ממלכת אי-הוודאות: כיצד בריטניה יכולה להחלץ ממשבר הברקזיט

הקשר הגורדי של הברקזיט נקשר מראש כך שיהיה מסובך מדי להתירו, ולכן הפתרון היחיד שיממש באמת את רצון העם הוא לחתוך אותו לחלוטין

TheDigitalArtist

בתור אדם שמעריץ את המסורת הקלאסית, בוריס ג'ונסון בוודאי מכיר את מושג הקשר הגורדי, אותו קשר מפורסם ומסובך שעל פי המיתולוגיה היוונית נקשר בידי גורדיוס מלך פריגיה, ורק מי שיתיר אותו יזכה לשלוט בממלכה. כאשר אלכסנדר מוקדון הגיע לטורקיה במאה הרביעית לפני הספירה ונתקל בקשר, הוא מצא דרך מהירה במיוחד להתיר אותו. הכובש הגדול שלף את חרבו וחתך את החבל, ובכך הוכיח כי הוא ראוי לשלוט באסיה כולה.

אם אי-פעם היה דבר דומה לקשר הגורדי המפחיד בפוליטיקה המודרנית, הרי שזו סאגת הברקזיט הבלתי-נגמרת. הקשר החל להקשר לפני כשלוש שנים, אז ניצבה בפני הבריטים בחירה ברורה: השאלה שנשאל הציבור הייתה האם הוא מעוניין להישאר או לעזוב את האיחוד האירופי. מרבית הציבור (52% מול 48%) בחר לעזוב, אך מאז נראה כי אלו שניסחו את השאלה סבורים שזאת הייתה התשובה הלא-נכונה, או לפחות לא התשובה שהפוליטיקאים קיוו שבה יבחר הציבור. וכך התהדק לו הקשר והמשיך להתהדק עוד יותר עם כל ניסיון להתיר אותו.

המגזר הציבורי, כך הסתבר, לא הונחה להתכונן לתסריט לפיו אפשרות העזיבה תנצח במשאל. ראש הממשלה דאז דיוויד קמרון ועמיתיו ציפו שמצדדי ההישארות יגברו, או שהם פשוט חששו שאם ייוודע על הכנות שנעשות לעזיבה, הדבר יחזק את הצד הזה של הקמפיין. תהא הסיבה אשר תהא, ב-24 ביוני 2016 ממשלת בריטניה נתפסה לא מוכנה לחלוטין עבור מה שהייתה אחת משתי תוצאות אפשריות בלבד.

קמרון הודיע על התפטרותו שעות ספורות לאחר קבלת תוצאות ההצבעה, והמנצחים ההמומים פתחו במלחמה עזה בתוך שורותיהם. תומך העזיבה המוביל בוריס ג'ונסון נבגד פוליטית בידי מי שהיה יועצו הבכיר בקמפיין, מייקל גוב, שבעצמו ניסה ונכשל לתפוס את מנהיגות המפלגה השמרנית. בעוד המנצחים צללו לאי-סדר מוחלט כאשר כל צד מושך לכיוונו, נוצר בתוך המפלגה נתיב אמצע שאפשר דווקא לתרזה מיי – שרת הפנים שתמכה בעוז בהישארות באיחוד – להפוך למנהיגתה ולראש הממשלה, ולמי שתפקידה הוא לוודא כי בריטניה אכן עוזבת את האיחוד האירופי.

במשך כמעט שלוש שנים, מיי ניסתה להתיר את הקשר. ממשלתה הפעילה את סעיף 50, המנגנון שאמור לאפשר למדינות חברות לעזוב את האיחוד בתוך שנתיים מרגע הפעלתו, ובכך למעשה החל שעון הברקזיט לתקתק לאחור. כאשר אנו מביטים לאחור על כל הבעיות שנוצרו בדרך, חשוב לזכור שכל זה נעשה באישור בית הנבחרים. כיום, כאשר שתי המפלגות היריבות מתאמצות כל אחת בדרכה להתנגד לעזיבה, כמה מחבריהן מנסים להציג זאת כאילו הפרלמנט הוא מייצג רצונו של העם מול הרצון הלא-צודק של הממשלה, אך הציבור הבריטי לא שוכח כל כך מהר.

בפועל, כל המפלגות בפרלמנט הצביעו בעד אישור תוצאות משאל העם. חלקן, כמו המפלגה הליברל-דמוקרטית, קבעו כמדיניות ביצוע של משאל עם בשאלת החברות באיחוד עוד בטרם המפלגה השמרנית בראשות קמרון הבטיחה דבר דומה. הפרלמנט גם פיקח על תהליך האישור של סעיף 50, תהליך אותו קמרון ורבים אחרים שלקחו חלק בקמפיין ההישארות ב-2016 תיארו כפשוט וקל: אם לאחר שנתיים בריטניה והאיחוד האירופי לא יגיעו להסכמה על תנאי ההיפרדות, אז הבריטים יהיו יכולים לעזוב ללא הסכם ופשוט להתחיל לסחור על פי כללי ארגון הסחר העולמי. אך תאריך היעד של סעיף 50 שנקבע לחודש מרץ 2019 חלף כבר מזמן, כמו גם ההארכה בת שלושה חודשים אותה ביקשה וקיבלה בריטניה, שעדיין חברה באיחוד האירופי. זו הנקודה בה תרזה מיי נתקלה בחלק העקשן ביותר של הקשר הגורדי הלאומי.

זה קרה מכיוון שלאורך כל הדרך, הפרלמנט החזיק בהשקפה מנוגדת לזו של הציבור בכל הקשור לברקזיט. למרות שמרבית הבריטים הצביעו בעד עזיבה, כשני שלישים מחברי הפרלמנט היו בעד הישארות באיחוד. וכך, ככל שתאריך היעד לעזיבה התקרב, חברי הפרלמנט מצאו עוד ועוד מכשולים לשים בפניה. המכשול הפופולרי ביותר הייתה ההחלטה כי עזיבה ללא עסקה תהיה אסון, מכיוון שלטענתם הבריטים מעולם לא הצביעו עבור עזיבה כזו. אמנם הציבור אכן לא נשאל את השאלה המסוימת הזו, אך בכל זאת הוא בחר לעזוב והיה מודע היטב להשלכות של הבחירה. למרות זאת, הפרלמנט בחר לשכנע את עצמו ואת הציבור כי קשר הברקזיט פשוט מסובך מדי מכדי שבן תמותה יוכל להתירו, רומז בכך שלמעשה עדיף לכולנו להישאר באיחוד.

בעיה ותיקה

במובנים מסוימים, התסבוכת הנוכחית היא מורשת לבעיה ותיקה הרבה יותר, שאלה שלא נפתרה במלואה לאחר מלחמת האזרחים האנגלית במאה ה-17: היכן הכוח נמצא באמת, בידי העם או בידי הפרלמנט? ואם הפרלמנט סבור שהעם בחר באפשרות השגויה, האם הוא פשוט יכול להתעלם מכך?

שאלות אלו ורבות אחרות ריחפו מעל הממלכה הבריטית בשלוש השנים האחרונות, ורשימת האנשים ששמם ייזכר לדיראון עולם הלכה והתארכה. היו אלה למשל האנשים שבעבר התעקשו על כך שאם חבר פרלמנט מחליט לעבור מפלגה הרי שהוא צריך להעמיד עצמו מיד לבחירה מחדש, כך שהמצביעים יוכלו להחליט על עתידו. חברות פרלמנט כמו אנה סוברי או שרה וולסטון היו בעבר תומכות נלהבות של שיטת האחריות כלפי הציבור, אך כאשר הן נטשו את המפלגה השמרנית לטובת מפלגה חדשה התומכת בהישארות באיחוד (Change UK) מוקדם יותר השנה, אף אחת מהן לא הציבה עצמה שוב למשפט העם. כתוצאה מכך, אלפים רבים של בריטים מיוצגים כיום בידי נבחרים שעברו למפלגות שאפילו לא היו קיימות בזמן שנבחרו לפרלמנט.

וישנה גם הקבוצה המכונה "אצולת השמרנים" – קן קלארק, ניקולס סואמס ואחרים – שבילתה את שלוש השנים האחרונות בניסיון בלתי-פוסק להשאיר את בריטניה באיחוד. כמה עשרות מהם הושעו משורות המפלגה בקיץ האחרון אך הם עדיין חברים בפרלמנט, חופשיים מכל נאמנות מפלגתית. ניתן היה לצפות כי אותם אנשים היו מוכנים (גם אם בחוסר רצון) לעזור להוביל את בריטניה מחוץ לאיחוד מאשר להסתכן בממשלת לייבור בראשות ג'רמי קורבין, אך הקיץ האחרון הראה כי אין להם שום בעיה עם נפילת ממשלת השמרנים שתעלה את קורבין לשלטון, אם משמעות הדבר היא חסימת העזיבה ללא עסקה.

בוריס ג'ונסון ותרזה מיי | Kuhlmann / MSC

ואז ישנה כמובן האופוזיציה, שבאופן אירוני נראית כיום כמו הכוח היחידי שיכול באמת להשאיר את השמרנים בשלטון. מפלגת הלייבור של קורבין הציגה כל כך הרבה דעות ורעיונות מדיניות בנוגע לברקזיט, שקשה כבר לעקוב אחרי עמדתה הנוכחית. לאחר שקיבלו בתחילה את תוצאות משאל העם בעד עזיבה והתנגדו לעריכת משאל נוסף, חברי הפרלמנט של הלייבור טענו בהמשך כי אכן יש לערוך משאל חדש, ולאחרונה השלימו סיבוב פרסה שלם בעניין וכעת הם מתנגדים לעזיבה לחלוטין. הם טוענים כי התנגדותם נוגעת בעיקר לאפשרות העזיבה ללא עסקה, אך למעשה הם מתכוונים לעצור כל עסקה אותה תציג ממשלת השמרנים.

מדיניות המפלגה הנוכחית גורסת כי ראש הממשלה צריך להכריז על בחירות חדשות, אך באותה העת היא עושה הכל כדי למנוע הכרזה כזו. למרות זאת, בלייבור טוענים כי אם ינצחו בבחירות ויקימו ממשלה, היא תנהל מיד משא ומתן לעסקה טובה יותר מול האיחוד ואז תעמיד אותה בפני משאל עם נוסף, בו כמובן תנהל קמפיין נגד העסקה שהיא עצמה השיגה. העובדה שזו נחשבת למדיניות ברורה יחסית בנושא הברקזיט בהשוואה למפלגות אחרות שמעורבות בעניין, היא עדות נוספת לעומק המשבר הפוליטי והחוקתי בבריטניה.

החרב השלופה

בעבר היו זמנים בהם בריטים התגאו בפני חבריהם האמריקנים בכך שאין להם צורך בחוקה; כיום נראה כי ההתרברבות הזו תיקבר עמוק באדמה לכמה דורות לפחות, והציבור הבריטי עצמו מביט בקנאה על חוקות במדינות אחרות. בעיית הברקזיט החמירה לא רק בגלל העובדה שהפרלמנט פועל נגד עצמו ונגד הציבור, אלא גם בגלל התערבות שיפוטית מוגברת. זו כמובן בעיה שקיימת גם במדינות בעלות חוקה, אך בבריטניה היא מקיפה חלקים הולכים וגוברים של הממשל.

למעשה, עד שנת 2005 "בית משפט עליון" כלל לא היה קיים בבריטניה. באחת האירוניות הגדולות ביותר בהיסטוריה הבריטית, הערכאה השיפוטית העליונה נוצרה אז כדי לפסוק בערעורים ולבקר חקיקה על פי האמנה האירופאית לזכויות אדם. בחודש שעבר, אותו בית משפט פסק כי החלטתו של בוריס ג'ונסון להשעיה זמנית של הפרלמנט אינה חוקית, ולכן עליו להתכנס מחדש. במילים אחרות, בית משפט שנוסד כדי לציית לחוקים האירופאים לקח חלק במניעת היציאה של בריטניה מהסמכות של אותם חוקים ממש.

כל זה מביא אותנו בחזרה לאלכסנדר ולקשר הגורדי. תוכניתו של בוריס ג'ונסון להתיר את קשר הברקזיט היא לא רק נועזת, אלא למעשה התוכנית היחידה שיכולה למנוע מבית המשפט ומהפרלמנט להמשיך ולעשות את מה שהם עושים בשמחה כה רבה: ביטול מוחלט של רצון העם כפי שנקבע במשאל ב-2016, כדבר שלא ניתן לממש אותו או לא צריך לממש אותו. גם התקשורת תורמת את חלקה לחגיגה בכך שהיא מעמידה פנים שהציבור הבריטי לא ידע עבור מה הוא מצביע כאשר בחר לעזוב את האיחוד, עמדה שכמובן הייתה שונה לחלוטין אם העם היה בוחר בהישארות.

וכך עומד אלכסנדר בוריס דה-פפל ג'ונסון בפני קשר הברקזיט בדיוק כפי שעמד אלכסנדר הגדול בפני הקשר הגורדי: חרבו שלופה ומוכנה לחתוך את החבל אחת ולתמיד. החרב של ג'ונסון היא השימוש בפרלמנט כדי לעזוב האיחוד עד תאריך היעד האחרון ב-31 באוקטובר, בין אם הפרלמנט ירצה בכך ובין אם לאו, וייתכן שאפילו במהלך קמפיין בחירות. בית הנבחרים מצידו מנסה להשאיר את ג'ונסון בתפקיד כדי שיקבע הארכה נוספת לתאריך העזיבה, ובכך יגרום גם לראש הממשלה הזה לאכזב את בוחריו ולהפר את הבטחתו למצביעים.

המצב הנוכחי הוא שחברי פרלמנט מהמפלגה השמרנית, חברים ממפלגות האופוזיציה, מיליונרים ופעילים חברתיים, בית המשפט ומרבית אנשי התקשורת – כולם ביחד משתמשים במלכוד הזה כדי לנסות ולעצור (או לפחות להאט) את ידו של ג'ונסון האוחזת בחרב. ייתכן שזה יעבוד וייתכן גם שלא, אך מבחנו הגדול של בוריס ג'ונסון יהיה בהבנה כי קשר הברקזיט נקשר מראש כך שיהיה מסובך מדי להתירו, ולכן הפתרון היחיד הוא לחתוך.

כיצד עושים זאת? בסופו של דבר הכל מתנקז לשאלה אחת: האם אנחנו חיים בדמוקרטיה או שמא מדובר בצורת משטר אחרת? ג'ונסון צריך לקבל את העובדה שהציבור הבריטי ידע בדיוק על מה הוא מצביע כאשר בחר לעזוב, ולהיפרד מהאיחוד האירופי ויהי מה. למרבה החרפה, רבים באליטה הפוליטית מנסים למנוע את המציאות הזו, ולכן גם הברירה של ג'ונסון היא אחת: האם ייזכר כדמות הטרגית שדנה את בריטניה לפילוג חסר תקנה וכמי שנכשל בתפקיד אותו חלם כל חייו להשיג, או שמא ייזכר כמנצח שהצליח לחתוך את הקשר, וסיפק סוף סוף לעם הבריטי את בקשתו הפשוטה.


דאגלס מאריי הוא מחבר הספר 'המוות המוזר של אירופה'. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. מה בדיוק ג׳ונסון אמור לעשות שהוא וקודמיו לא ניסו?
    הבעיה אינה בו.
    הבעיה היא מפלגות המרכז שדורשות עזיבה בתנאים(דבר שמאפשר לבריסל להתיב תנאים בלתי אפשריים וכך למנוע עזיבה כמתבקש מהאינטרסים שלה).

    זה דומה בדיוק למצב בארץ: מפלגת מרכז שמסרבת להתפשר ולהצטרף לאחד הצדדים וכך מחזיקה את כל המדינה במשבר נמשך שבו לאיש אין את הרוב הנחוץ כדי לצאת מלונטר.

  2. מאמר מעניין, אבל חסרה שורה תחתונה. כיצד הכותב מציע לגונסון לבצע את הפרישה?

  3. האיחוד האירופי ותומכיו בבריטניה מלכדו את ג'ונסון,
    עד שאין לו שום דרך פרלמנטרית או חוקית לצאת.
    הפתרון האפשרי שכבר נרמז, ל'שכנע' את האיחוד ב'כוח' לוותר על בריטניה,
    במילים אחרות סחיטה !!
    וזה קל לו, כל החלטה של האיחוד נדרשת ל100% הסכמה של החברות,
    מה שאומר שג'ונסון ברצותו, יכול להשבית כל החלטה,
    בכל תחום, ובעצם ל"ייבש" את פעילות האיחוד כולו, עד שיבינו
    שהנזק מיציאת בריטניה עדיף על הנזקים שבהישארותה.