ארכיון כותב: יהודה הראל

החיבור בין הון ושלטון הוא מזיק ומסוכן מכיוון שהוא משחית את ההון.

עשרים שנה מאז הוצע לראשונה, הגיע סוף סוף חוק משאל העם אל הישורת האחרונה. יהודה הראל, ממנהיגי המאבק על הגולן, עושה סדר.

השלום עליו מדבר ג'ון קרי הוא לא "שלום אמת". הוא יביא בכנפיו רק עוד ביקורת, עוד בידוד ועוד חרמות.

בלוחמה בטרור אין פתרונות קסם: רק התמודדות מתמידה ועיקשת, ולא הסכמי שלום "היסטוריים" יכולים לפתור את הבעיה.

השוק החופשי מתנהל בספונטניות על-ידי החלטות של מיליוני בני אדם, יעיל לאין ערוך יותר מהתכנון הריכוזי-ממשלתי.

העולם משתנה ועמו הכלכלה: את מקום השדה והמפעל מחליפים הידע וכושר ההמצאה. האם האתוס הציוני יתעדכן בהתאם?

אם אי אפשר לסיים את הסכסוך, אז ננסה לנהל אותו בזהירות, בחכמה ובמינימום קורבנות ונזקים.

אובדן התמיכה הציבורית, הובילה את האליטה השמאלנית המיואשת לחפש תחליפי דמוקרטיה בדמות לחצים חיצוניים.

באם נמשיך להתמקד רק בנימוקים ביטחוניים, נסביר לבסוף שהגולן חשוב כדי להגן על הגליל וארץ ישראל חיונית כדי להגן על גוש דן.

לימדו היסטוריה: במקום להתרפק על זכרונות סלקטיביים של עבר שוויוני וצודק, את המבט יש להפנות אל העתיד.

היהודים אינם מתאימים ולא מסוגלים לפאשיזם. למעשה, ספק רב אם הם מתאימים לקיים מדינה.

ללא "פיזור אוכלוסיה" וללא תכנון ממשלתי וסובסידיות, הביקוש בפריפריה יהיה גדול מכל היצע.

"מדינת רווחה"? גם בחסות הדמוקרטיה ניתן לרמוס את חירותו של הפרט.

שתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי שישים-ושבע היא מסוכנת, קשה ואולי בלתי אפשרית לישראל, וודאי שאינה מספקת את דרישות הפלסטינים.

מה שעושים נערי הגבעות לתדמיתו של הימין בישראל, עושים היורדים-המתלוננים לתדמיתו של השמאל.

בית הספר מכשיר בשיטות שעבר זמנן, עובדים לכלכלה שכבר אינה קיימת, חיילים לצבא ששיך לעבר ואזרחים לקולקטיב שהיה פעם.

בחלומה, כשתהיה ראש הממשלה, תנהל יחימוביץ' את כל הכלכלה בצווים היוצאים מהלשכה בירושלים אל מנהלי העסקים והמפעלים.

האכזבה מה"פוליטיקה החדשה" היא לא כישלון של פוליטיקאי זה או אחר, אלא תוצאה ישירה של הציפייה מהממשלה לפתור את בעיות החברה.

למרות ההשמצות, מסתבר שהגלובליזציה היא אחד הדברים הטובים ביותר שעשתה האנושות, ולרווחת כולם.

בישראל הרווח נחשב בלתי מוסרי, עד שהוא מתואר לפעמים כגרוע אפילו מגנבה. אך האמת היא שהוא משרת מטרה חברתית חשובה ביותר.

ככלל, נקיטת צעדים מתונים וזהירים הוכיחו עצמם כעדיפים על פני הניסיונות החוזרים והכושלים לחזות ולתכנן את העתיד.

ההתנגדות לקפיטליזם תמיד השתלבה בסלידה מרעיון החירות. ספר שפורסם בארה"ב במאה ה-19, ביטא זאת בצורה ישירה: "העבדות היא התבנית הטובה ביותר של הסוציאליזם".

ישראל והפלסטינים נכנסים למשא-ומתן מתוך הסכמה נרחבת: שניהם מאמינים שהסכם-הקבע הוא איום קיומי.

השקעה פרטית בחינוך ותשלומי הורים הם יתרון ותרומה לכלל החברה. הפגיעה בחזקים בשם השוויון מקטינה את הפערים, אך אינה תורמת דבר למוחלשים.

יהודה הראל מנסה להבין מדוע עסקני העיירות בפריפריה מרבים לתאר את העוני, החולשה וההזנחה של האזור. התשובה, כך מסתבר, נעוצה באפיו של המימון הממשלתי.