בין ג'דה לוושינגטון, ישראל צריכה להתמקד בטהרן

הגעת הנשיא ביידן לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בהר הזיתים ביום שישי שעבר הייתה התחנה השנויה במחלוקת ביותר במהלך ביקורו בארץ, משום שהוא סימן ביטול התמיכה ארוכת השנים של ארה"ב בירושלים מאוחדת. לא רק שביידן סירב לאפשר לגורמים ישראלים רשמיים להתלוות אליו בביקורו לבית החולים. הצוות האמריקני הסיר את דגל ישראל ממכונית השרד ואסר על כתבים ישראלים לכסות את האירוע.

עצם הביקור היווה אצבע בעין לישראל אבל זאת הייתה רק ההתחלה. השיא הגיע בפתח הדברים אותם נשא הנשיא בבית החולים.  באופן כללי, נאום ביידן היה חסר כל קוהרנטיות – מלבד דברי הפתיחה שהיו ברורים ועוינים באופן שאף נאום של אף נשיא מכהן לא היה כלפי ישראל.

"הרקע שלי ושל משפחתי הוא אירי-אמריקני" אמר והמשיך: "יש לנו היסטוריה ארוכה שאיננה שונה באופן יסודי מזו של העם הפלסטיני, מול בריטניה והגישה שלהם לאירים-קתולים לאורך השנים"

הרעיון לפיו ישראל הינה שליט קולוניאלי אכזרי בארצו של עם אחר הינו הבסיס לנרטיב האנטי-ציוני. אפשר היה להעריך כי הפלסטינים יריעו לביידן על דבריו האנטי-ציונים שהשמיטו את הקרקע המוסרית מתחת לקיומה של ישראל. אך לא כך. כפי שהטיח אדם מן הקהל בתום דברי הנשיא: "תודה לך על תמיכתך אבל אנחנו זקוקים ליותר צדק, יותר כבוד!" קרי, מה שאמרת הן סתם מילים.

בכל מקום אליו הגיע ביידן במהלך ביקורו באזור, הוא התחנף הן למארחיו והן לקהלי יעד בארה"ב. כאשר דיבר בפאתוס על הרעות והמחויבות שלו לישראל והבטיח שלא יאפשר לאיראן להפוך למדינה גרעינית, ביידן התחנף לממשלת המעבר וליהודים-אמריקנים תומכי המפלגה הדמוקרטית; כאשר הוא התרפס בפני הפלסטינים ותקף את ישראל, הוא התחנף לבייס הפרוגרסיבי האנטי-ישראלי שלו בבית. ובמהלך ביקורו בג'דה שבסעודיה, הוא התחנף לקהל הערבי ולאליטה המדינית-ביטחונית בוושינגטון, כאשר הצהיר: "אנחנו לא נלך ונשאיר חלל שיתמלא על ידי סין, רוסיה או איראן".

החנפנות של ביידן לפלסטינים לא שכנעה אותם כי החנפנות שלו לישראל סתרה את הניסיון להתחנף אליהם. אשר לישראל, לסעודים ולמדינות החברות בהסכמי אברהם – כלומר, בנות-הברית החזקות ביותר של ארה"ב במזרח התיכון – החנפנות של ביידן נכשלה הן משום הסתירות הרבות בדבריו, והן משום שלמדיניות המהותית שלו אין כל קשר להצהרות.

ביידן התחיל את ביקורו בארץ כסופרסטאר. החנפנות שלו עבדה, עד שהוא סתר את עצמו מול הפלסטינים והשאיר טעם מר בפה. אבל בפני הסעודים ביידן העביר מסרים סותרים בו זמנית. בזמן שהוא התחייב לשמור על בנות-הברית של ארה"ב, הוא כינה את יורש העצר הסעודי מוחמד בין סלמן רוצח בשל התפקיד שמילא כביכול ברצח הסוכן הקטארי ועיתונאי ה'וושינגטון פוסט' ג'מאל חאשוקג'י.

התוצאות היו הרות אסון. מצד אחד, הסעודים ובנות-הברית שלהם פסלו את בקשתו ביידן להגביר את תפוקת הנפט. מצד שני, מיד לאחר שעזב את ג'דה, האמירויות ומצרים הודיעו שבכוונתן לחדש את יחסיהן עם איראן. וזה העיקר. בעוד המסרים החנפנים הסותרים של ביידן הספיקו כדי להפוך את נסיעתו לכישלון, הפער הבלתי ניתן לגישור בין הצהרותיו לבין המדיניות האמיתית של הממשל הפכו את ביקורו לקטסטרופה אסטרטגית עבור בנות-הברית של ארה"ב.

המחלוקת העיקרית בין הממשל האמריקני לבין בנות-בריתו נסובה סביב מדיניות ביידן כלפי איראן. בראיון לתחנת הרדיו NPR ב-5 ליולי, השליח המיוחד לענייני איראן רוברט מאלי הודה כי טהרן כבר הגיעה לכמות מספקת של אורניום מועשר כדי להרכיב פצצה גרעינית תוך שבועות. מנהיגי ישראל, האמירויות, סעודיה, מצרים ובחריין ביקשו לשמוע מביידן כיצד ארה"ב מתכוונת לחסום את דרכה של איראן מלהפוך למדינה גרעינית לנוכח המצב שנוצר.

לביידן לא היו פתרונות. הוא דבק במדיניות הפיוס של אובמה שהביאה אותנו עד הלום והבהיר כי אינו מתכוון לנטוש אותה. המסר של ביידן לבני שיחו באזור היה: אתם לבד. ואף גרוע מכך. על פי המדווח, ביידן אמר לבני שיחו בישראל כי הממשל מתנגד לכל מתקפה צבאית על מתקני הגרעין של איראן. במילים אחרות, לא רק שביידן ואנשיו לא ינקפו אצבע כדי למנוע מאיראן לבנות ארסנל גרעיני – הם ישמרו על איראן מפני מתקפה מצד בנות-הברית של אמריקה.

המחלוקת המשנית מתייחסת להסכמי אברהם ומן הסתם יש לה גם קשר לאיראן.

הסכמי אברהם מוצגים בציבור כהסכמי שלום בין ישראל לבין האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. אך להבדיל מהסכמי השלום של ישראל עם ירדן ומצרים, הסכמי אברהם הם ביטוי לשותפות אסטרטגית בין מדינות ערב המאוימות על ידי איראן לבין ישראל.

הסכמי אברהם שונים מהותית ואסטרטגית ממדיניות "השלום" ששמה את הפלסטינים במרכז. בעוד הסכמי אברהם משלבים את ישראל ומדינות ערב על בסיס אינטרסים קיומיים משותפים, מדיניות "שלום" שממוקדת בפלסטינים, כמו ההקבלה השקרית שביידן ערך בין ישראל ובריטניה האימפריאליסטית, מבוססת על הרעיון לפיו ישראל היא אויב בלתי לגיטימי במהותו ואחראי לכל הפתולוגיות של שכנותיה, לרבות איראן.

שתי התפיסות מנוגדות זו לזו. ירדן, קטאר והרשות הפלסטינית תומכות בדיפלומטיה ששמה את הפלסטינים במרכז, והן התנגדו, ניסו למנוע וגינו את הסכמי אברהם. שלא במפתיע, שלושתן גם ידידותיות לאיראן. האיראנים נותנים חסות לפלסטינים על גווניהם, המלך עבדאללה אמר לאחרונה שבעיני ירדן איראן לא מהווה איום, וקטאר היא בעלת ברית של האייתוללות.

למרות שמדובר בתפיסות סותרות, המדיניות של ממשל ביידן היא לשלב אותן ביחד. במהלך ביקורו של אנטוני בלינקן בישראל וברשות הפלסטינית בחודש מרץ, מזכיר המדינה ניסה לאלץ את שרי החוץ של מדינות הסכמי אברהם לשלב את הפלסטינים בפסגה האזורית שנערכה בשדה בוקר. הוא אמנם נכשל, אבל הצליח להפוך את הפלסטינים לנושא הדיון העיקרי, ובכך הפך את פסגת הנגב מפסגה אנטי-איראנית לפסגה אנטי-ישראלית.

מאז הממשל רק הגביר את ההילוך. אנשי ביידן התחילו לדבר על מערכת נ"מ איזורית שתנוהל באמצעות פיקוד המרכז האמריקני שמפקדתו בקטאר. האמריקנים מבקשים לצרף גם את קטאר וגם את עיראק למערכת. היות וקטאר היא בת-ברית של איראן, ועיראק על ממשלתה וצבאה נשלטת  בפועל על ידי המשטר בטהרן, משמעות היוזמה האמריקנית היא הקמת מערכת שתמנע מבנות-הברית הנבגדות לפעול במשותף נגד איראן. בדומה, ביידן מבקש לצרף את ירדן והרשות הפלסטינית באופן קבוע ורשמי למפגשים של השותפים בהסכמי אברהם.

מן הסתם, כל ההתפתחויות הללו הרות אסון עבור ישראל. כדי להתמודד עמן, ישראל צריכה מצד אחד להתחנף לממשל העוין בדיוק באותה ריקנות בה ביידן התחנף אלינו בשבוע שעבר. במקביל על ישראל לנקוט בצעדים עצמאיים ויחד עם בנות-הברית שלה באזור כדי להגן על האינטרסים הקיומיים שלה. למרבה הצער, מנהיגינו בממשלת המעבר, ראש הממשלה ושר החוץ יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ, עושים את ההיפך. שניהם מקדמים את מדיניות הממשל כלפי הפלסטינים ואיראן ובכך פוגעים מהותית באינטרסים הביטחוניים והלאומיים הקיומיים של המדינה.

מהדיווחים שהופצו לאחר ביקור ביידן, התקבל הרושם הברור כי אין לישראל תוכנית לתקוף את מתקני הגרעין של איראן על אף שהגענו לשעת ה-"ש". כמו כן, אין לישראל מדיניות לשמור או לשמר את הסכמי אברהם. להיפך. המאמצים של לפיד וגנץ ממשיכים להתרכז ב"שכנוע" הממשל שמתנגד לישראל כי עליו לשמור עלינו. כדי לעשות זאת, ישראל מסכימה לפרק את הסכמי אברהם באמצעות הכנסת הפלסטינים וירדן למעגל הדיונים, ולוותר על אינטרסים אסטרטגיים ביהודה ושומרון.

לא ברור אם המניע של גנץ ולפיד אידיאולוגי או פשוט ביטוי של חידלון מקצועי. אבל מה שכן ברור, לנוכח הכישלון המוחלט של ביקור ביידן בשבוע שעבר והצלחת ביקור פוטין בטהרן השבוע, הוא שלישראל אין את הזכות למשכן את ביטחונה לממשל ביידן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: