נפט גבוהים כדי לשמור את הראש מעל המים. המערכת הפוליטית שלה שבורה: מאז סוף שנות ה-90, אז דוכאה תנועת הרפורמה הדמוקרטית האמיתית האחרונה, משטר האייתוללות איבד במהירות את קסמו האידיאולוגי ואת בסיס התמיכה שנותר לו. חברי האליטה במדינה רוקמים כל העת מזימות הדדיות, ומתקשים מאוד למצוא מכנה משותף בסוגיה כלשהי. ובהתחשב במחויבות המתמשכת של איראן לחתור תחת הסדר האזורי, היא נמצאת בסכסוך כזה או אחר עם מרבית שכנותיה.
במילים אחרות, האייתוללות זקוקים להסכם הגרעין שיעניק להם גלגל הצלה מן המשבר אותו יצרו במו ידיהם. בדיוק כפי שמדיניות הדטאנט בשיא המלחמה הקרה האריכה את חיי ברה"מ, התמכרות המערב לאשליית "פיקוח הנשק" היא כעת מקור הישועה של המשטר בטהרן. בניגוד לטענות פרשנים רבים, משמרות המהפכה (הזרוע הצבאית מאחורי חכמי הדת) תמכו בהסכם הגרעין שיזם הנשיא אובמה, מכיוון שהוא סיפק להם תזרים מזומנים יחד עם הקלה בפיקוח על אתרי הגרעין ובמגבלות על תוכנית הגרעין, והסיר כליל את המגבלות על פעילותם הבינלאומית ועל פיתוח טילים בליסטיים. כעת, בכך שהם מוותרים קצת ומקבלים המון בהסכם החדש באדיבות ביידן, האייתוללות שוב נהנים מהעוגה כולה.
הנה האמת הפשוטה: איראן איננה אי אוטוקרטי של יציבות בלב מזרח תיכון סוער, אלא בדיוק ההפך. לא פחות מהסנקציות, רשלנות כלכלית הותירה אותה במצב מתמיד של תסיסה חברתית. האייתוללות מעולם לא הצליחו לרסן את האינפלציה או את תאוותם שלהם, ובוודאי שנכשלו ליצור מקומות עבודה מספיקים עבור צעירים. כאשר העיתונות באיראן חושפת מפעם לפעם שערוריות שחיתות נרחבות, המשמעות היא שמערכת החוק הנאמנה לחלוטין למנהיג העליון פשוט סוגרת חשבונות עם יריביו. הסנקציות האמריקניות החריפו את אלה, אך הן רק תוספת על משטר כושל ומושחת. התפרצות נגיף הקורונה נוהלה ברשלנות כזו על ידי הרשויות במדינה, עד שאפילו בכירים במערכת הודו כי לנתוני התמותה המזעזעים אין קשר לסנקציות זרות. או כפי שסגן שר הבריאות ניסח זאת: "ספגנו נזק גדול יותר מהקורונה מאשר בשמונה שנות מלחמה עם עיראק".
אך משבר כלכלי מרסק דיקטטורות רק לעיתים רחוקות; מדינות אוטוריטריות מתחילות לקרוס כאשר הן מאבדות את יכולתן להטיל אימה על הנתינים הזועפים. במקרה האיראני, כמעט ואין שכבה חברתית שלא הביעה התנגדות למשטר ויצאה לרחובות. מורים וחוואים, פועלים וסטודנטים ואפילו גמלאים – כולם השמיעו באומץ קולות מחאה ולעיתים אף גרמו לכוחות הביטחון לסגת. גם תסיסה אתנית במדינה בה שלל קבוצות המיעוטים מהוות למעשה את הרוב הפכה לבולטת הרבה יותר בעשור האחרון. בין אם מדובר בדתיים אדוקים בעיירות נידחות או בחילונים בשכונות יוקרה, המכנה המשותף הוא דחיית המשטר המדכא של חכמי הדת.
התרעומת המעמדית עליה הסתמכו האייתוללות כדי לשמור על סדר הפכה בהדרגה לתחושת סולידריות נגד המשטר, המשותפת לחלקים נרחבים של החברה האיראנית. דוגמה משעשעת במיוחד לכך היא האבולוציה שעבר הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינז'אד – ממעריץ אמיתי של ח'אמנאי למבקר חריף של המנהיג ואחרים ממקורביו. האייתוללות השולטים ובכירי משמרות המהפכה מודעים היטב לכך שהתנגדות יכולה להגיע גם מבפנים. כאשר אנשי דת, סוחרים או בני מעמד הביניים העירוני מסננים "אנאה" (آنها – 'הם' בפרסית) כמקור עלום לכל צרותיהם, הם אינם מדברים על כמה תפוחים רקובים באליטה. מדאיגה לא פחות מבחינת השלטון היא תחושת האומץ הגוברת בקרב מפגינים לנקוב בשם המפורש של המדכאים אותם. "מוות לח'אמנאי!" הייתה קריאה נפוצה בהפגנות ששטפו את המדינה ב-2017 וב-2019. גל המחאות האחרון במיוחד נעצר רק לאחר שימוש בנשק אוטומטי, מעצרים נרחבים ועינויים.
בתגובה לכל הזעם הזה, המנהיג העליון נוהג לדבר בשלווה על מדיניות של "כלכלת התנגדות", במסגרתה איראן מנסה להיגמל מנפט ואיכשהו מסתמכת על השוק הפנימי ועל סחר עם סין. בפועל, זוהי תוכנית להעמקת שיעורי העוני, מכיוון שאומה בת 85 מיליון איש פשוט אינה יכולה להתקיים ללא ייצוא המשאב היקר ביותר שלה. מהבחינה הזו, איראן רחוקה מלהיות למשל טורקיה, המדינה המוסלמית המערבית ביותר, שהצליחה לצמוח גם ללא נפט.
אך כלכלה מעולם לא הייתה הדבר בו איראן מתמקדת. "עוצמה אזורית מעניקה לנו עומק אסטרטגי ומוסיפה עוצמה לאומית. מדוע שנשנה את הגישה?" שאל ח'אמנאי שהוביל מדיניות התפשטות תוקפנית במובהק. המנהיג העליון נטל את שרביט הגרעין מן הנשיא לשעבר רפסנג'אני, שלו ככל הנראה מגיע מרבית הקרדיט על ראשית הגשמת חלום הגרעין של האייתוללות. העצמה גרעינית היא מטרה מוצהרת של ח'אמנאי, שהעריך נכונה כי השגת נשק גרעיני יהיה מהלך משנה מציאות. והוא היה נחוש באותה מידה בכל הקשור לטיהור כל מי שהעז להביע סקפטיות לגבי חשיבות השאיפות האטומיות של המשטר. אם בעבר היה מהסס לעיתים להשתמש בסמכותו בקרב מעגלי השליטה המתחרים הרבים במדינה, כיום ח'אמנאי דורש נאמנות או שתיקה מאלה החולקים על החלטותיו.
בתור מי שירש את ח'ומייני ב-1989, ח'מאנאי יודע כי הכוחות הגדולים שפעלו נגדו הולכים ונחלשים. ג'ו ביידן נכנס לבית הלבן עם הבטחה "לפנות לעבר אסיה", סיסמה ריקה שמשמעותה בפועל יותר נסיגה מהמזרח התיכון ופחות עימות עם סין למשל. האייתוללות מצדם אינם עיוורים: ברור כי הממשל האמריקני הנוכחי מנסה באופן נואש להחיות את הסכם הגרעין, ולהשיג עסקה חלשה עוד יותר שאפילו לא מתיימרת להטיל פיקוח אפקטיבי.
"חזק יותר, ארוך יותר ורחב יותר" הייתה המנטרה שהשמיעו בבית הלבן, ומשמעותה היא שכאשר ארה"ב תחזור להסכם הגרעין היא תכלול בו סעיפים מגבילים יותר גם על תוכנית הטילים של איראן ועל תוקפנותה האזורית. כל המילים היפות האלה נעלמו במהרה. כעת טהרן עומדת לקבל מיליארדי דולרים עם הסרת הסנקציות, ועדיין תהיה רשאית לשעוט קדימה עם שאיפותיה הגרעיניות. הטרור, האימפריאליזם, טילים בליסטיים ודיכוי פנימי ימשכו כולם כרגיל. הנשיא ביידן רק רוצה להגיע לעסקה כלשהי, יהא אשר יהא מחירה.
איראן היא גם בין המדינות הבודדות שרואות הזדמנות אמיתית בפלישה הרוסית לאוקראינה. כפי שציין מוחמד מראנדי, חבר נבזה במיוחד במשלחת האיראנית לשיחות הגרעין, העולם "זקוק לאנרגיה האיראנית כדי להרגיע את השוק. לכן עדיף להגיע להסכם כמה שיותר מהר". השיח בקרב הממסד המדיני רומז כי יתכן שלאחר שייחתם ההסכם החדש, הנפט האיראני ישוב לשוק כדי לקזז את המחסור בייצוא רוסי. בתסריט הזה איראן הופכת מאחת היריבות המרות של ארה"ב, למדינה בעלת אינטרס גלובלי. בצעד ביזארי נוסף, ביידן יצר למעשה ציר חדש הכולל את ונצואלה ואיראן כדי שאלו יסייעו לו לייצב את שוק האנרגיה, עליו עד לא מזמן הביט ממשלו בחשדנות ובזלזול בגלל תרומתו ל"שינוי האקלים".
באופן לא מפתיע, האייתוללות יצרו ברצון קשר עם ממשל ביידן, ובו זמנית הפכו אותו לילד העומד בעונש בפינה כאשר כל הקשר נעשה דרך מתווכים בלבד. הם מקבלים הצעה נדיבה מאוד ולא נדרשים לתת הרבה בתמורה. הסכם הגרעין עשוי גם להרגיע את הבעיות הפנימיות של המשטר בטהרן, שייהנה שוב מתזרים כספי לשימון המקורבים, כמו שבשנות ב-70 היו אלה הלוואות מערביות שהשאירו את הגוש הסובייטי בחיים. הקלה בסנקציות תהיה רק הטבה אחת וזמנית יחסית עבור האייתוללות. הרווח הגדול עוד יותר יגיע עבורם בדמות דור נוסף של אמריקנים השואפים לפייס משטר סורר. ולמרות כל זאת, מערכת היחסים בין המדינה והחברה באיראן ניזוקה קשות ולא תתרפא בקלות, וכל הנדיבות המערבית לא תצליח לפתור את הסתירות הפנימיות שלה.
גם עם כל בעיותיה, איראן מחוזקת כלכלית עדיין מהווה יריב מסוכן. המליציות השיעיות הפועלות בשליחותה הצליחו לערער את היציבות בעיראק ולבנון, סייעו להישרדות שושלת אסד בסוריה והרגו אמריקנים רבים מספור. עם כספים חדשים ברשותה, איראן צפויה לחזק את רשת שליחי הטרור שלה וליצור עוד כאוס ברחבי המזרח התיכון.
מתוך חורבות המתקפה הרוסית על אוקראינה עולים כמה לקחים היסטוריים קשים. אידיאולוגיות לוחמניות אינן יכולות להיות מורתעות בעזרת חנופה דיפלומטית או קשרים מסחריים. זהו חשבון פשוט אותו פקידי ממסד ותיקים מתקשים לעשות. לקח נוסף: כוח כמו רוסיה המחזיק בנשק גרעיני יכול לפתוח בתוקפנות גסה ללא החשש לפגיעה בשטחו. המשטר האסלאמיסטי באיראן, המחזיק בתוכניות משלו לגבי המזרח התיכון, מבין היטב כיצד עובדת הרתעה גרעינית.
אם לא יצוצו הפתעות בלתי צפיות בזמן הקרוב, הסכם גרעין חדש בין איראן לאמריקה נראה כדבר בלתי-נמנע. בכלי התקשורת המרכזיים בוודאי כבר מכינים את הכותרות אודות ראשי המשטר "הפרגמטיים", כמו הנשיא איברהאים ראיסי העונה גם לכינוי "התליין מטהרן". אם האייתוללות ומשמרות המהפכה יחליטו לבצע בעתיד הקרוב ניסוי בנשק גרעיני, בוודאי נשמע כי מדובר באנשים מסוכנים ולכן אסור לבודד אותם אלא לפייס אותם.
מבקריו של הסכם הגרעין המתגבש כעת בווינה היו בדרך כלל הוגנים ומדויקים. יחד עם זאת, הם אינם מעוררי תקווה במיוחד, בעיקר משום שגם חברי המפלגה הרפובליקנית מתקשים להשתחרר מאשליית השווא של פיקוח על נשק. "לחצו עליהם עד שיירתעו", שהייתה למעשה האסטרטגיה הדיפלומטית של דונלד טראמפ, היא בקושי מתקבלת על הדעת מול משטר נחוש ואנטי-אמריקני במוצהר הנמצא במרחק מספר שנים מנשק גרעיני. אם האויב נמצא במרחק חודשים ספורים משם, כפי שנשמע בהערכות ישראליות שונות המקובלות גם על הבית הלבן, הרי שגישה זו היא פגומה בלשון המעטה.
בשנת 2025, גם אם יגיע לבית הלבן נשיא רפובליקני ניצי, משטר האייתוללות צפוי להיות כבר עשיר יותר ומתקדם יותר מבחינה גרעינית. ההתקדמות שעשתה איראן בכל הקשור להפעלת צנטריפוגות והעשרת אורניום היא כנראה משמעותית ובלתי-הפיכה. הממשלה בישראל מצדה מאותת כרגע שהיא אינה מוכנה לקחת סיכון התקפי, וככל הנראה שהרגע הזה חלף לו, למורת רוחם של חלקים בימין האמריקני שעוד קיוו כי מישהו אחר יעשה את העבודה עבור ארה"ב.
אז הכיוון הרפובליקני אינו ברור כרגע. האם לכיוון אסטרטגיית הלכה תוך חיזוק מחדש של הכוח האמריקני במזרח התיכון, או פשוט עוד מאותו הדבר: מכירת נשק מתקדם למדינות הסוניות (שלא באמת יודעות או רוצות להשתמש בו), חידוש הסנקציות ותקווה שהעם האיראני יתקומם ויפיל את המשטר, ואז יסכים להתנהג יפה עם הנשק הגרעיני שברשותו?
העם האיראני מצדו ימשיך כנראה להתעמת עם מדכאיו בטהרן. החדשות הטובות עבורם: החזקת נשק גרעיני אין משמעותה שמשטר האייתוללות בטוח מפני זעם נתיניו שאינם חשים את ברכת הרפובליקה האסלאמית. פצצות אטום לא הצילו את ברה"מ, והן לא יצילו את איראן.
גרסה מלאה של המאמר התפרסמה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
