השנים האחרונות מספרות לנו סיפור ברור: סיפור על הונאה איראנית, תוקפנות אזורית, הרבה שקרים ואפס "רצון טוב"
אחד הקשיים העיקריים הניצבים בפני מדינות בעריכת הסכמים בינלאומיים הוא שאלת האמון. אין בנמצא ממשלה על-לאומית שיכולה לכפות על המשתתפים לעמוד בהבטחותיהם, ולמדינות יש נטייה חזקה לרמות, במיוחד כאשר האינטרסים הביטחוניים שלהן עומדים בסכנה. מסיבות אלו ואחרות, אסור למדינות דמוקרטיות לבטוח במדינות אוטוקרטיות אשר אינן מהססות להפר הבטחות, כאלו שניתנו האזרחים שלהן עצמן ובוודאי כאלו שניתנו למדינות אחרות. הנשיא ביידן מתעלם במופגן מכל הלקחים האלה כאשר הוא נחפז להציג הישג דיפלומטי בחידוש הסכם הגרעין, הסכם שיאפשר לאייתוללות להתחזק, להתעשר ולהתקרב מאוד לאחזקת נשק גרעיני.
בשנת 2015, ארה"ב, רוסיה, סין, צרפת, גרמניה ובריטניה הגיעו להסכמה לפיה איראן תגביל את פעילותה בפיתוח תוכנית הגרעין בתמורה להקלה בסנקציות והפשרת מיליארדי דולרים של נכסים שהוקפאו. אלא שאיראן המשיכה לפתח טילים בליסטיים, הפרה את רוב את סעיפי ההסכם והגבירה את תוקפנותה האזורית, מה שהוביל בין היתר את הנשיא טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין. כעת, בקנאותו לבטל כל זכר למדיניות קודמו, יחד עם מאמץ שווא להגביר את אספקת הנפט לאמריקה לאור המלחמה באוקראינה, ביידן חותר לגרסה חדשה של הסכם: הקפאה זמנית של תוכנית הגרעין האיראנית בתמורה להקלה משמעותית בסנקציות.
בחודש שעבר גורמים בממשל ביידן ובטהרן הצהירו כי הצדדים קרובים לסיכום על עסקה. על פי דיווחים שונים, תנאי ההסכם החדש יכנסו לתוקף בשלבים. ראשית, איראן תשעה את העשרת האורנים מעל לרמה של חמישה אחוזים ותשחרר את האסירים המערביים הכלואים ברשותה (בחודש שעבר איראן שחררה שני אסירים בריטיים בתמורה ל-515 מיליון דולר). ארה"ב מצדה תפשיר שבעה מיליארד דולר של כסף איראני המוקפא בבנקים שונים.
לאחר צעדים ראשוניים אלה, ארה"ב תסיר את הסנקציות על תעשיית הנפט האיראנית, ואיראן תוכל לחזור להגבלות הגרעין המקוריות, כמו העשרת אורניום עד לרמה של 3.67%. דיווחים אחרים טוענים כי איראן וארה"ב היו יכולות כבר להכריז על חתימת ההסכם, אילולא הפלישה הרוסית לאוקראינה ודרישת מוסקבה להסיר כל סנקציה מערבית עליה הקשורה לאיראן.
אלא שאנשי ביידן היו כבר אמורים להבין כי אסור לתלות תקווה במגעים עם דיקטטורה שמטרתה המוצהרת היא להיפרע מן הסדר העולמי אותו מובילה אמריקה. אין צורך אפילו לחזור עד מלחמת העולם השנייה עבור דוגמאות. ההתקפה הרוסית המזעזעת נגד אוקראינה צריכה לשמש כעדות חיה מן הווה. הסכם בודפשט מ-1994, עליו חתמו בין היתר רוסיה, ארה"ב ובריטניה, הבטיח את הריבונות של אוקראינה בתמורה להסכמתה להתפרק מנשק גרעיני. לאחר שמסרה את הנשק שנותר בידיה מימי השלטון הסובייטי, העירבון היחיד שנותר לה היה רצונו הטוב של פוטין – הבטחה שהתנדפה כלא הייתה.
בשנת 1997, בריטניה הגיעה להסכמה עם סין להחזרת הונג קונג לשליטת בייג'ינג, הסכם אותו הסינים הפרו שוב ושוב בשנים האחרונות כאשר פגעו בחירות הפוליטית של הונג קונג. כאשר הסנאטור דאז ביידן תמך בהסכמי פיקוח נשק עם ברה"מ ולאחר מכן עם רוסיה, הוא למעשה התעלם בנוחות מן הרמאות השיטתית של מוסקבה, שהובילה בסופו של דבר לפרישה אמריקנית מן האמנה נגד טילים בליסטיים ומן ההסכם לפירוק נשק גרעיני לטווח בינוני.
כדי להתגונן ולהגן על האינטרסים שלו מול מגמה אוטוקרטית גוברת, המערב ובני-בריתו יכולים לסמוך רק על עצמם. כאשר משטר מסוים ידוע בתור משטר שקרן ותומך טרור, זה אפילו מסוכן עוד יותר להעניק לו מיליארדי דולרים עבור הבטחה כי לא ימשיך לבנות בחשאי נשק גרעיני. כפי שהסתבר בהסכם הקודם, אשר את תנאיו איראן הפרה והמשיכה לפתח יכולת גרעינית, לארה"ב פשוט אסור לסמוך על משטר האייתוללות ולקוות שיעמוד בהתחייבויות נוספות.
איראן מצדה כבר הוכיחה שאסור לסמוך עליה, ומעולם לא עמדה בתנאי הסכם הגרעין המקורי. אותו הסכם היה אמור למנוע ממנה להשיג מרכיבי מפתח הדרושים ליצירת נשק גרעיני, ולהגביל את יכולתה להשיג אותו גם אם לא תעמוד בתנאים, לתקופה של שנה לפחות. אלא שאיראן שעטה קדימה בכל הנוגע למחקר גרעיני עד לנקודה שאפילו ממשל ביידן נאלץ להודות כי כמות האורניום המעושר שבידיה והידע שצברה מאפשר לה לפתח נשק גרעיני בפחות משנה.
סיבה נוספת בגינה אסור לסמוך על איראן נוגעת למדיניות החוץ שלה. במשך עשרות שנים, משטר בטהרן שיקר, הפיץ טרור ברחבי העולם, הפר זכויות אדם וקרא להשמדת ישראל והמערב. מאז המהפכה ב-1979, האייתוללות הבהירו היטב כי מטרתם היא לדחוק את ארה"ב מהמזרח התיכון, להשמיד את ישראל וליצור סדר אסלאמי-פונדמנטליסטי שבסיסו בטהרן.
מיליציות בתמיכה איראנית רצחו חיילים אמריקנים בפיגועים קטלניים בביירות ב-1983 ובסעודיה ב-1996; איראן אחראית ישירות גם להרג כוחות אמריקניים במהלך המלחמות בעיראק. לא רק שהסכם הגרעין לא הרתיע הגרעין מלהמשיך בערעור היציבות האזורית, הוא רק חיזק ועודד אותה לעשות זאת ביתר שאת. ישראל אף חשפה בראשית 2018 מסמכים רבים שהצביעו על התקדמות משמעותית במחקר ופיתוח גרעיני, בניגוד לתנאי הסכם הגרעין. המסמכים שנחשפו הראו עוד כי גם לאחר אשרור ההסכם, איראן המשיכה לשמור את ממצאי מחקרה הגרעיני לשימוש עתידי. האייתוללות מעולם לא נטשו את חלומם להשגת נשק גרעיני, הם רק דחו את הגשמתו במעט.
גם בכל הנוגע להגבלות על פיתוח טילים בליסטיים, איראן סירבה לשחק על פי הכללים. כשנה לאחר חתימת ההסכם המקורי, משמרות המהפכה ביצעו ניסוי בטיל בליסטי אשר לטענת טהרן "ימחק את ישראל מעל המפה". בשנה שעברה, משמרות המהפכה תקפו בטילים עמדות אמריקניות בעיראק ובשנה הנוכחית הם שיגרו לוויין לחלל ותקפו בטילים את העיר הכורדית ארביל.
איראן ממשכה כל העת את תמיכתה בגורמים אנטי-אמריקניים אשר מטרתם העיקרית היא פגיעה באינטרסים של וושינגטון במזרח התיכון. במהלך הדיונים על ההסכם המקורי, איראן רמזה כי הוא עשוי להכין את הקרקע להסכמים עתידיים לטובת כל הצדדים במסגרתם טהרן מצדה תפחית את תמיכתה בטרור האזורי. אך במקום זאת, האייתוללות השתמשו בכספים שקיבלו באדיבות ממשל אובמה כדי להפיץ עוד טרור ואלימות ברחבי האזור. איראן הגבירה את תמיכתה בארגוני טרור בתימן, עזה ולבנון, ומימנה קיצוניים בעיראק וסוריה. היא משתמשת בכלי טיס זרים, אותם השיגה בזכות הסרת הסנקציות, כדי להעביר כוחות לסוריה, כחלק מתמיכתה במלחמה האכזרית שמנהל אסד נגד אזרחיו.
בכל הנוגע למסחר בנפט, איראן הפרה באופן קבוע את הסנקציות האמריקניות וסיפקה נפט לוונצואלה למשל ולחיזבאללה בלבנון, ובנוסף גם תמכה בפלישה הרוסית לאוקראינה ומשמשת כסוג של שליחה שלה בסוריה. בראיון שהודלף לפני כשנה, הודה שר החוץ לשעבר מוחמד זריף כי הגנרל קאסם סולימאני נשלח בפקודת פוטין לסוריה כדי לדכא את ההתנגדות שם. אם כן, הסכם הגרעין לא רק שלא הכניס את האייתוללות לחיק משפחת האומות, הוא רק קירב אותם עוד יותר למוסקבה.
אך אולי הדוגמה המובהקת ביותר להתרסה האיראנית ולחוסר האמינות שלה נמצאת בפעילות ההתקפית המתמשכת שהיא מבצעת נגד חיילים ואזרחים אמריקנים. כחלק מהסכם הגרעין המקורי וכמחווה של "רצון טוב", איראן שחררה כמה אסירים אמריקנים שהיו ברשותה. אלא שמיד לאחר חתימת ההסכם, הצי האיראני החל להציק באופן קבוע לספינות אמריקניות במפרץ הפרסי. באחד המקרים כוח איראני אף לקח בשבי מספר מלחים אמריקנים. איראן ממשיכה להחזיק אזרחים אמריקנים ובריטים נוספים, ומשתמשת בהם כמנוף למשא ומתן.
איראן שיגרה טילים נגד עמדות אמריקניות בעיראק ותומכת בארגוני טרור שממשיכים לתקוף אמריקנים וישראלים באזור. על פי דיווחים, צוותי חיסול מטעם איראן תיכננו להתנקש בבכירים אמריקנים לשעבר, כמו היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון ומזכיר המדינה מייק פומפאו, אשר נאלצים לנוע תחת אבטחה גם לאחר שפרשו מזמן מתפקידיהם הרשמיים.
לבסוף, היחס האכזרי שמעניק משטר האייתוללות לבני עמו מוכיח גם הוא שלא ניתן לסמוך על שום הבטחה שלהם. המשטר נוהג לטעון כי הוא מייצג את העם האיראני הנושא בעול הכבד של הסנקציות. אך בפועל הוא מטיל עליו משטר דתי קיצוני, פוגע קשות בחופש הביטוי של האזרחים וכולא רבים מהם ללא משפט.
בתי המעצר ברחבי המדינה מלאים באסירים פוליטיים אשר חטאם היחיד היה לחשוב אחרת, ומאז חתימת הסכם הגרעין המשטר הפך מדכא עוד יותר. גל המחאה העממי שהחל ב-2018 נענה בהרג של מאות מפגינים. לפני כשנתיים, משמרות המהפכה יירטו מטוס נוסעים אוקראיני וגרמו למות 176 נוסעיו. בתחילה הכחישה איראן מעורבות בתקרית, אך נאלצה להודות באחריות לאחר חשיפת ההוכחות. מערכות הבחירות באיראן, כולל זו האחרונה לתפקיד נשיא המדינה, הן לרוב מכורות ומזויפות.
השנים האחרונות מספרות לנו סיפור ברור מאוד: סיפור על הונאה איראנית, תוקפנות, הרבה שקרים ומעט מאוד "רצון טוב". אמינות משטר האייתוללות, אם אי-פעם הייתה כזו, נפגעה קשות ולמעשה שואפת לאפס. אפילו כאשר נציגי המשטר מנהלים בימים אלה שיחות על הסכם גרעין חדש, מתקני העשרת האורניום ממשיכים לפעול במרץ. עבור ארה"ב, כניסה להסכם חדש מול איראן ללא האמצעים לאכוף אותו תהיה טעות מרה. נראה כי ממשל ביידן, במיוחד לאחר הנסיגה האסונית מאפגניסטן והחולשה שהפגין בהתמודדות עם המשבר באוקראינה, צריך כעת לחשב מסלול מחדש.
פרופ' ג'ון יו הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. המאמר פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
הגאונות שהביאה להפלת ממשלת שמיר ולעליית ממשלת רבין שהביאה את כנופית הרוצחים של עראפאת המשיכה בהצבעה לבנט וסער שמביאים עלינו אסון גדול אחר.
הגיע הזמן להפסיק להאשים את הטהרנים מימין בנפילתו של שמיר ובניצחונו של רבין ב-1992. שמיר נפל בגלל כישלון ממשלתו שלו. אסביר:
ממשלת יצחק שמיר של 1990-1992 לא תפקדה טוב, בלשון המעטה. היא נכשלה בתחומים רבים שקשורים לחיי היומיום של אזרחי המדינה. היא נכשלה במתן מענה ראוי לעולים שהגיעו מברית המועצות המתפרקת ומאתיופיה. הממשלה של שמיר לא הכינה תשתית ראויה של תעסוקה ומגורים לעולים ורבים מהשיכונים שלהם הפכו למוקדי פשיעה ועוני מחפירים. אלו שהתלוננו בצדק על המעברות של שנות ה-50 וה-60 עשו דבר דומה מאוד לעולים. יצחק פרץ שהיה אז שר העלייה והקליטה התעניין הרבה יותר בבדיקת יהדותם של העולים מאשר בדאגה למצבם ולקליטה מיטבית שלהם בישראל.
התקציב שעבר אז בכנסת היה מנותק במידה רבה מהמציאות ודאג הרבה יותר למקורבים לשלטון מאשר לטיפול בבעיות הבוערות שהיו אז במדינה. הוא לא טפל כלל בתשתיות הבריאות והרווחה של המדינה שהיו אז תחת מחסור ענק בתקציבים. כל זאת לצד שחיתויות רבות בקרב בכירים בשלטון שנחשפו לציבור באותה תקופה.
בתחום הדת והמדינה הוכח כי שמיר ומפלגתו פשוט אבדו שליטה. מצד אחד הם נכנעו לכל תכתיב של המפלגות החרדיות בקשר לדרישות שלהן לחוקי כפייה דתית והפקירו את ראשות ועדת הכספים למי שסובר שלנשים אין מקום בכנסת ומצד שני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עבר ממש מתחת לאף שלה בתקופת הבחירות. הוא עבר כי למרות שרק 32 חברי כנסת הצביעו בעדו, היה לו רוב אמיתי בציבור ובכנסת – נתנו לו גיבוי מלא מפלגות שביחד הגיעו ל-51 מנדטים (העבודה, מרכיבי מרצ השונים, מפלגת חד"ש) כמו כן 11 חברי כנסת מהליכוד. רק שני חברי כנסת מהליכוד הצביעו נגד. אז היו חברי ליכוד עם מספיק אומץ להצביע לפי מצפונם מבלי שיהיו מסומנים כבוגדים. המפלגות שהתנגדו נחרצות לחוק מנו אז 20-22 מנדטים בלבד (ש"ס, מרכיבי יהדות התורה, מולדת, התחייה וחלק מהמפד"ל). זאת אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך שממשלת ה"ימין" של יצחק שמיר הייתה מנותקת מרצון העם ואפילו מרצון רוב חברי הכנסת.
אבל הכישלון המובהק ביותר שלה היה בתחום שנחשב לליבת היתרון של מפלגת השלטון של מחנה הימין על השמאל – שמירה על הביטחון. ביחס למלחמה הנחושה שהובילה ממשלת האחדות של שמיר בשנים 1988-1990, אוזלת היד של ממשלת שמיר עם המפלגות הדתיות בשנים 1990-1992 מול פיגועי הדקירה השונים ומקרי הרצח שהתרבו אז – ליל הקלשונים (שאת חומרתו נסה שמיר לטשטש), הרצח של התלמידות אילנית אוחנה והלנה ראפ ועוד (ייתכן כי בשל לחצים קואליציוניים שמירה על הביטחון ירדה בסדר העדיפויות ומבחינת יחס הממשלה לקורבנות, לא דתי/חרדי – לא מעניין; ככה לפחות הרגיש אז הציבור). לא רק מפלגת העבודה תקפה את שמיר והליכוד על אוזלת היד במלחמה בטרור, אלא גם מפלגת התחייה. הסירוב של שמיר לקיים כל סוג של הליך מדיני או הידברות עם ה"פלסטינים" – גם כזה שלא מוביל להקמת ישות אוטונומית "פלסטינית" עצמאית – גרם למחדל בשמירה על הביטחון אזרחי ישראל היהודים להיתפש כחמור אפילו יותר. הציפייה של האזרח בעל השכל הישר אז אמרה שראש ממשלה שמסרב בכל תוקף למשא ומתן עם ה"פלסטינים" ומסרב להידברות מסוג כלשהו עמם, צריך להיות קפדני וקרוב למושלם בכל מה שקשור לשמירה על הביטחון ולמלחמה בטרור. כאשר היריב שניצב מול שמיר בבחירות הוא רבין בעל הרקע הביטחוני המרשים, זה ששום מחדל ביטחוני לא נדבק לשמו, ברור למי יש יתרון בקרב התודעה הציבורית בסוגייה הזאת.
מפלגת העבודה בראשות רבין שהתמודדה מול שמיר והליכוד בבחירות 1992 עשתה את כל בדקי הבית האפשריים וניקתה את כל האורוות האפשריות בקרבה. את פרס הבלתי-אמין הדיחו מראשות המפלגה, והגורמים היוניים נדחקו בקמפיין הבחירות לשוליים. כל זאת לצד הבטחות לשיקום הכלכלה והגדלת התמיכה בתשתיות הרווחה והתשתיות החברתיות של המדינה (שחלק גדול מהן גם קוימו בסופו של דבר) הביאו לכך שמפלגת העבודה זכתה לניצחון מוחץ.
הטענה שלפיה הימין הפסיד בבחירות 1992 בגלל "טהרני התחייה" משוללת יסוד. הימין הפסיד אז כי הממשלה של שמיר עם הדתיים הייתה כל כך גרועה בכל כך הרבה תחומים חיוניים לניהול המדינה, שהציבור העדיף לתת את כוחו למפלגת העבודה של רבין ולתת לה הזדמנות לתקן את המצב. אז הייתה תקשורת שידעה לשקף את כל המחדלים של השלטון באופן גלוי ולתת להם מקום מרכזי בתקופת הבחירות, ללא מורא וללא משוא פנים. אם לתקשורת של עשר השנים האחרונות הייתה חצי מהתעוזה בחשיפת המחדלים שהובילו לאסון הכרמל ולצורך במבצע צוק איתן, נתניהו היה מסיים את תפקידו כבר בשנת 2015. הגיע הזמן שהימין יעשה בדק בית בקשר לכל מה שרקוב אצלו לפני שהוא מאשים את "הימין הטהרני" ו"גנבי קולות" באובדן השלטון (אם לא הייתה קמה עכשיו ממשלה נורמלית שיכולה להעביר תקציב לא היו מתוקצבות תוכניות חיוניות לתקיפה באיראן ואז ישראל הייתה נמחקת במקרה של תקיפה; לאור העובדה שנתניהו קבל את המנדט לאחר הבחירות ובכל זאת לא הצליח להרכיב ממשלה, בנט הבין את זה והחליט שעדיף לו לתת כוח למחנה הפוליטי היריב ולהכניס אותו לממשלה בישראל עם פריטטיות וזכות וטו הדדית על פני זה שישראל תימחק). גם את ההפסד ב-1992 וגם את ההפסד ב-2021 הליכוד ומי שעומד בראשה הביאו על עצמם.
הגבת למאמר הלא נכון
ליונה,
הטיעון של התקציב לא מחזיק מים.
בין ימני הקואליציה(ליברמן, גנץ, סער ובנט) יש יותר ממספיק מנדטים לצרף לגוש הימין להקמת קואליציית ימין.
אם הם בחרו בכל זאת להצטרף לגוש השמאל זה נעשה מרצון שנובע מטהרנות גרידא.
הטיעון שלך היה יכול להיות מוצדק לגבי מפלגה בודדת כזו או אחרת אבל הם עצמם מודים שזה לא נכון והא ראיה-איש מהם לא הפנה אצבע מאשימה לחבריו לקואליציה וטען שהטהרנות ושנאת נתניהו שלהם כפתה עליו להצטרף לגוש שהוא לא רצה.
חוץ מזה, מי שדרש להיות ראש ממשלה ובכך לקח מעצמו את היכולת למחות נגד הממשלה מבפנים(דבר שכל החבורה הזו עשו הרבה בעבר) לא יכול לטעון טענות כאלה.
לימני –
כל ארבעת השמות שהזכרת למדו בדרך הקשה שלא ניתן לסמוך על שום סוג של הסכם שעושים עם נתניהו. הם למדו שנתניהו כראש ממשלה יכשיל כל יוזמה רצינית שלהם בכל משרד שבו יישבו, לא משנה איזה גוון פוליטי היא נושאת (כלומר, לא משנה אם הרפורמה היא ימנית, שמאלנית או כללית). שלושה מהם הבינו זאת באופן מוחלט, בין אם לאחר ישיבה בממשלותיו, בין אם לאחר משא ומתן כושל ובין אם לאור התנהלות אנטי-דמוקרטית בתוך המפלגה – כלומר אי כיבוד רצונם של הבוחרים בפריימריז בחלוקת התפקידים בין חברי המפלגה. עם ההבטחה הליבתית הזאת הם רצו בבחירות והצניעו נושאים אידאולוגיים והבטחות פוליטיות שקשורות למפלגות הערביות ולמרות כל חסרונותיהם הצליחו להשיג מספר נאה של מנדטים. אין להם שום סיבה שבעולם להפר את הבטחתם זאת לבוחריהם בשביל ישיבה בממשלה עם אדם שלא ניתן לסמוך עליו שיקיים את הצד שלו בהסכם, גם אם הוא קרוב אליהם אידאולוגית יותר מיאיר לפיד (מה שאני פחות בטוח שנכון לליברמן ולגנץ). הם יודעים שגם אם קשה להם יותר אידאולוגית איתו, הם לפחות יכולים לסמוך עליו שיעמוד בצד שלו בהסכם כל עוד הם יעמדו בשלהם. זה לא שהקושי האידאולוגי גדול עד כדי כך, שהרי יאיר לפיד לא מבקש ליצור הסכם מדיני נפיץ ואין לו תוכנית למסירת שטחים. בחירתם לשבת עם לפיד אינה נובעת מטהרנות אלא מחוסר אימון בסיסי מוצדק לחלוטין מישיבה עם יו"ר הליכוד.
ואיזו סיבה יש להם לתקוף אחד את השני על שמנעו ממשלת ימין בראשות נתניהו אם אף אחד מהם לא באמת רצה לשבת תחתיו (גם בנט אמר זאת בגלוי לפני הבחירות)? למה שמי מהם יעשה מאמצים גדולים להקים ממשלה שאין להם אמון במילתו של העומד בראשה? הם לא יכולים להיות בטוחים שהוא לא יבקש לפרק את הממשלה הזאת ואפילו לא שהוא יעביר תקציב גם אם זה לא יתאים לו פוליטית. מה גם שנתניהו לא ממש הוכיח שהוא שותף אמין בימים שהמנדט היה אצלו – עיין ערך הניסיון למנות את אופיר אקוניס לשר המשפטים.
החרם על נתניהו נוצר קודם כל בגלל חוסר האמינות הקיצונית שלו, שנית כי ביותר מדי ממעשיו הוא ראה את טובתו האישית לפני טובת המדינה. לכן הם העדיפו ממשלה הטרוגנית להחריד שנשענת על רוב של 61 על פני ישיבה תחת הפוליטיקאי הכי לא אמין שיש במערכת. כל אחד ואחת שהצביעו בעד הממשלה ידעו בדיוק למה הם נכנסים, כך שלאף אחד ואחת אין שום סיבה לתקוף את הממשלה מבפנים.
זה לא רק שלטונות דיקטטורים שלא מקיימים הסכמים. הדבר נכון במידה לא פחותה אצל דמוקרטיות, כולל ארה"ב שמחליפה את התחייבויותיה בהסכמים חדשים עם אנשים חדשים כל פעם שהנשיא מתחלף (כל 4-8 שנים! גורם לי להתגעגע לעידן המלכים).
הדבר היחידי שישראל יכולה לעשות זה לא להגיע למצב שקל מדי לפגוע בנו פגיעה אנושה. לא לסגת משטחים אסטרטגים, וכן לחזק את הצבא. כולל אגירת פצצות מכל הסוגים האפשריים. לצערי גם השיטה הפוליטית שלנו שבורה.
הם יחתמו על ההסכם ויעשו "תאקיה". שיטת המוסלמים בחתימה על כל הסכם עם המערב. כולל בהסכם בין ישראל למצרים מ 1979.