איך שגלגל מסתובב: ישראל שוב שימושית עבור טורקיה

לאחר שני עשורים של יחסי מניה-דיפרסיה, ארדואן זקוק להישג מדיני שיציל אותו משקיעה פוליטית ומשבר כלכלי

הנשיא הרצוג עם ארדואן בביקור באנקרה | חיים צח, לע"מ

פרופ’ עפרה בנג’ו היא חוקרת בכירה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ומרצה במרכז האקדמי שלם. מאמר זה ראה אור לראשונה באנגלית בכתב העת טאבלט, והוא מובא כאן ברשות המערכת.

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission.

***

בסוף חודש דצמבר 2021, הנשיא הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן אירח משלחת של רבנים מרחבי העולם האסלאמי, כמו גם מרוסיה. באותה פגישה ציין ארדואן כי היחסים עם ישראל היו "חיוניים לביטחון ויציבות האזור, ותיאר את תופעות האנטישמיות והעוינות כלפי האסלאם יחדיו כ"כפשעים נגד האנושות". בהתחשב בכך שבמשך העשור האחרון ארדואן השתלח בישראל שוב ושוב תוך שימוש בעלילות אנטישמיות, דבריו במפגש הרימו יותר מגבה אחת. כדי להבין את הרטוריקה הזו, ואת השאלה האם מדובר בצעד טקטי בלבד או שמא מהלך אסטרטגי לטווח הארוך, חשוב לבחון את מערכת היחסים בין טורקיה וישראל בהקשר היסטורי רחב יותר.

היחסים בין טורקיה וישראל משקפים את השינויים הפוליטיים והרעיוניים שהתרחשו בטורקיה בשני העשורים תחת שלטון מפלגת 'הצדק והפיתוח' (AKP). העשור הראשון היה מוצלח יחסית מבחינה כלכלית ומדינית. השני התאפיין בהתדרדרות מתמשכת שמגיעה לשפל בימים אלה.

למרות שמפלגת AKP היא באופן רשמי הגוף השולט במדינה, במציאות היא הפכה יותר ויותר להצגה של איש אחד. לכן חשוב לנתח בהקשר זה את השקפת עולמו של ארדואן, את התמריצים המניעים אותו ואת שאיפותיו הפוליטיות. כאשר נבחר ראשונה לראשות הממשלה בשנת 2003, ארדואן הציב מספר מטרות: ראשית, להוכיח לעולם כי אסלאם ודמוקרטיה יכולים לדור יחדיו וכי טורקיה יכולה להפוך לדוגמה עבור מדינות מוסלמיות אחרות; שנית, לפתור את הבעיות הכרוניות הרבות של כלכלת טורקיה, כפי שהצליח לעשות כראש עיריית איסטנבול במהלך שנות ה-90; שלישית, לבצע שינויים נרחבים בסוגיות הפנים, כולל פתרון הבעיה הכורדית, במטרה להפחית את כוח הצבא ולקדם את ההשתלבות הטורקית באיחוד האירופי; ורביעית, לגוון את יחסי החוץ של טורקיה באמצעות הובלת מדיניות עצמאית יותר מול המערב, פתיחות מול מדינות ערביות ותפיסת תפקיד מוביל בעולם המוסלמי.

דפוס ההתנהלות הזה עשוי להסביר את העובדה לפיה במהלך תקופת שלטונו המוקדמת של ארדואן, היחסים עם ישראל היו ידידותיים למדי, כפי שהודגמו בביקור הנשיא בירושלים בחודש מאי 2005, אז סייר בין היתר ב'יד ושם'. במהלך אותו ביקור, ארדואן אמר כי מטרתו היא לחזק את קשרי המסחר עם ישראל ולשמש כמתווך בשיחות השלום מול הפלסטינים. למעשה, אחד הגורמים שיצרו את התנאים לביקור הייתה החלטת ישראל בפברואר 2005 לסגת מרצועת עזה, שהתרחשה בפועל בקיץ של אותה שנה. שנתיים לאחר מכן, שמעון פרס הפך לנשיא הישראלי הראשון שנושא דברים בפני בית הנבחרים הטורקי.

היבט נוסף של היחסים דאז היה הניסיון מצד ארדואן לשמש כמתווך להסכם שלום בין ישראל וסוריה. ראש הממשלה אהוד אולמרט ביקר בטורקיה בדצמבר 2008 במטרה לקדם שיחות בעניין, אך יומיים לאחר מכן ישראל יצאה למבצע 'עופרת יצוקה' נגד חמאס בעזה, במטרה לעצור את מתקפות הטילים נגד אזרחיה. הדיונים בערוץ הסורי נקטעו ומערכת היחסים עם טורקיה החלה להיות מתוחה. ארדואן חש עלבון מכך שאולמרט לא עדכן אותו לגבי הפעולה הצבאית המתוכננת, ומאוחר יותר תיאר את המבצע עצמו כ"פשע נגד האנושות".

עם תום העשור הראשון לשלטון ארדואן, היחסים בין המדינות החלו להתדרדר עוד יותר. סיבה עיקרית לכך הייתה תהליך ה"דה-פוליטיזציה" שעבר הצבא הטורקי והגיע לשיא בשנים 2010-2009. עד לאותה עת, הצבא נחשב למוסד החזק ביותר במדינה ולמגן החילוניות. לכן ארדואן ראה בו מכשול בדרכו לצבירת כוח רב יותר. היה זה במהלך שנות ה-90, כאשר עוצמת הצבא הטורקי הייתה בשיאה, שהיחסים האסטרטגיים עם ישראל נוסדו באופן רשמי. עם היחלשות כוחו הפוליטי של הצבא, גם היחסים עם ישראל ספגו מהלומה.

תהליך זה התרחש במקביל לא רק למבצע 'עופרת יצוקה', אלא גם לתקרית המרמרה במאי 2010 אז משט בחסות טורקית ניסה לפרוץ את המצור הימי על עזה, באירוע שהסתיים עם עשרה פעילים הרוגים, ועוד עשרה חיילים ישראלים פצועים.

במקביל להיחלשות הצבא, מגמת האסלאמיזציה של הזירה הציבורית בטורקיה תפסה תאוצה בניצוחו של ארדואן שניסה לקדם את אמונותיו האישיות והאידיאולוגיות. במשך שנות נערותו, ארדואן למד לימודי דת בבית ספר 'האימאם חאטיפ' הנחשב לאדוק. גם בחייו הפוליטיים הוא קושר בשלב מוקדם למפלגות אסלאמיסטיות, אנטי-מערביות ואנטישמיות. בתור ראש עיריית איסטנבול, יחסיו המתוחים עם האליטות הצבאיות והפוליטיות פרצו בגלוי. באחד מנאומיו הפומביים, הוא צוטט משורר אסלאמיסטי שטען כי

המסגדים הם בסיסי הצבא שלנו, כיפותיהם הן קסדותינו, צריחיהם כידונינו, והמאמינים חיילינו"

ציטוט זה עלה לו בארבעה חודשים בכלא אותם ריצה באביב 1999, בתפקידו כראש העיר ובזכות לשמש בתפקיד פוליטי בכלל (איסור שבוטל בהמשך). לאור כל אלה יש להבין את תהליך האסלאמיזציה של טורקיה תחת ארדואן, ואת יחסיו הבעייתיים עם האליטה החילונית.

בתור ראש ממשלה, ארדואן עשה את צעדיו הראשונים של התהליך בזהירות רבה, כאילו מהסס שלא להרגיז מיד את הצבא או את האיחוד האירופי. אך האסלאמיזציה האיטית והעמוקה של טורקיה במהלך עשור ארדואן הראשון, התחלפה בעשור השני בתהליך חזק ומהיר. התהליך הפנימי נתמך בשאיפות ארדואן להשיג מטרות מסויות גם בתחום מדיניות החוץ: להתחרות מול איראן על השליטה הגיאופוליטית בעולם המוסלמי; להעניק גיבוי לארגוני 'האחים המוסלמים' באשר הם, ובמיוחד החמאס בעזה; ולהציג את טורקיה כמי שמגנה על פלסטין ואל-אקצא.

תהליך זה הפך את ישראל לאויבת בלתי-מוכרזת של טורקיה. ארדואן גילה לפתע שהוא יכול להפוך את היהודים למטרת תעמולה כחלק מהמאמץ להלהיט רגשות דתיים ולאומניים בקרב הטורקים ולהסית את תשומת הלב מהבעיות מבית. בכך הוא הלך בדרכם של מנהיגים ערביים ידועים לשמצה שהציגו עצמם כמגיני המטרה הפלסטינית, במטרה להדוף אויבים פנימיים ולגרוף תמיכה מבית. בתכיפות גוברת, ארדואן החל להשתמש בשיח בוטה במיוחד נגד ישראל בהופעותיו הפומביות. הוא בעיקר נהג לציין כיצד הציונות היא פשע נגד האנושות, וטען כי ישראל היא מדינת טרור ואפרטהייד המבצעת רצח עם בפלסטינים. התקשורת הכפופה לו הלכה גם היא באותו תלם.

בתקופה זו, הממשלה הטורקית יזמה או תמכה בשלל הפגנות אנטי-ציוניות ובהפקות טלוויזיה דומות, הפיצה את הספר 'מיין קאמפף' בתרגום לטורקית, והפגינה התנגדות גלויה לישראל בפורומים בינלאומיים. ואולי חשוב מכך, היא אפשרה לחמאס להתבסס במדינה ומאז 2012 מארחת בקביעות את ראשיו כמו סאלח אל-ערעורי, שקיבל למעשה אור ירוק לארגן מתקפות טרור נגד ישראל משטח טורקיה. על פי השב"כ, מקפדת חמאס באיסטנבול ואנשיה פיקחו על הכנה וביצוע של מאות פיגועים וניסיונות פיגוע בישראל וביהודה ושומרון. יתרה מכך, ארדואן והתקשורת הטורקית הפיצו שלל תיאוריות קונספירציה לפיהן ישראל אחראית למשל על אירועים כמו הדחת איש 'האחים המוסלמים' מוחמד מורסי מנשיאות מצרים ב-2013. תיאוריית קשר אחרת האשימה את ישראל בניסיונות להקים מדינה כורדית עצמאית.

בהמשך לתקרית המרמרה, טורקיה הורידה את דרג היחסים עם ישראל וגירשה את השגריר הישראלי בספטמבר 2011. כשנתיים לאחר מכן הנשיא האמריקני אובמה לחץ על ראש הממשלה נתניהו להתנצל בפני ארדואן ולהציע פיצויים, בתמורה לתיקון היחסים והסרת כל התביעות הטורקיות נגד אנשי כוחות הביטחון של ישראל.

נדרשו שלוש שנים נוספות כדי להגיע לפיוס מלא ובנובמבר 2016 שתי המדינות החליפו שוב שגרירים. אך גם הנורמליזציה הזו הייתה קצרת-מועד, והסתיימה בפתאומיות במאי 2018, כאשר הטורקים שוב גירשו את שגריר ישראל והחזירו מתל-אביב את אנשיהם. התירוץ הפעם עסק בהכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל.

למעשה, ארדואן הפך את ירושלים הן לנושא אישי מבחינתו, והן לסוגיה לאומית טורקית. בדברים שנשא בפרלמנט אמר: "בעיר הזו, אותה נאלצנו לעזוב בדמעות במהלך מלחמת העולם הראשונה, ניתן עוד לגלות עקבות להתנגדות העותמאנית. כך שירושלים היא העיר שלנו, העיר מאיתנו". הוא יצר קישור לסוגיה הפלסטינית והוסיף: "אנו רואים כבוד בכך שארצנו מביעה בכל במה אפשרית את הזכויות של העם הפלסטיני המדוכא, לצדו חיינו במשך מאות שנים". במקרה אחר, ארדואן הזהיר את הישראלים באופן ישיר: "אלה החושבים שירושלים שייכת להם צריכים לדעת שמחר הם לא יהיו יכולים אפילו להסתתר מאחורי עצים".

רטוריקה זו מורכבת משילוב של רגשות אסלאמיסטיים, פרו-פלסטיניים ואנטי-ישראליים, יחד עם ניסיון אופורטוניסטי להשיג עוד תמיכה עממית לחיזוק והמשך השלטון. פנייתו של ארדואן נגד ישראל מתקשרת אם כן למגמה הכללית אותה הוא מוביל לקראת שלטון סמכותני יותר מבית ושאיפות התפשטות מחוץ.

במהלך רוב התקופה הזו, מנהיגים ישראלים וכלי התקשורת בישראל בחרו לשמור על שתיקה יחסית מול מלחמת המילים של ארדואן. אך לאחר שארדואן תקף בחריפות את ההכרה האמריקנית בירושלים, נתניהו החליט להשיב מלחמה וכינה אותו "דיקטטור אנטישמי". בניסיון לכוון לעצב רגיש במיוחד בחברה הטורקית, ראש ממשלת ישראל הוסיף: "מי שכובש את צפון קפריסין, שצבאו טובח בנשים וילדים בכפרים כורדיים, בתוך ומחוץ לטורקיה – לא אמור להטיף מוסר לישראל".

במשך שנים ארוכות ישראל הילכה על חבל דק בנוגע ליחסיה עם טורקיה, אשר הייתה לאורך זמן רב אחת משת המדינות המוסלמיות היחידות (יחד עם איראן) שהכירו בישראל ומיסדו יחסים דיפלומטיים עמה. אך התלות הזו החלה להיחלש בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 ובהמשך ועידת השלום במדריד ב-1991, שני אירועים אשר פתחו הזדמנויות אזוריות וגלובליות חדשות עבור ישראל.

מול ההתדרדרות המהירה ביחסים עם טורקיה החל מ-2010, ישראל החלה במהלך אסטרטגי משלה, הכלל את חיזוק הקשרים המדיניים והכלכליים עם מדינות לא-מוסלמיות השכנות לטורקיה: היחסים עם יוון, קפריסין, רומניה ובולגריה שודרגו משמעותית. העובדה שיוון וקפריסין הן יריבות ותיקות לטורקיה הפכה את המפנה הזה למדאיג עוד יותר מבחינת אנקרה.

עוצמת היחסים המשולשים והמחודשים בין ישראל, יוון וקפריסין התבטאה בין היתר בביקורים הדדיים תכופים של ראשי המדינות ובכירים ארחים, תרגילים צבאיים משותפים ושיתוף פעולה בתחום חיפוש ופיתוח מאגרי הגז. בינואר 2020, ישראל, יוון וקפריסין הסכימו על קידום פרויקט צינור הגז EastMed שאמור לשאת גז מן המאגרים שהתגלו לאחרונה בחופי דרום-מזרח הים התיכון אל תוך יבשת אירופה. נתניהו תיאר את ההסכם כ"ברית בעלת חשיבות רבה" שתחזק את היציבות האזורית. הדרת טורקיה מן השותפות החריפה עוד יותר היחסים בין כל המדינות המעורבות. (בחודש ינואר השנה ממשל ביידן הודיע לשותפות ב-EastMed על הפסקת תמיכתו במיזם, מה שעשוי לסמן את סופו לזמן הקרוב).

הסכמי אברהם עליהם חתמה ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין בספטמבר 2020 הגבירו גם הם את החששות בטורקיה. הנקרה האשימה את שתי מדינות המפרץ בתמיכה בישראל נגד הפלסטינים, ובתגובה אירחה מפגשים רשמיים עם אנשי חמאס. מרגיז עוד יותר עבור הממשלה הטורקית היה שיתוף הפעולה החדש בנושאי אנרגיה בין ישראל, מצרים, קפריסין, יוון והאמירויות.

כל ההתפתחויות האלה יחדיו שינו את מאזן הכוחות בין ישראל לטורקיה לרעת האחרונה. כעת טורקיה הייתה זו שנתפסה כמבודדת הודות לכאוס הכללי בענייני החוץ והפנים שלה, שהגיע לשיא בניסיון ההפיכה הצבאית הכושל נגד ארדואן ביולי 2016. בין אם היה אמיתי או מתוכנן מראש בידי ארדואן עצמו, ניסיון ההפיכה הוביל לטיהורים נרחבים נגד אויבים אמיתיים ומדומיינים כאחד. הוא גם חיזק את אחיזתו של הנשיא במוסדות המדינה כולל בית המשפט, הפרלמנט והתקשורת.

בשלהי 2021, רמות הפופולריות של ארדואן ומפלגתו הגיעו לשפל של כל הזמנים. סקר מחודש ספטמבר הראה כי שיעור התמיכה בארדואן נפל מ-58.6% בשנת 2015 עד ל-41.4% כיום. אחת הסיבות העיקריות לדעיכה זו הוא המשבר הכלכלי המחמיר ושיעור האינפלציה המזנק: בתוך שנה אחת בלבד, הלירה הטורקית איבדה 45% מערכה. הטורקים מן השורה היו כה נואשים עד שהם פרצו את מחסום הפחד ויצאו לרחובות בחודש נובמבר האחרון להפגין נגד הממשלה.

גם שאיפות החוץ של ארדואן חוו שקיעה. כדי להבדיל את עצמו מכמאל אטאטורק, המייסד הנערץ של טורקיה המודרנית, ארדואן קידם שינוי איטי והתרחקות ממטרת ה-"שלום בבית, שלום בעולם" לה הטיף אטאטורק. מדיניות האב המייסד כוונה במטרה "להבטיח את ביטחון טורקיה באמצעות הימנעות מהסתבכויות בינלאומיות ועל ידי השגת יחסי עבודה תקינים עם המדינות השכנות בענייני האיזור". אך ארדואן מונע בידי רעיונות אחרים שהובילו אותו לכיוון ההפוך: ניאו-עותמאניות, אסלאמיזם והתפשטות אזורית.

מאז 2016, טורקיה הכניסה את עצמה לשלל תסבוכות עם מבצעים צבאיים בסוריה, לוב ואזרבייג'ן – חלקם מוצלחים, חלקם האחר הרבה פחות. ובזמן שההתערבות הזו בענייני מדיות אחרות נועדה לעורר תחושת סולידריות וגדולה היסטורית בקרב הצבא והעם הטורקי כולו, היא הפכה בפועל להרפתקה יקרה שרק סיבכה עוד יותר את יחסי החוץ של אנקרה, כולל מול ישראל.

בלוב למשל, ישראל (יחד עם מדינות ערביות והליגה הערבית) תמכה במפלגה היריבה לזו שנתמכה בידי הטורקים. בסוריה, ישראל הסכימה לקבל באופן טקטי את המשך משטר אסד המוחלש, בעוד טורקיה ניסתה להפילו ולהשתלט על שטחים גדולים בצפון וצפון-מערב המדינה. בסכסוך בין אזרבייג'ן וארמניה, יצא כך שטורקיה וישראל תמכו באותו הצד, אך גם זה לא תרם לקידום שיתוף פעולה או פיוס בין ירושלים לאנקרה.

וכך, שני עשורים לאחר שעלה לשלטון, נראה כי אף אחת מארבע המטרות העיקריות של ארדואן לא הושגה. טורקיה תחת שלטונו נכשלה להציג מודל של דו-קיום בין אסלאם ודמוקרטיה, ובמקום זאת התדרדרה לסגנון משטר אסלאמיסטי-סמכותני טיפוסי. דיכוי זכויות האדם, הכישלון לפתור את הבעיה הכורדית, ומדיניות ההתפשטות האזורית פגעו קשות באפשרות עתידית של הצטרפות לאיחוד האירופי. הכלכלה התוססת של העשור הראשון פינתה את מקומה לעשור שני של שחיתות, ניהול רשלני והוצאות מוגזמות, אשר הביאו את טורקיה לסף התהום הכלכלי.

הנתיב העצמאי בו בחר ארדואן כמדיניות החוץ של טורקיה כלל בשלב מסוים את חיזוק הקשרים עם רוסיה, מה שגרם לסכסוך עם נאט"ו ובמיוחד עם ארה"ב. מרגיזה לא פחות מבחינת וושינגטון הייתה העובדה לפיה טורקיה סייעה לאיראן לעקוף חלק מהסנקציות המערביות שהוטלו עליה. ארדואן לא חווה הצלחה יתרה גם בחיזוק היחסים עם העולם הערבי. מלבד בת-הברית הוותיקה קטאר, היחסים עם מצרים, סוריה, האמירויות וסעודיה חוו כולם מתיחות רבה בעשור האחרון. הסיבה העיקרית למצב זה הייתה התמיכה הטורקית בתנועת 'האחים המוסלמים', תנועה בה מדינות ערב רואות איום ממשי.

***

לקראת סוף השנה שעברה, הפער בין השאיפות האזוריות של טורקיה לבין בידודה האזורי בפועל החל להיות ברור גם לארדואן, ודחף אותו לשנות חלק מעמדותיו, כולל ניסיונות ליישר את ההדורים מול מצרים, סעודיה ובעיקר האמירויות. בסוף חודש נובמבר האחרון, טורקיה חתמה על הסכם לשיתוף פעולה עם איחוד האמירויות, הכולל השקעות בסך 10 מיליארד דולר שאמורות לסייע לכלכלתה הקורסת. ארדואן ביקר באמירויות בחודש פברואר השנה, ביקור שסימל מפנה חשוב במדיניות החוץ שלו.

חלק בלתי-נפרד מן המפנה היה קשור לשינוי בגישה הטורקית כלפי ישראל. באותו הזמן בו הוא ביקר בחריפות את הסכמי אברהם, הנשיא הטורקי שאף לקפוץ על העגלה בעצמו ולשפר את היחסים עם ישראל. חלק מן הפרשנים סבורים כי הצורך לחזר שוב אחרי ישראל נובע גם מרצון לשפר את היחסים בין אנקרה לארה"ב. ג'ו ביידן שהיה סגנו של אובמה וכיום הנשיא בעצמו ביקר בחריפות את מצב זכויות האדם בטורקיה ואת יחסה כלפי הכורדים. התפיסה הטורקית לפיה ישראל ויהודי אמריקה יכולים להיות מתווכים יעילים מול הבית הלבן, מגיעה מן ההצלחה של קמפיין השדלנות לטובת יחסים עם טורקיה שנוהל היטב בוושינגטון במהלך שנות ה-90.

הסיבה השנייה נובעת משיקולים כלכליים. אפילו בשיא המתיחות בין המדינות, טורקיה וישראל נקטו בגישה פרגמטית בכל הנוגע להמשך קיום קשרי המסחר. ההתקרבות המחודשת אותה מחפשת טורקיה צפויה לחזק אותם, כולל עליה בתיירות ישראליות ושיתוף פעולה בפרויקטים הקשורים לאנרגיה.

ישראל בתחילה גררה רגליים, והייתה סקפטית לגבי שינוי המדיניות המוצהר מצד טורקיה. תמיכתו המתמשכת של ארדואן בחמאס והתקפותיו הפומביות נגד ישראל היו נראות מושרשות מדי מכדי להידחק הצידה כלאחר יד. יקי דיין, ששימש כראש מטה לשני שרי חוץ והיה נוכח בשיחות עם ארדואן, אמר כי "בכל הפגישות האלו הרגשתי בבירור דבר אחד: חוסר החיבה בולט כלפי ישראל, אפילו שנאה, לא הגיע מראשו אלא מלבו". דאגה ישראלית אחרת נגעה ליחסים עם יוון וקפריסין, שהפכו למרכזיים במדיניות האזורית שלה.

בנובמבר 2020, אנשי מודיעין מטורקיה וישראל קיימו סדרת פגישות ודנו באפשרות לפיוס. ביוני 2021, טורקיה ניצלה את שינוי הממשלה בישראל כדי לקדם נורמליזציה עם כמה צעדים בוני-אמון. לא רק שארדואן עצר את ההתקפות הפומביות נגד ישראל, הוא גם החל לתאר אותה כשותפה חיונית. דיווחים אחרים דיברו על כך שטורקיה פועלת כדי לגרש את אנשי חמאס מאנקרה.

בראשית השנה הנוכחית, המלחמה הקרה בין אנקרה וירושלים פינתה את מקומה למספר פעולות ידידותיות, אם כי עדיין מהוססות. מסרים מדיניים מנומסים הוחלפו בין ארדואן לבין ראש הממשלה החדש נפתלי בנט ונשיא המדינה החדש יצחק הרצוג. כדי לא לסכן את היחסים עם יוון וקפריסין, הרצוג ביקר בהן לפני שטס לאנקרה.

הפלישה הרוסית לאוקראינה הציבה את טורקיה וישראל בעמדה קשה. עבור שתי המדינות, רוסיה הפכה לסוג של חבר-אויב. ישראל במיוחד אינה יכולה להרשות לעצמה להרגיז את רוסיה השולטת בסוריה, מה שיפגע ביכולת התמרון שלה נגד איראן. דאגה ישראלית נוספת נוגעת לקהילות היהודיות הן באוקראינה והן ברוסיה.

הדילמה הטורקית חמורה עוד יותר. טורקיה שקלה את האפשרות לחסום כניסת ספינות קרב רוסיות לים השחור, אך מנגד זקוקה לגז הרוסי ומצבה הכלכלי הקשה לא מאפשר לה לנקוט עמדה נחושה נגד מוסקבה. חיילים טורקיים פועלים גם בסוריה, וארדואן מקווה להימנע מן האפשרות שיהפכו למטרות עבור הצבא הרוסי.

ישראל וטורקיה אם כן אימצו עמדה דומה בנוגע למלחמה הרוסית באוקראינה. שתיהן ניסו לקדם מאמצי תיווך, עד כה ללא הצלחה. שתיהן ניסו ללכת בקו הדק בין מחויבות מוסרית ומדינית כלפי המערב לבין סוג של נייטרליות כלפי רוסיה. בשלב הנוכחי קשה לדעת האם שיתוף פעולה סביב המשבר באוקראינה עשוי לעזור לישראל וטורקיה לשתף פעולה גם בתחומים אחרים. אך יתכן כי זהות אינטרסים ואתגרים בלתי-צפויה באירופה עשויה לקדם את שתיהן עוד יותר לכיוון פיוס מלא במזרח התיכון.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. הנבל מאנקרה, מצא את התאומים המנווולים מישראל
    מצא מין את מינו המזוהם

    1. נכון מאד. הוא מצא את הנוכל וחברו "דוקטור" יהיר.