הנסיגה מעזה ומרצועת הביטחון: הטעות שחזרה פעמיים

שתי הנסיגות החד-צדדיות שביצעה ישראל כפו עליה ׳מאזן אימה׳ מול חיזבאללה ומול החמאס, העצימו את ארגוני הטרור ונכשלו באופן מוחלט בהשגת המטרות שהוגדרו להן

צילום מסך

נדמה כי עידן ועידנים עברו מאז שיצאה תכנית ההתנתקות לפועל בשנת 2005 על-ידי מנהיג מחנה הימין דאז אריק שרון ז״ל. המטרה הייתה למעשה להיות בצד היוזם כדי לשפר את המציאות הקיימת מול רצועת עזה. שרון סבר שהתכנית תועיל למדינת ישראל מבחינה מדינית, כלכלית, דמוגרפית וביטחונית. לדידו, יציאה מתוך הרצועה אמורה להפחית את החיכוך מול הפלשתינים, וכאמור תפטור את מדינת ישראל מהאחריות שהוטלה עליה לדאוג להם. כמו כן, כללה התכנית פינוי יישובים מצפון השומרון וביניהם: גנים, כדים, שא-נור וחומש. אולם, עברו בסך הכול 15 שנים, פרק זמן קצר מאוד במונחי ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי.

בחלוף השנים ניתן לומר כי זהו אחד המאורעות המעצבים ביותר של דעת הקהל הישראלית, אשר השפיעו לבלי הכר על מדינת ישראל, מבחינה ביטחונית, כלכלית, מדינית, חברתית, פוליטית ומשפטית.

עם זאת, ולמרות העובדה שעברו 15 שנים, עדיין ניטש ויכוח בציבור בישראל האם ההתנתקות הייתה צעד הכרחי ומתבקש או שמא שגיאה חמורה ובכייה לדורות. מחד, עיתונאים כדוגמת ד״ר אבישי בן חיים טוענים כי גוש קטיף הייתה “עיירה מזרחית קסומה”. מאידך חלק ניכר בציבור סובר כי היה זה משגה להישאר בתוך הרצועה. לשיטתם, אירועים מבצעיים קשים כמו הטנק שעלה על מטען גדול בסמוך להתיישבות דוגית בשנת 2003, בו לאחר שהטנק התלקח ועלה באש נהרגו ארבעה חיילים, הינם דוגמא מובהקת לכך.

דוגמה נוספת שצרובה בתודעת הציבור בישראל היא “אסון הנגמ״שים” שכולל שני אירועים: הראשון התרחש ב-11 במאי 2004, והשני ב-12 במאי 2004 ובהם נהרגו יחדיו 13 חיילים.

האירוע הראשון התרחש כאשר נגמ״ש של כוחותינו עלה על מטען, בו נהרגו 6 חיילי גבעתי. זמן קצר לאחר האירוע ארגון החמאס לקח אחריות על הפיגוע והציג קבל עם ועדה חלקי גופות של החיילים ההרוגים שהתפזרו לכל עבר כתוצאה מעוצמת הפיצוץ. התמונה שבה נראים חיילי צה״ל כורעים על ברכיהם בשורה אחת ותרים אחר חלקי גופות חבריהם תחת ירי מחבלים הותירה חותם גדול בקרב הציבור. האסון השני, אירע יום למחרת ובו נהרגו חמישה חיילים מפיצוץ נגמ״ש על ציר פילדלפי, כאשר ארגון הג’יהאד האסלאמי נטל אחריות לפיגוע.

אפס ביחסי ציבור

מבחינה מדינית, ההתנתקות אמורה הייתה להוביל לשיפור מצבה המדיני של ישראל אל מול הקהילה הבינלאומית וליציאה מהקיפאון המדיני בו הייתה שרויה באותה עת. הלכה למעשה, יצאנו כשידנו על התחתונה, כיוון שלא הצלחנו לשקף לעולם שאיננו אחראים על הרצועה עוד, ואת העובדה שעזה הינה ישות ריבונית בעלת גבולות ברורים עם ריבון ששולט על התושבים.

בנוסף, שלושת הסבבים האחרונים (2008/9, 2012, 2014) הביאו עמם לחץ בינלאומי כבד על ישראל. דו״ח גולדסטון, שהיה מוטה בלשון המעטה, הביא לנזק מדיני גדול וקבע כי ישראל ביצעה לכאורה פשעי מלחמה במבצע עופרת יצוקה (לימים הוא חזר בו מהדו״ח החריף).

כל מי שעיניו בראשו מבין שלישראל יש את הזכות הבסיסית להגן על עצמה, אך בפועל ישראל מואשמת כיום על-ידי בית הדין הבינלאומי בהאג בביצוע לכאורה של פשעי מלחמה בעזה. זאת בעוד שחמאס מנצל את אזרחיו באופן ציני כדי לפגוע בישראל.

נוסף על כך, בשנת 2010 משט ׳המרמרה׳ שיצא מטורקיה לעבר חופי עזה, הביא להאשמות חמורות כלפי מדינת ישראל. מרבית התקשורת בעולם התגייסה לטובת הפלסטינים והציגה את ישראל כמפירת חוק וככזו המנהלת טרור מדינתי כלפי רצועת עזה.

מארגני המשט היו אלו שעיצבו את דעת הקהל העולמית במהירות וביעילות, לאחר שהצליחו לגייס את רשתות הטלוויזיה בערבית ובאנגלית, בעוד שישראל הגיבה מאוחר מדי. ישראל לא הפנימה שהמשט הינו ניסיון להעלות את סוגיית הסכסוך עם הפלסטינים על סדר היום, לעצב את דעת הקהל לטובתם ולעורר הזדהות עם הפלסטינים בעזה.

יש לציין כי ישראל כבולה בשרשראות ברזל לחוק הבינלאומי, לאמינות ולמוסריות גדולה כלפי אזרחיה. בתוך כך, הפלסטינים השכילו לתעל לטובתם את דו״ח גולדסטון ואת המשט כדי להעצים את מתקפת הדה-לגיטימציה שנעשה כלפי ישראל באמצעות תנועת החרם BDS.

אבולוציה רקטית

התומכים ביציאה מהרצועה גורסים כי היה זה צעד מתבקש מכורח הנסיבות. מדינת ישראל השקיעה מאמצים רבים, כלכליים וצבאיים, אך השהייה בגוש קטיף הביאה לפגיעה בחיילים ובמתיישבים רבים. ואולם, ניתן להיווכח כי בניגוד לדעת מומחים, ההתנתקות הביאה למציאות ביטחונית מורכבת, שכן מאז היציאה משטח הרצועה, ארגון החמאס התעצם צבאית והפך להיות “צבא טרור” כפי שמכנה אותו הרמטכ״ל אביב כוכבי.

כלומר, ארגון שהיה בסדר גודל בינוני עד 2005, השתלט על הרצועה בכוח, כאשר הוא מדיח את מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ובונה לעצמו ישות ריבונית ועצמאית, הנתמכת על ידי התמנון האיראני. העובדה שישראל אינה שולטת עוד בשטח, נוצלה על-ידי החמאס כדי להתעצם צבאית.

לפני מימוש התוכנית, סברה ישראל כי היא תשלוט באופן מוחלט על המרחב האווירי של עזה, תפקח על המעטפת החיצונית ביבשה וכן תגיע למצב אידיאלי שבו עזה תהא מפורזת מנשק. זאת ועוד, האיום הרקטי נתפס באותה עת כזניח, שולי, ואף “פסיכולוגי” (לדעת מנכ״ל משרד הביטחון לשעבר קובי תורן). הסיבה לכך נובעת מהעובדה שהרקטות בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 הסבו נזק מועט וגבו מספר נמוך של אבדות. כך למשל יועצו הבכיר של שרון, דב ויסגלס, נשא נאום בשנת 2005 טרם ההתנתקות וטען בביטול כי “חפצים מעופפים… במונחים של ניהול סיכונים לאומי, אינם פקטור משמעותי”.

ואולם, מאז נחתה לראשונה רקטה מסוג קאסם על העיר שדרות בשנת 2001 ועד היום, “המטרד הזניח” גדל להיות איום משמעותי עד מאוד לא רק לעוטף עזה אלא על כל גוש דן ואף השרון, לרבות נתב״ג, נמל אשדוד ומתקנים צבאיים בדרום המדינה ובמרכזה, שאף מסב אבדות בחיי אדם.

כתוצאה מחוסר שליטתה של ישראל בשטח הרצועה, החל תהליך החמאס בתהליך מואץ אל עבר התעצמות צבאית. כך גדל בעשרות מונים הן טווח שיגור הרקטות של הארגון והן גודל ראש הקרב של הרקטות.

ב-25 במרץ 2019 למשל, התעוררה מדינת ישראל לתוך מציאות שבה רקטה של הארגון פוגעת פגיעה ישירה בבית במושב משמרת שבשרון, המרוחק כ-120 קילומטרים משטח הרצועה. הרקטה נורתה מרפיח שבדרום הרצועה, בגבול עם מצרים, ובמזל גדול הביאה למספר פצועים בלבד.

לטענת הארגון הרקטה שנורתה בשוגג יוצרה בייצור עצמי של החמאס, אך הירי הנ״ל נלווה לכ-500 רקטות שנורו באותה השנה אל עבר ישראל. בתוך כך, כל בר דעת מבין כי הסבב הבא הוא מעבר לפינה, כשהארגון זוכה לתמיכה ורוח גבית מהאיראנים.

המנהרות באות

כאמור, היכולת של הארגון להתעצם צבאית השתפרה פלאים לא רק בהיבט הרקטי, אלא גם באמצעות מערכת מנהרות מסועפת שהפכה להיות נשק אסטרטגי ואיום משמעותי על ישראל.

הפלסטינים בעזה עושים שימוש במנהרות עוד מתקופת האינתיפאדה הראשונה. באמצעות מנהרות שעוברות בין רצועת עזה למצרים דרך ציר פילדלפי, שלמעשה עובר בין הרצועה למצרים, הללו היו מבריחים סחורות ואמצעי לחימה.

כבר בשנות ה-90 חשף צה״ל עשרות מנהרות בעומק של בין שניים עד שמונה מטרים, ובשנות האינתיפאדה השנייה, הצליח ארגון החמאס להוציא לפועל חמישה פיגועי טרור באמצעותן, כאשר השיא היה בשנת 2006.

בחסות ההתנתקות והיציאה של צה״ל משטח הרצועה, חמאס הצליח לחפור מנהרה התקפית באורך 650 מטר, 250 ממנה בשטח ישראל, באזור כרם שלום, וביצע דרכה פיגוע חטיפה ראשון שבו נחטף החייל גלעד שליט. הצלחת הפיגוע הביאה את ארגוני הטרור ובראשם החמאס להגביר ביתר שאת בניית מנהרות התקפיות נוספות החודרות לתוך שטחה של מדינת ישראל ומפרות את ריבונותה.

זאת ועוד, במלחמת לבנון השנייה צה״ל נאלץ להתמודד עם “שמורות הטבע” של החיזבאללה. הללו היו למעשה מאחזים תת-קרקעיים שהקים הארגון, אשר שימשו כמחסני אמל״ח, עמדות שיגור מוטמנות לרקטות, בורות פיקוד בין מרחבי הלחימה ואף כנתיב מילוט בעת הצורך.

כתוצאה מהשימוש בתווך הקרקעי (תת”ק) בעת הלחימה, חיזבאללה הצליח לשמור על רצף הלחימה שלו, בכל הנוגע לירי רקטות וצמצום נפגעים בקרב אנשיו. בנוסף, השימוש באותן שמורות טבע הקשה על הצבא להביא באופן ממשי את עוצמתו הן באש והן על ידי תמרון קרקעי.

על פי דו״ח של מבקר המדינה שפורסם לאחר “מבצע צוק”, לאחר שארגון החמאס השתלט בכוח על הרצועה בשנת 2007, הוא אימץ למעשה את המודל של החיזבאללה ובנה באופן שיטתי ויסודי מתחמי לחימה והסלקה תת-קרקעיים בשטח העירוני, שהפכו להיות חלק מרכזי בתפיסת הלחימה של הארגון.

טעות חוזרת

ניתן לומר כי ישנם קווי דמיון ברורים המחברים בין הנסיגה החד-צדדית מרצועת הביטחון בדרום לבנון בשנת 2000, לבין הנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005. פועל יוצא של הנסיגות הוא התעצמות של ארגוני הטרור הן מצפון והן מדרום.

לאחר שצה״ל נסוג מרצועת הביטחון בלבנון, החיזבאללה תפס את השטח והחל להתעצם צבאית גם בכמות הרקטות העומדות לרשותו, כאשר כיום מחזיק הארגון בכמות של כ-150 אלף טילים נגד ישראל, וגם באמצעות מערך התת-קרקע שבנה טרם מלחמת לבנון השנייה.

ארגון החמאס הפנים כי למעשה החיזבאללה הצליח לייצר מעין הרתעה הדדית אל מול עוצמתו של צה״ל, על אף יחסי הכוחות הפחותים מולו. כלומר, החיזבאללה הינו מעין “מודל לחיקוי” ביצירת משוואה א-סימטרית עבור החמאס. למעשה, הארגון הצליח למנף את המערך הרקטי ואת מערך המנהרות שבנה לכדי איום אסטרטגי ואף כנשק שובר שוויון אל מול מדינת ישראל.

לסיכום, למרות העובדה שמדינת ישראל לא השיגה אף לא את אחד מיעדיה של תכנית ההתנתקות, ואפשר שהפסידה בתחומים שנסקרו לעיל, עדיין עולה התחושה שעם ישראל ׳הפנים׳ כי זעקתם של אנשי המחנה הלאומי טרם הפינוי הייתה אמיתית: יציאה מרצועת עזה תקרב את הטרור אלינו ולא ההפך.

בנוסף, ההתנתקות, שהינה שם מכובס לנסיגה חד-צדדית, יחד עם זו שביצע אהוד ברק חמש שנים קודם לכן ברצועת הביטחון בדרום לבנון, כפו על מדינת ישראל בעל-כורחה “מאזן אימה” מול חיזבאללה ומול החמאס. אלא שכיום, בניגוד לאז, הציבור הרחב מבין: לא עוד נסיגות חד-צדדיות, לא עוד מסירת שטחים וגירוש יהודים מביתם.

ובנוגע לסוגיית החלת הריבונות על כל יישובי יהודה ושומרון – באם תבצע מדינת ישראל את המהלך, ניתן יהיה לומר שמעז יצא מתוק ושההתנתקות היא זו שהובילה לריבונות.


משה ראובני הוא מרצה לפוליטיקה, ממשל ויחסים בינלואמיים ויוזם ומנהל התוכנית ׳צוערים צעירים דיפלומטיה ודוברות׳

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. זה מזכיר את הנסיגות של הרמט"כלים גנץ&אשכנזי, מול ביבי, ותוצאותיהן.
    וכמוכן את הנסיגות של ביבי מול בג"צסטאן ותוצאותיהן.
    וכמוכן את נסיגות בגין מול השמאל בהקמת המדינה ותוצאותיהן.
    בקיצור
    "סוג נסוג כה וכה – נץ גדול לא היה פה"

  2. נחמד לשרבט אחת לכמה חודשים עוד כתבה מטופשת נגד הנסיגה מלבנון ומעזה. אבל האמת היא, שאיש אינו מעוניין לחזור לשם. אפילו מצרים מסרבת בתוקף לקבל את עזה לידיה. מאידך החמאס הולך ומתקרב בעל כורחו לעמדה שלטונית אמיתית, שמחייבת אותו להנמיך את גובה הלהבות בתמורה לשת״פ מצד ישראל בתחומים ההכרחיים לעזתים. יתר על כן, התהליך שחוללה ההתנתקות הניב הפנמה ציבורית כלל-ערבית של חוסר הרצון והיכולת הפלשתינאית להגיע להסכם עם ישראל, ומכאן להפניית עורף כלפי הפלשתינאים, שנחשבים היום בעולם הערבי לסרבנים עקשנים ולטפילים עצלים ונעדרי כישרון, שחיים על עמל זולתם. מכאן קצרה היתה הדרך לשורת הסכמי השלום שנחתמו לאחרונה. בקיצור, ברברת בכיינית אינה יכולה להשכיח את העובדות הפשוטות.