הבחירה האמיתית בקלפי: ערכי החופש והדמוקרטיה או שמאל פרוגרסיבי

פוליטיקה מטבעה מצמצמת רעיונות מורכבים לבחירה של כן ולא. היא מקדמת באופן טבעי גברים ונשים תאבי כוח והופכת אותם לגיבורים. אבל יותר מכל הפוליטיקה גורמת לנו להתרגש מהנושא החם שעל סדר היום, ולעתים רחוקות עוצרת לרגע כדי לבחון את הערכים האמיתיים שבלב הדיון.

הסרטונים והמודעות שמפיצות המפלגות ונאומי הבחירות של המועמדים הם דוגמה טובה לכך. מבול של סיסמאות וספינים ללא שום תוכן או ערך ממשי, כאשר גם למצהירים וגם לשומעים ברור שמדובר בדרך כלל בהבטחות בחירות שישכחו במהרה לאחר שלשול המעטפה בקלפי. אבל ככל שמתעמקים בתעמולת הבחירות של השמאל הישראלי עולה תמונה מטרידה.

בזמן שראש הממשלה נתניהו מנהל מערכת בחירות תוך שהוא נפגש עם מנהיגים, מקדם מדיניות ומתמודד עם סוגיות ביטחוניות בוערות, מפלגת 'כחול לבן' מציעה לנו בעיקר הכפשות בלתי מבוססות במקרה הטוב, שקרים גסים במקרה הרע ודאגה גדולה מהיום שתעלה לשלטון. למעשה, הוויכוח בבחירות הנוכחיות הוא כבר מעבר למחלוקת הבסיסית בין ימין ושמאל, אלא בין ערכי האמת והחופש לבין ערבוב לא ברור של פופוליזם שמאלני מתובל באופורטוניזם ושרלטנות. הפער הזה העמיק הרבה מעבר לגישה הפוליטית – מדובר בפער של ערכים, וזה הרבה יותר מסוכן.

ראשי 'כחול לבן' שהבטיחו לנהל קמפיין "אחר" ו"ממלכתי" התדרדרו במהרה לזריקת בוץ היסטרית לכל עבר. כל עוד תוקפים את העמדות של היריב הפוליטי במסגרת דיון שפוי, ניתן להתווכח ולהעלות טיעונים בעד ונגד. כך אמור להתנהל שיח פוליטי בחברה חופשית בו כל צד מנסה לשכנע בצדקתו: ניתן למתוח ביקורת על אמירה או פעולה מסוימת של אדם, ולשפוט אותה גם באופן מוסרי.

הבעיה מתחילה כאשר פונים למתקפות לא ענייניות ומשוללות יסוד על אדם או קבוצת אנשים, רק משום שהם לא מסכימים להשקפת עולמך. הכללות כמו "ימין קיצוני", "כהניסטים" או "עדר ביביסטים" כלפי חלק או מרבית מהציבור הישראלי שומטות באופן מיידי כל הגיון או יומרה לשיפוט מוסרי של אדם, לא על פי מעשיו או אמירותיו אלא על עצם השתייכותו לקבוצה.

ההנחה שיש לשפוט אדם על בסיס אישי היא אחת מאבני היסוד של הליברליזם והדמוקרטיה, תפיסה שנראית כיום רחוקה שנות אור מחלק מאנשי השמאל הישראלי. אותו מחנה נאור כביכול התגלה במערומיו בשנה האחרונה והגיע לשיאים של הסתה ופילוג. כאשר אתה מוציא את עצמך ממכלול הערכים הישראלי, כפי שחלקים בשמאל עשו בדבריהם ומעשיהם, קשה עד בלתי אפשרי לנהל דיון אמיתי.

הצד הלא הנכון

תופעה זו החריפה ביתר שאת בתקופת הבחירות, אך היא כמובן אינה חדשה. בשנים האחרונות ראינו איך גורמים רבים בשמאל הקפידו להתגייס לתמיכה בעמדה המנוגדת לאינטרס הישראלי ולערכי החירות כמעט בכל תחום. הסכם הגרעין שהיה מעניק לאיראן יכולת מיידית לפתח פצצות אטום זכה לתמיכה רחבה בשמאל הישראלי; מסתננים בלתי-חוקיים הפכו ליקירי השמאל על חשבון תושבי דרום תל-אביב הישראלים; לוחמי צה"ל עברו דמוניזציה על ידי ארגוני שמאל בעוד מחבלים זוכים להגנה בבית המשפט מטעם ארגוני שמאל אחרים, וקמפיין "שוד הגז" השקרי תקע ללא בושה מקלות בגלגלי הכלכלה.

זו כמובן רשימה חלקית אך הנקודה היא שעל כל אחד מהנושאים האלה ניתן היה להתווכח במסגרת מקובלת ולהשמיע טענות על המדיניות הרצויה שתיטיב עם אזרחי ישראל. למרות זאת, איכשהו בכל נושא כזה השמאל מצא עצמו בצד הלא נכון של ההיסטוריה ובחברה מפוקפקת מאוד. האימוץ האוטומטי של הטענה המופרכת לפיה ישראל היא תמיד הרעה בכל סיפור וכל הרשע בעולם מתרחש באשמת ממשלת הימין, הוא לא רק הפגנה של כשל מוסרי עמוק, אלא גם חיסול של כל אפשרות לוויכוח הגיוני.

הדוגמה המובהקת לחשיבה הפרוגרסיבית הזו הייתה הסערה שקמה סביב חוק הלאום, חוק סמלי שהיה אמור להפוך לחלק מהקונצנזוס, לפחות בקרב הציבור הישראלי הרואה בעצמו ציוני ואוהב הארץ. כפי שכתב אז משה איפרגן ב'מידה', אותה סערה חשפה בעיקר את העובדה שחלקים בשמאל שהתנגדו בעוז לחוק הפכו למעשה לאנטי-ציוניים. פשיטת הרגל המוסרית נמשכה גם במקרים כמו התמיכה שהעניקה מפלגת העבודה לראש עיריית חיפה בפרשת רג'א זעאתרה, ששוב הוכיחה שחבירה לכוחות קיצוניים הפכה להיות עמדה לגיטימית גם בקרב מה שנחשב בעבר לזרם המתון והמרכזי בשמאל.

גם בתחום הכלכלי, השמאל הישראלי מציב את עצמו שוב בעמדה ערכית מנוגדת לאינטרס של רוב אזרחי ישראל. מהי הבשורה הכלכלית הגדולה אותה מביאה מפלגת 'כחול לבן'? מהו השינוי המדהים שהם מבטיחים לחולל בכיס שלנו? ובכן, קבלו את יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, שלאחר שנים ארוכות של חליבת הקופה וריפוד מקורבים תוך שימוש באיומי שביתות ופגיעה בעובדים החלשים, לוטש כעת עיניים למשרד האוצר.

המשמעות של תסריט כזה עשויה להיות חמורה: עוד התערבות וכפייה ממשלתית, עוד כוח לוועדים, זינוק ביוקר המחייה, פגיעה קשה בצמיחת המשק ובעוצמת המדינה והכל כמובן בשם ה"שוויון". וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על חבורת הפופוליסטים במפלגת העבודה ובמרצ, שעשויות להצטרף לממשלת השמאל של גנץ ולפיד.

התאווה לכוח ושליטה מוסדית בחיי הפרט יחד עם ניסיון בלתי פוסק להפריע לממשלה הנבחרת ולדכא את חופש הביטוי של הימין מתבטאת גם ברשת הקשרים שטיפח השמאל בין אנשי תקשורת, פוליטיקאים, משפטנים ופקידים שעמדה מאחורי תעשיית החקירות וההדלפות בה חזינו בשנים האחרונות. מגמה אנטי-דמוקרטית מטרידה זו צפויה להתחזק עוד יותר כאשר יהיה בידיהם עוד כוח.

ומה מבשלים לנו ב'כחול לבן' בתחום המדיני-ביטחוני? במקום המשך עמידה איתנה מול אויבינו וחיזוק ההרתעה וכוחה של ישראל – גנץ ולפיד מתכננים עוד נסיגות, עוד כניעה לאינטרסים זרים ועוד פנטזיות הרות אסון על "שלום" שיביאו את חמאס הישר אל לב הארץ. בסרט הרע הזה כבר היינו, לא תודה.

הבחירה בידכם

יש סיבה טובה לכך שהימין מנצח ונמצא בשלטון כבר שנים רבות. אזרחי ישראל נהנים בעשור האחרון מביטחון אישי, חירות ושגשוג כלכלי, ופשוט לא מעוניינים לשוב לימי הצנע והפנקס האדום. הכשל הערכי המתמשך של השמאל בישראל שהוביל לכישלון פוליטי מתמשך, מראה שרוב הישראלים כבר לא קונים את הסחורה הזו.

אז מה עושים בכל זאת כדי להפיל את שלטון הימין המבוסס על תנועה אידאולוגית ותיקה ושורשית, אך מבלי להציע רעיונות וערכים חדשים? מקימים מפלגות מלאכותיות שמסוות את עצמן כ"מרכז" תחת שמות יפים למרות שהן מורכבות כמעט אך ורק מאנשי שמאל, עם כמה עלי תאנה ימניים "מוסריים" שזנחו את ערכי המחנה ומוכנים להפוך עורם עבור הסיכוי לגעת בשררה.

מפלגה כזו המתבססת באופן בלעדי על אסטרטגיית "רק לא ביבי" ללא שום קו רעיוני מוצק אחר שמחבר בין חבירה, תפעל באופן טבעי ליישם מדיניות שמאל בכלכלה, בביטחון וביחסי החוץ – מדיניות שהיא ההפך הגמור ממה שהביא את ישראל למעמדה המוצלח הנוכחי. סיסמת הקמפיין המגוחכת של 'כחול לבן' לפיה "אין יותר ימין ושמאל" מעידה יותר מכל על הריק הערכי הזה: או שבאמת אין לך דעה אמיתית (ואם כך מדוע נבחר בך?), או שאתה מנסה להסתיר אותה (ומשקר לציבור).

כל אלה מובילים למסקנה שחשוב לזכור בכל פעם שמגיעות בחירות, ואמורה ללוות כל אחד מאיתנו גם היום: הדבר העיקרי העומד בראש מעייניהם של מנהיגי השמאל אינו טובת אזרחי ישראל, אלא צבירת כוח פוליטי כדי לקדם מדיניות מסוכנת תוך הטעיית הציבור. לשם השגת המטרה הזו הם לא בוחלים בשום אמצעי, או כפי שבני גנץ עצמו פלט אתמול בראיון ברדיו: "אף אחד לא יעצור אותנו – לא הציבור, לא הפוליטיקאים ולא אף אחד אחר".

לכן כאשר אתם מגיעים לקלפי, עצרו לרגע ובחנו את הערכים האמיתיים שבלב הדיון – ערכי החופש והדמוקרטיה שיאפשרו את המשך השגשוג הלאומי של ישראל, או תפיסת עולם אוניברסלית-פרוגרסיבית של ממשלת גנץ-לפיד-מרצ-העבודה. הבחירה בידכם.