בין קפלן לטהרן: מדוע ביידן תומך במחאת השמאל

מאמר זה מאת לי סמית התפרסם לראשונה באתר Tablet.com. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגם ולפרסם אותו.

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission

***

האם ממשלת ישראל הנוכחית באמת נמצאת בדרך למפנה אוטוריטרי? כמובן שלא. ההפגנות ההמוניות והרטוריקה המוגזמת מצד האופוזיציה, אזהרותיו של ג'ו ביידן לפיהן אג'נדת נתניהו תפגע בזכויות מיעוטים, הצהרותיו של השגריר האמריקני לגבי זכותו להתערב בענייני הפנים של ישראל, עצומות מאת מפקדים וכלכלנים המתנגדים לרפורמה המשפטית, מימון ארגונים פלסטיניים הקשורים לטרור, הטרדת אשת ראש הממשלה – כל אלה הם פרטים קטנים בתמונה הגדולה. העובדה שהשרטוט הזה תוכנן בוושינגטון מעניקה רוח גבית למפגינים, המדמיינים עצמם כמהפכני פרחים ברחובות תל-אביב. לכולם ברור שנתניהו ניצב על הכוונת של הבית הלבן, המקווה לשינוי השלטון בישראל.

העולם למד רבות מצפייה במדיניות האמריקנית ברחבי המזרח התיכון, ראשית תחת הנשיא בוש הבן ובהמשך תחת ברק אובמה. הלקח הראשון הוא שכאשר מקבלי ההחלטות בוושינגטון משתמשים באופן בררני בשיח הדמוקרטי נגד ממשלות מסוימות, המילים מלוות לעתים קרובות במעשים שמטרתם ערעור אותן ממשלות, כולל כאלו של מדינות ידידותיות.

כאשר מדיניות ה-Freedom Agenda ערכה את הופעת הבכורה שלה לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, היא תוארה כמערכת של אמונות מסוכנות לגבי האופן בו כמה מהממשלות הדכאניות במזרח התיכון יכולות להפוך לדמוקרטיות יותר, אם רק העומדים בראשם, בדומה לאמריקנים שניהלו את העסק, יוכלו להתעלם מן המציאות ההיסטורית ומן התרבות הפוליטית. בהמשך תפיסה זו הלכה והשתנתה, ועד שהגיע האביב הערבי הניסיון לקידום הדמוקרטיה הפך לכיסוי עבור שורת טכניקות שהפעילו שירותי הביון האמריקנים וארגונים שונים כדי לחתור תחת ממשלות שלא מצאו חן בעיני הבית הלבן, מחלקת המדינה או ה-CIA.

אולי המקרה המפורסם ביותר היה זה בו קמפיין "הדמוקרטיה" של אובמה סייע להדיח את הנשיא המצרי מובארכ לטובת ממשלה בשליטת האחים המוסלמים, לא בדיוק דוגמה ומופת לזכויות אדם אוניברסליות. מאוחר יותר, בזמן כהונת טראמפ, אותם בכירים לשעבר מימי אובמה חברו לשירותי ריגול זרים בניסיון להדיח את יורש העצר הסעודי מוחמד בין-סלמן, במטרה להחליפו במלך שיהיה נדיב יותר כלפי הסוכנים הפורשים.

ניסיון דומה מתרחש כעת בישראל, שם ממשל ביידן מפר באופן שיטתי את כללי הפרוטוקול ומפרסם בגלוי את פגישותיו עם דמויות פוליטיות מן המחנה המבקש להפיל את ממשלת הימין הנבחרת. לא פחות חשוב מכך, מחלקת המדינה של ביידן מממנת באופן ישיר פעילים בישראל אשר מעורבים בארגון ההפגנות. בכך שהיא מטילה בגלוי את כל יוקרתה וחלק מכספה על המחנה שזה עתה הפסיד בבחירות בישראל, וושינגטון מודיעה לעולם על רצונה להדיח את נתניהו.

יתכן כי העובדה לפיה הממשל האמריקני הנוכחי רואה בממשלת ישראל עוינת לאינטרסים האמריקנים נדמית מוזרה. הרי רק לפני מספר חודשים שליחיו של ביידן סייעו לתווך הסכם בין ישראל ולבנון בנוגע לגבול הימי ביניהן. אפילו גורמים ניציים בישראל אמרו אז כי ההסכם מחזק את ביטחון המדינה ועשוי להוביל להתפתחויות חיוביות נוספות מול השכנה מצפון. בוודאי היה זה סימן ליחסים טובים בין וושינגטון לירושלים, הלא כן?

במציאות, ההסכם הימי היה רק השלב האחרון בסדרת יוזמות להתאמת האינטרסים האמריקניים לאלה של טהרן, יחד עם מתקפה משולבת של חנופה ואיומים נגד בנות-ברית מסורתיות כמו ישראל וסעודיה, במטרה לקרוא אותן לסדר. בהתאם, ראש הממשלה הקודם יאיר לפיד, אשר שאף להשתלב בפלג אובמה-ביידן בכך ששילב את ישראל במבנה הפרו-איראני והעצים את כוחו של חיזבאללה, אכן היה ידיד לממשל הנוכחי בבית הלבן.

מנגד, נתניהו מהווה בעיה עבור ממשל אמריקני הנחוש עדיין לשוב לסכם הגרעין ממנו נסוג דונלד טראמפ. נתניהו התנגד להסכם מאז שהחלו הדיווחים על אפשרות כזו בראשית כהונתו השנייה של אובמה. יחד עם זאת, בתפקידו כראש ממשלה אז הוא ויתר על מספר הזדמנויות לטרפד את המגעים שיזם אובמה ולהשמיד את מתקני הגרעין באיראן. אך אין שום ערובה לכך שנתניהו הידוע בזהירותו לא יפתח במתקפה כעת, במיוחד בגיבוי ממשלת ימין וכאשר נדמה כי ארה"ב מוכנה להשלים עם איראן כחברה במועדון הגרעין, כל עוד משטר האייתוללות יהיה מוגבל לפצצה אחת או אולי כמה פצצות בודדות.

ההימור על כך שנתניהו ימשיך להימנע מלתקוף אינו יכול להוות בסיס לאסטרטגיה. ולכן אנשי אובמה שאחראים כיום למדיניות המזרח התיכון של ביידן נחושים להזיז את נתניהו מהדרך. המכשיר המושלם לכך היא האופוזיציה בישראל, הפועלת לסכל את הרפורמה המוצעת במערכת המשפט.

תומכי נתניהו טוענים כי הרפורמה תחזק את הדמוקרטיה הישראלית בכך שתעצים את נבחרי הציבור. מה שהמתנגדים מתארים בהיסטריה כפוטש אנטי-דמוקרטי, היא במציאות תוכנית לגרסה מתוקנת של מערכת איזונים ובלמים שתפזר את הכוח באופן שווה יותר בין רשויות השלטון, בדומה למקובל בארה"ב למשל. וללא קשר לטענות המומחים בעד או נגד הרפורמה, העובדה היא שהריסון הדמוקרטי על מערכת המשפט בישראל הוא המועט ביותר מבין הדמוקרטיות במערב.

הסיבה האמיתית לפרוץ הסערה אינה נעוצה בכך שהרפורמה עלולה לסכן את זכויות האזרחים בישראל, יהודים או ערבים. הכעס האמיתי נובע מכך שהרפורמה מבקשת לצמצם את כוחה האדיר של מערכת המשפט, קבוצת משפטנים הממנה את חבריה למשרות שיפוט בהן אינם חייבים בשום דין וחשבון לציבור הרחב. במקום זאת הם מייצגים את האינטרסים של הממסד הפוליטי, העסקי והתקשורתי הנחוש לכפות רצונו על המדינה כולה.

בעוד האליטות בארה"ב מהללות את שירותי הביון על המלחמה הבלתי-חוקית שניהלו נגד טראמפ ותומכיו, במטרה לטענתם "להציל את הדמוקרטיה", המתנגדים לנתניהו רואים במערכת המשפט בישראל כמשקולת אשר תטה את מאזני הצדק נגד המחנה היריב אותו הם מתעבים.

במשך יותר משני עשורים, מנהיגי הימין היו נתונים לחקירות מתמשכות אשר שיתקו אותם בפועל. השיטה פותחה עם אריאל שרון, שימשה נגד אהוד אולמרט (שלאחר שחרורו מהכלא שבר חזק שמאלה) ושוב ושוב גם במקרה של נתניהו. ההאשמות נגדו כל כך מעורפלות וגמישות, כולל הטענה לפיה רצון לזכות בסיקור תקשורתי חיובי במקצת הוא פשע, עד שברור כי רשויות החוק עיצבו אותן אך ורק במטרה להדגיש את סמכותן על ראש הממשלה.

מערכת המשפט בישראל דחקה את נתניהו לפינה באותו האופן בו שירותי הביון האמריקנים הפלילו את טראמפ: כל ניסיון להתגונן מפני רדיפה מערכתית הוצג מיד בתקשורת כראיה לאשמה. כאשר לא הצליחו להזיז את נתניהו באמצעות הקלפי, יריביו עברו להשתמש בבתי המשפט. אלא שבבחירות בנובמבר הוא זכה במנדט לרפורמה במערכת, וזו הסיבה בגינה האופוזיציה יצאה לרחובות, באופן דומה לפעולת השמאל האמריקני באביב וקיץ 2020. המטרה היא לגרום לרוב להתחנן לקצת הפוגה מן המהומה, בקשה אותה המיעוט ישמח למלא אך רק בתנאים שלו – עזרו לנו להיפטר מן האדם שבחרתם.

המאבק נגד נתניהו נראה ומרגיש בדיוק כמו המאבק נגד טראמפ מכיוון שהוא מנוהל בידי אותם אנשים – אנשי אובמה שרדפו את טראמפ וכעת שולטים בבית הלבן של ביידן. היו אלה בכירי הביון של אובמה שהמציאו את פרשיות רוסיה, קמפיין הכפשה פוליטי שמטרתו הייתה ערעור הנשיאות. והייתה זו מחלקת המדינה של אובמה שיצרה את המנגנון להדחת נתניהו כבר לפני כעשור, באמצעות מימון קמפיין בחירות מכספי משלם המיסים האמריקני.

שליחיו השונים של אובמה הפכו את רדיפת נתניהו לחלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי בישראל; בכך הם מלבישים את השאיפה המתמדת להסכם עם איראן בבגדי הפוליטיקה הישראלית המקומית. לאחר תום כהונתו השנייה של אובמה, שגרירו בישראל דן שפירו נשאר במדינה כדי לשמש חלק מהתשתית. גם לאחר סיום תפקידו הוא המשיך והזהיר את הציבור הישראלי שלא משנה עד כמה טראמפ היה טוב עבורו (בחיסול הסכם הגרעין, העברת השגרירות לירושלים ועוד), עדיף שלא יתרגל למצב של נשיא רפובליקני, מכיוון שהוא עלול לשלם את המחיר כאשר הדמוקרטים ישובו לשלטון. כעת הם שוב בשלטון.

נתניהו הביא חלק מכך על עצמו. נאומו בפני הקונגרס במרץ 2015 בו הזהיר מפני הסכם הגרעין נחגג בידי הרפובליקנים של אותה עת כמחווה אמיצה של התרסה. הם השוו את נתניהו לווינסטון צ'רצ'יל, המנוגד לאובמה בדמותו הפייסנית של נוויל צ'מברליין. בדיעבד אותו נאום נראה כטעות. ראשית, הוא הראה לעולם שמלבד נקיטת צעד קיצוני בתקיפת מתקני הגרעין, נתניהו למעשה הפסיד. שנית, הוא רמז על כך שההחלטות החשובות בנוגע לעתיד ישראל לא מתקבלות בירושלים אלא בוושינגטון. זה מה שעורר מחדש את ההתנגדות לנתניהו מצד השמאל בישראל.

ממסד 'אנטי-ביבי' בישראל שמח לבצע את פקודות האדון אובמה, ולא שינתה כלל העובדה לפיה הנשיא מעצים את איראן. אם אמריקה תרצה הסכם עם משטר האייתוללות היא תשיג אותו בכל מקרה. מה שיריביו המקומיים של נתניהו רצו הוא פטרון אימפריאלי שיעניק גיבוי לעימות שלהם מול האויב הקרוב יותר, אפילו שהמשיכו להפסיד בבחירות.

כעת כאשר אין ספק לגבי השאלה מי דוחף את המחאה נגדו, לנתניהו אמורה להיות תמונה ברורה יותר של לוח המשחק. בכל הנוגע ל"בת-הברית" שהצליחה לקדם את מטרות ה-BDS הרבה מעבר לחלומות מייסדי תנועת החרם בכך שהציפה את רחובות ישראל ביריבים המאיימים להוציא הון מחוץ למדינה ולהשתמט משירות צבאי – אין לו הרבה מה לעשות. הדרך היחידה החוצה מן המבוך היא חיזוק חופש הפעולה על ידי התמקדות בבן המועדף של מדיניות החוץ מבית מפלגת אובמה-ביידן, המשטר בטהרן. אם ארה"ב רוצה להצית אש בחצר האחורית של נתניהו, גם נתניהו יכול להצית כמה שרפות משלו.