בחירות להשבת הריבונות הישראלית

על פי מרבית הפרשנים, הבחירות ביום שלישי הקרוב – כמו ארבעת הסבבים שקדמו להן – נסובות סביב השאלה "כן או לא ביבי". אם אתה מצביע לאחת מארבעת המפלגות בגוש הימין הרי שאתה ביביסט, ואם אתה מצביע עבור אחת ממפלגות גוש השמאל-ערבים אתה במחנה רק לא ביבי. כל שאר הסוגיות שעל סדר היום כלל לא רלוונטיות.

הרעיון לפיו ניתן לצמצם את כל הפוליטיקה הישראלית לשאלת דעתך לגבי ראש הממשלה לשעבר תמיד היה מופרך, לפחות עבור המצביעים. נפתלי בנט, איילת שקד, גדעון סער וחבריהם ב'ימינה' ו'תקווה חדשה' מואשמים בצדק בבגידה ברצון מצביעיהם בסבב הרביעי, משום שהציבו את שנאתם וקנאתם לנתניהו לפני האידיאולוגיה אותה התיימרו לייצג. בעשותם כך, הם הדיחו את גוש הימין והקימו את הממשלה הפוסט-ציונית הראשונה שידענו.

שנה וחצי חלפו מאז הבחירות הרביעיות והרבה השתנה. בראש ובראשונה, בימין כבר לא קיים מחנה "רק לא ביבי". 'ימינה' התאדתה, בנט בחוץ ושקד תיעלם בקלפי. סער וחבריו התפזרו, רובם נחתו במפלגות שמאל.

גם החיים בארץ אינם נמצאים בנקודה בה עמדו במרץ אשתקד, אז משפט נתניהו היה בחיתוליו ועוד אפשר היה לטעון ברצינות כי הנאשם "פושע" ו"מושחת". במהלך החודשים שחלפו כתב האישום נגד נתניהו קרס, כאשר עד תביעה אחד אחרי השני עלה לדוכן העדים ופירק אותו מכל זווית אפשרית. במקביל, היכולת של מחנה השמאל-ערבים לטעון כי הם מסוגלים לנהל את המדינה טוב לא פחות מנתניהו וגוש הימין נעלמה.

נתניהו מסר לממשלת לפיד-בנט-גנץ-עבאס מדינה בעלת מעמד אזורי ובינלאומי מוצק יותר מאי פעם, הנהנית מכלכלה משגשגת על אף המיתון הגלובלי של הקורונה. כיום, האינטרסים הלאומיים הבסיסיים מאוימים באופן שלא חווינו שנים רבות. המעמד האזורי והעולמי של ישראל לא היה כה חלש מאז 2002. ההחלטה האוסטרלית להפוך את ההכרה בירושלים כבירת ישראל לא הייתה אלא ביטוי לבוז בו מתייחסות כיום אומות העולם לישראל. בזירה הכלכלית, האינפלציה דוהרת קדימה ולא רואים את הסוף. המעמד הבינוני נאבק להשאיר את ראשו מעל המים כאשר המחירים עולים מהר הרבה יותר מהמשכורת.

אם "ביבי כן או לא" הייתה סיסמת ארבעת סבבי הבחירות הקודמים, כיום זמן הסיסמאות חלף ונותרנו עם הסוגיה האמיתית שקורעת את החברה. לא מדובר בכלכלה, או אפילו בחוץ וביטחון אלא בעניין בסיסי הרבה יותר שנותן את אותותיו בכל תחומי החיים פה: הריבונות.

סוגיית הריבונות עלתה באופן הברור ביותר בכל הקשור ליחסינו עם ממשל ביידן. בשבועות שקדמו להקמת ממשלתם, לפיד, בנט וגנץ התחייבו פומבית כי ברגע שיתפסו את המושכות, הם לא "יפתיעו" את ארה"ב בכל מה שקשור לפעולות ישראל נגד איראן. משמעות ההבטחה הייתה ברורה. מרגע כניסתם לתפקיד, השלושה וויתרו לחלוטין על העצמאות המבצעית של ישראל. הם העניקו ווטו לממשל ביידן על כל פעולה ישראלית שנועדה לחסום את דרכה של איראן לעבר ארסנל גרעיני. דיווחים על חבלה במתקני הגרעין של איראן הצטמצמו באופן דרמטי מהרגע שנכנסו לתפקידיהם.

הוויתור על עצמאות מדינית וביטחונית לא עצר באיראן. במסגרת ההסכם עם לבנון הנשלטת בידי חיזבאללה, על גבולות המים של ישראל, לפיד וגנץ ויתרו לא רק על מים טריטוריאליים, אלא גם מסרו את משאבי הטבע הריבוניים של ישראל למדינת הטרור מצפון. תנאי ההסכם היו התנאים של חיזבאללה וההתקפלות של ישראל הוכתבה על ידי ממשל ביידן.

אשר לפלסטינים, דיווחים מהשבועות האחרונים מצביעים בבירור על מצב חדש בשטח. כיום, ממשל ביידן מתערב בפעולות צה"ל ביו"ש עד לרמת הפלוגה והמחלקה, באמצעות השגרירות האמריקנית בירושלים.

המצב בו ממשל אמריקני, שכמעט ולא טורח להסתיר את עיונותו ועוינות מדיניותו כלפי המדינה היהודית, שולט בפועל במדיניות החוץ והביטחון של ישראל, הוא חסר תקדים. על ידי התרוקנות ריבונותינו מתוכן, לפיד, גנץ ושותפיהם הורסים את המעמד האיזורי שלנו וחותרים תחת האינטרסים הלאומים והביטחון הלאומי.

בנושאי פנים, ביסוד השסע בין גוש הימין וגוש שמאל-ערבים סביב המשך הריבונות עומדות שלוש מחלוקות עיקריות. הראשונה נוגעת למשמעות הדמוקרטיה. מצביעי גוש הימין דוגלים בתפיסה הקובעת כי משמעות הדמוקרטיה היא שהציבור בוחר במנהיגים שמשקפים את עמדותיו וערכיו. תפקידם של נבחרי ציבור הוא להוביל את העם באופן שמשקף את עמדות הציבור שבחר בהם.

לעומת זאת, חלק ניכר ממצביעי גוש שמאל-ערבים סוברים כי שלטון העם הוא "עריצות הרוב" דמוקרטיה אמיתית אמורה להיות "מהותית" – שיטת ממשל בה פקידים ושופטים בלתי-נבחרים אך "נאורים" קובעים את דרכה של ישראל ושומרים עליה מפני ההמון הרודני ונבחריו. במשטר שכזה, תפקיד נבחרי העם הוא לציית לנאורי הבירוקרטיה וכס המשפט.

'המחנה הממלכתי' במיוחד שם את הדמוקרטיה המהותית בראש מעייניו, אך גם שאר מפלגות גוש שמאל-ערבים דוגלות בה משום ששופטי בית המשפט העליון, התביעה, ואלופי המטה הכללי של צה"ל שותפים לתפיסת העולם הפרוגרסיבית, האליטיסטית והפוסט-לאומית שלהם. תפיסה זו פוסלת עוצמה לטובת פיוס ואת האינטרס הלאומי לטובת שאיפה "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה". המושג "ריבונות", כמו המושג "ניצחון", נתפסים בעיניהם כרעיונות מיושנים וחשוכים.

המחלוקת העיקרית השנייה סביב ריבונות מתייחסת לזכותה של ישראל ליישם את ריבונותה בתוך הטריטוריה שבשליטתה, והיא מתבטאת קודם כל ביהודה ושומרון. לישראל יש גם אינטרסים קבועים וגם זכויות ריבוניות ביהודה ושומרון. המנהל הישראלי באיזורים הללו, שכמו ירושלים מהווים ערש הציביליזציה וההיסטוריה היהודית, הינו חוקי על פי הדין הבינלאומי והישראלי. שאלת המיקום הסופי של הגבול המזרחי נתונה בוויכוח פנימי ובינלאומי, אך עד אשר ייקבע, תפקידה של ממשלת ישראל למשול ביהודה ושומרון בהתאם לאינטרסים הלאומיים והצרכים הביטחוניים.

אלא שבמקום לבצע את תפקידה, הממשלה בהובלת גנץ מסכנת את כל האינטרסים והצרכים הביטחונים של ישראל בניהולה הכושל של יהודה ושומרון.

על פי תנועת רגבים, בשנה וחצי האחרונה הבנייה הבלתי-חוקית של פלסטינים בשטחי C – האיזור בו מתגוררים חצי מיליון אזרחי ישראל ובו נמצאים כל המתקנים של צה"ל, כמו גם בקעת הירדן – עלתה ב-80%. שוד הקרקעות הזה מסכן את חייהם של אזרחי ישראל ויישוביהם, ופוגע ביכולת כוחות צה"ל למלא את משימותיהם. אבל שר הביטחון אינו פועל לצמצם את התופעה המסוכנת ואף מעודד אותה.

בכך, הלכה למעשה, גנץ מקים מדינה פלסטינית דה-פקטו ומבטל את הצורך של הפלסטינים להגיע להסדר עם ישראל. הוא מסכן את ההתיישבות הישראלית שכן מטרת הבנייה הפלסטינית היא להפוך את היישובים למובלעות מבודדות. ההתנהלות של גנץ מסכנת את תושבי יו"ש הישראלים, מיליוני אזרחים שנוסעים בכבישי יו"ש ועובדים באזור, וגם את שאר תושבי ישראל שביטחונם תלוי במידה רבה בשליטה ביהודה ושומרון.

בהשתלטות הפלסטינית בשטחי C לכל בלוק יש כתובת, ולכל רעף – מטרה.

צפו בסרטון המסביר הכי ברור שיש, את ממצאי דו"ח "מלחמת ההתשה" 2022. (קישור לדו"ח המלא בציוץ הבא)

בעוד חמישה ימים –
עוצרים את המדינה הפלסטינית בקלפי!

(להמשך הסרטון>>>) pic.twitter.com/4wGrzq5jcM

— תנועת רגבים (@Regavim_IL) October 28, 2022

גנץ אינו פועל כך מתוך שיקולים ביטחוניים. אין שיקול ביטחוני מאחורי החלטתו להפוך את גושי ההתיישבות למובלעות מאוימות. גנץ מסייע לתפיסת קרקעות בשטח C על ידי הפלסטינים כדי לקדם את תפיסת עולמו הפוסט-ציונית, המתעלמת מהזכויות והאינטרסים הלאומיים של ישראל לטובת הכפפת מדיניות החוץ והביטחון לאינטרסים של ממשל ביידן.

תפיסת העולם הפוסט-לאומית והפוסט-ריבונית של הממשלה מסכנת את ריבונות המדינה גם בנגב ובגליל שם בנט, גנץ, לפיד ועמיתיהם הסכימו להעניק אוטונומיה בפועל למיעוט הבדואי והמוסלמי הבדלני.

בהתאם לדרישת רע"מ, הבדואים קיבלו אור ירוק להמשיך ולהרחיב את שוד הקרקעות הסיטונאי ולהרחיב את האזורים האוטונומים שלהם בנגב. בירושלים וחיפה, בלוד ועכו, בכבישי הנגב ובכבישים ובכפרים הערבים בגליל, החוק הישראלי כמעט ולא נאכף כלפי עבריינים ערביים, לרבות – ואף במיוחד – כלפי אלה שמעורבים באלימות בדלנית וטרוריסטית נגד שכניהם היהודים. שוטרים שהתעמתו עם מחוללי מהומות ערבים מצאו את עצמם תחת חקירות מח"ש ואף מועמדים לדין. הערבים החשודים עצמם זכו לחסינות לרבות שחרור ממעצר, וסגירת חקירות על ידי פרקליטות המדינה. תופעה זאת מרוקנת את מושג הריבונות מתוכן.

וזה מביא אותנו לנושא המחלוקת השלישי סביב הריבונות, לקראת הליכתנו לקלפי ביום שלישי: הזהות היהודית של המדינה.

במהלך כהונתה הקצרה, ממשלת בנט-לפיד הצטרפה למערכת המשפט במאבקה ארוכת השנים נגד הצביון היהודי הלאומי של ישראל. הקואליציה החלה להתערער בעקבות החלטת שר הבריאות הורוביץ להתיר הכנסת חמץ לבתי חולים במהלך חג הפסח, צעד שמשמעותו הייתה שיהודים השומרים כשרות לא יוכלו לעמוד בציוויים ההלכתיים כאשר הם נמצאים בתוך בתי החולים בין כמאושפזים, עובדים או מבקרים.

היוזמה האנטי-יהודית של הורוביץ גרמה לח"כ עידית סילמן מ'ימינה' לפרוש מהקואליציה, אך זו לא הייתה הפגיעה היחידה בצביון היהודי ישראל.

שרת החינוך יפעת שאשא ביטון שמה קץ להוראת התנ"ך וההיסטוריה של הבית השני בבתי ספר ממלכתים. ועם ביטול הנסיעות למחנות המוות בפולין, הלכה למעשה, הממשלה ביטלה את לימוד השואה במערכת החינוך. בפועל, החלטת שאשא ביטון לבטל את מבחני הבגרות בהיסטוריה וספרות ביטלה את לימוד המקצועות בבתי הספר. הרי בתי הספר בונים את מערכי הלימוד שלהם סביב מבחני הבגרות. כשאין בגרות, אין למידה.

אם הרפורמות האנטי-יהודיות של שאשא ביטון יישארו בתוקף – דבר שיקרה בוודאות אם גוש שמאל-ערבים ירכיב את הממשלה הבאה – הדבר ידון דור של יהודים ישראלים לבורות וריקנות. תילקח מהדור הצעיר היכולת להבין מדוע המדינה ראויה להגנה ושמירה. במקום חינוך ציוני ויהודי, שאשא ביטון מכניסה לימודי מגדר וגחמות פרוגרסיביות אחרות למערכת החינוך – החל בגיל הגן.

כשר לענייני שירותי דת, נאמנו של בנט מתן כהנא (כעת חייל נאמן של גנץ במחנה הממלכתי), יזם רפורמות שתכליתן לפרק את בתי הדין הרבנים, לרוקן מסמכות מערך הכשרות של הרבנות הראשית, ולהשתלט על המועצות הדתיות של ערי ישראל. שר התקשורת יועז הנדל רדף את המגזר החרדי על רצונו להתרחק מטלפונים חכמים, ושר האוצר אביגדור ליברמן מיקד את מרבית מאמציו בעריכת דמוניזציה לחרדים ולפגיעה קשה במצבם הכלכלי.

לפיד וגנץ הביעו את רצונם לרוקן מתוכן את חוק הלאום אשר מגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. עמדתם לה שותפות גם מרצ, ישראל ביתנו והעבודה (כמו גם המפלגות הערביות), איננה אלא התנערות מהיסודות של הציונות המודרנית ומסמכי היסוד של מדינת ישראל, החל מהצהרת בלפור.

בשנים האחרונות הפער בין ימין ושמאל בישראל ובעולם הפך לבלתי ניתן לגישור. השמאל מעדיף להציג את המחלוקת כאי-הסכמה לגבי הלגיטימיות של מנהיגי ימין. על ידי הסתרת הסוגיה המהותית – למעשה הקיומית – המרחיקה את המחנות זה מזה, השמאל הצליח לפצל את מחנה הימין. אנשי "ימין רך" השותפים לגישה השלילית של השמאל כלפי מנהיג הימין, מהווים מיעוט קטן בתוך כלל מחנה הימין. אבל בשעת ה-ש', הם היו גדולים מספיק להעלות את השמאל לשלטון.

הבעיה של השמאל היום היא שהימין הרך כבר עזב את המחנה ועבר סופית לשמאל, ונותרנו עם הסוגיה המהותית עצמה. ביום שלישי לא נידרש לענות לשאלה "כן ביבי או לא ביבי". השאלה שנידרש לתת לה מענה בקלפי היא השאלה המהותית ביותר: לשם מה המדינה הזו? האם אנחנו מאמינים במדינת הלאום שלנו ושואפים לשמר, לבצר ולהעצים אותה, או האם אנחנו שואפים להחליף את הצביון היהודי של מדינתנו לטובת זהות גלובליסטית, פרוגרסיבית, נטולת ציונות וריבונות יהודית?

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: