מי שתוהה מדוע המאבק בתאגיד חשוב כל כך לנתניהו עד כדי איום בהליכה לבחירות, צריך לשאול את עצמו מדוע ההגנה עליו כה חשובה לכחלון עד שהוא מפר למענו את ההסכם הקואליציוני
ההחלטה לסגור את גלריה ברבור בירושלים, שאירחה בקביעות ארגונים פוליטיים וקיצוניים למרות התראות חוזרות ונשנות, איננה "השתקה" או "סתימת פיות" אלא מימוש בסיסי של שלטון החוק
הודעת היועמ"ש מנדלבליט כי הוא יטען בבג"ץ נגד חוק ההסדרה מעוררת כעס רב. כשבוחנים את מערכת האילוצים והתמריצים בתוכה הוא עובד, קשה להאמין שהוא היה בוחר בדרך אחרת
מאז ההפסד בבחירות השמאל האמריקני נמצא במשבר עמוק, שבא לידי ביטוי גם בהתנהגות ברשתות החברתיות. שיאני החסימות: נשים דמוקרטיות, ששליש מהן הודו שחסמו חברים בשל דעותיהם הפוליטיות
חקיקה נגד עמותות השמאל איננה בהכרח מועילה, ובמבנה הקואליציה הקיים ספק אם היא בכלל אפשרית. אך ישנן דרכים רבות ומגוונות בידי שרי הממשלה להפחית את השפעתן כבר בטווח הקצר
יש סיבה מרכזית לכך שאין בישראל ממשלה חילונית, ציונית וליברלית: החלום של השמאל להקמת מדינה פלסטינית. עד שזה לא ישתנה, עתיד החברה הישראלית מופקד בידי הסחטנות הפוליטית החרדית
הסתירה בין הצום והאבל על החורבן לשגשוגה של מדינת ישראל יוצרת תעשיית הסברים בנוסח "המצב טוב, אבל לא מושלם". האמירות הללו מבטאות חוסר נחת קבוע מהמציאות, ומתדלקות סנטימנט רדיקלי מסוכן
חיל החינוך והרבנות הצבאית הופכים את צה"ל לצבא ערכים אידאולוגי: אלו מטמיעים את ערכי השמאל וזכויות האדם, ואלו את רעיונות התחייה המשיחית. בינתיים הצבא הטבעי, הפטריוטי והנאמן הולך ונעלם מן העין
גידי אורשר צודק כשהוא מזהה איומים על הישגי הציונות ותרבות המערב, אבל הוא טועה בענק: לא הדת וקברי הצדיקים הם הבעיה, אלא הברית שכרתה ש"ס של דרעי עם השמאל הכלכלי, נגד החירות, השגשוג וההצלחה
לרגל יום העצמאות ה־240 של ארה"ב, עקיבא ביגמן נזכר בהזדמנויות שהעניקה אמריקה לאבותיו המהגרים, ומהרהר על האפשרויות האדירות שהציונות פספסה. לו הייתי בייגל
אנשי הצבא משוכנעים שהמלחמה היא עניין למקצוענים, וכי לנבחרי הציבור האזרחים אין יכולת להחליט בשאלות של הפעלת הכוח. פרופ' אליוט כהן, בספרו 'הפיקוד העליון', מפריך את המיתוס
זה חושב כמו שמאל, מדבר כמו שמאל ומכפיש את ההתנחלויות כמו שמאל. אבל כל זה לא מפריע לראשי יש"ע להשתתף ב'צעדת השוויון' של אנשי 'הקרן החדשה לישראל' במפגן של אחדות מזויפת
משהו רע עובר על המגזר הדתי-לאומי. השיח הענייני פינה את מקומו לעוינות, הנאמנות לאידאולוגיה הפכה לנאמנות למנהיג, והפוליטיקה הרגילה לאובססיה נגד שלטון הימין. חשבון נפש מגזרי-לאומי
טעינו כשחשבנו שיעלון יהיה נכס לימין, שיביא עימו קהלים חדשים, ירחיב את שורות, יאחד את הפלגים וירומם את הציבור הלאומי. עתה שהוא הפך מנכס לנטל, המסקנה ברורה: בוגי צריך ללכת
המיתוס הרווח הוא שטרור נובע מעוני, נחשלות ותסכול, ולפיכך הפתרון אינו צבאי אלא חברתי-כלכלי. ממש כמו בני ישראל במצרים: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". אבל העובדות מורות להיפך
הצטרפותו של אראל סג"ל לצוות המגישים של גל"צ היא מרעננת, מאזנת וראויה. דווקא משום כך יש לחזור ולזכור שאין הצדקה לקיום התחנה. זה לא עניין של פוליטיקה, זה עניין של עקרונות
סקר חדש מגלה: רוב הציבור היהודי מגלה חוסן לאומי ומשוכנע שהחברה היהודית תעמוד איתן בגל הטרור. ומי חריג? מצביעי השמאל, שמגלים בעקביות סימני תבוסתנות וייאוש