הקמת ממשלת בנט-לפיד ואופן התנהלותה גרמו נזקים אדירים לדמוקרטיה בישראל, אותם יש להתחיל לתקן מיד
סיום דרכה של השותפות הביזארית ביותר שהכירה הפוליטיקה הישראלית בין מפלגות "ימין", מפלגות שמאל, שמאל רדיקלי, "האחים המוסלמים" והרשימה המשותפת, שחלק מחבריה תומכים תדיר בטרור, לא תסיים את הנזקים האסטרטגיים שנבעו מעצם הקמתה וקיומה, גם אם הקצר.
על מנת להבין את הנזקים ארוכי-הטווח שעתידים להישאר איתנו בעתיד הנראה לעין, חובה לחזור אחורה בזמן אל שנות אוסלו ולשרטט בקווים כלליים את המסלול שעבר השמאל מאז ועד היום. טראומת קורבנות ה"שלום" של אוסלו והאינתיפאדה השניה, שהייתה תולדה ישירה שלו, חרוטה היטב בזיכרון הלאומי כמחיר כבד מאוד ששילמה ישראל עבור סידרת ההסכמים עם ערפאת וארגונו, הניסוי הכושל ביותר שביצע השמאל במדינת ישראל. אולם ככל שהיה כבד, לא היה זה המחיר היחיד.
במהלך שנות הסכמי אוסלו, החל בחתימת הצהרת העקרונות בספטמבר 1993 ועד לחתימת הסכם אוסלו ב' בספטמבר 1995, שינה יצחק רבין, את ה-DNA האידיאולוגי של מפלגת העבודה, מבלי שתכנן זאת מראש ועשה זאת במודע. ממפלגת שמאל מתון בעיקר, שבמרכז מצעה ניצב האתוס הציוני של בניית הארץ, עלייה וביטחון, הפכה העבודה, בתהליך מטמורפוזה מהיר, למפלגה שבמרכז הווייתה האידיאולוגית ניצב אתוס ה"שלום", כערך מופשט, שעומד בחשיבותו מעל לכל ערך ממשי אחר. חוסר הרצון לסייג את הסכמי אוסלו ולשפוט אותם באופן אובייקטיבי על פי מדדי הצלחה וכישלון שקבעו רבין ורבים מתומכי ההסכם בתחילת דרכו, הפכו את השלום ממטרה פוליטית קונקרטית שיכולה להצליח או להיכשל, לערך דתי שהאמונה בו היא עיקר חשוב יותר מהיכולת להשיג אותו.
רצח רבין קיבע את ה"שלום" כדוֹגמה דתית לכל דבר ועניין. לרבין לא ניתנה ההזדמנות להביע שוב את דעתו על ההסכם וממילא הוא גם מעולם לא נשפט מבחינה ציבורית-פוליטית על תוצאותיו. אדרבא, ה"שלום" הפך למורשת קדושה שלא ניתן לערער על תקפותה הפוליטית לאחר שהפכה להיות נושא "מטא-פוליטי". טראומת הרצח תרמה לגיבוש קהילת "מאמינים" פוליטית, שקיבלה לגיטימציה לכאורה לבצר את עוינותה הטבעית שהתקיימה עוד קודם לכם נגד המחנה השני, כשנאה בעלת מאפיינים דתיים כלפי ה"מחנה הרוצח", ומנהיגו נתניהו ש"הוכתר" כמי שאחראי לרצח.
בשלב זה כאשר האתוס הציוני מאחוריה ומחנה ה"רוצחים" מאיים "לגנוב להם את המדינה", החלה מפלגת העבודה, כנציגה המרכזית של השמאל הציוני, להיכנס לסיחרור אידיאולוגי מסוכן מבלי יכולת להתקבע סביב ערך שיכול להחזיק את עצמו. דוגמא מהותית ניתנה בנושא חלוקת ירושלים. אם רבין עוד הספיק להגדיר, בנאום בקונגרס האמריקני ימים לפני שנרצח, את ירושלים רבתי כקו גבול הוויתורים שלו, שמעון פרס שהחליף אותו, כבר צימצם אותה לירושלים ה"מוניציפאלית", וברק כבר חילק אותה לרבעים. בכך היתה מפלגת העבודה למשאית שאיבדה את הבלמים ונוסעת במדרון ללא יכולת לעצור.
לאחר קריסת תהליך ה"שלום" רווי הכשלונות והקורבנות, הועם זוהרו של ה"שלום" כאתוס שיכול למשוך אליו את ההמונים, הציונות במובנה הקלאסי כבר הושלכה לצידי הדרך זה מכבר, ונותר ואקום אידיאולוגי שהלך והתמלא על ידי השמאל הרדיקלי. מאז, המשיכה מפלגת העבודה בתהליך ההקצנה שמאלה. ובעוד מרצ עושה את מסעה לכיוון הזדהות אידיאולוגית ומנטלית עם הלאומנות הפלסטינית האלימה, בשילוב פרדוקסלי עם תיאוריות קצה של השמאל הרדיקלי בארה"ב, הפכה העבודה למפלגת נישה אקלקטית ומוזרה, שמזוהה בעיקר עם פמיניזם רדיקלי, השחתת השפה העברית, תמיכה בוועדים דורסניים ומלחמה נגד גברים. השמאל הציוני, ככל שהמשיך להתקיים כתפיסת עולם של אנשים פרטיים, הפסיק להתקיים כמסגרת פוליטית ולכן הפסיק להיות אלטרנטיבה פוליטית רלוונטית.
הציבור הישראלי, שחלקים לא-מבוטלים ממנו מתנדנדים סביב מרכז המפה הפוליטית, החל להדיר את רגליו ואת הצבעותיו ממפלגות השמאל. מציאות זו, בשילוב הפופולאריות הגואה של נתניהו בקרב ציבור מצביעים עצום, שחלקם הגדול לא היו בהכרח בוחרי ליכוד, אפשרו לו לבסס את שלטונו למשך שנים רבות.
התסכול הגובר בקרב האליטה הישראלית המזוהה עם השמאל מחוסר היכולת להדיח את נתניהו בשיטה דמוקרטית קונבנציונאלית ולגיטימית, הביא את השמאל להפעיל נגד נתניהו (במאמץ משולב של מספר קבוצות בתקשורת, במערכת המשפטית ובמערכת הפוליטית) פרקטיקת חיסול משפטית שכבר יושמה בהצלחה בעבר נגד "אוייבי המערכת", כמו פרופ' יעקב נאמן, הנשיא לשעבר רובי ריבלין, הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן, גיבור ישראל אביגדור קהלני תא"ל גל הירש ועוד.
במאמץ משולב שנמשך על פני שנים, "נתפרו" ארבעה תיקים נגד נתניהו. מלבד תיק 3000 (צוללות) שנקבר קבורת חמור אבל עדיין מצוי תחת מאמצי החייאה נואשים, בשלושת התיקים האחרים הוגש כתב אישום וההליך המשפטי בעיצומו. בהיעדר כל עוגן אידיאולוגי ממשי שניתן להיאחז בו, הפכה שינאת נתניהו לאבן הראשה בסדר היום האידיאולוגי בשמאל וביטויה הפוליטי הקונקרטי התרכז בנסיונות להורידו מהשלטון באמצעים "משפטיים". המלחמה נגד נתניהו איפשרה לשמאל על אגפיו השונים להתלכד מסביב לאתוס החדש: "המלחמה בשחיתות". למאבק זה הצטרפו שורת פוליטיקאים מהימין, חלקם מתוך רצון ל"סגור חשבונות עם נתניהו" וחלקם כאלה שעננת חשדות פליליים מרחפת לכאורה מעל לראשם.
שנות החקירה בתיקי נתניהו עד לקתרזיס ההיסטרי של הגשת כתב האישום, לוו בתהליך השחתה עמוק של המערכת הציבורית, התקשורתית והפוליטית, שחלקים גדולים מתוכה נסחפו אל מערבולת של שנאה דתית, פולחנית עמוקה לנתניהו, למשפחתו ולקהל מצביעיו, שנאה שהוסוותה רק בקושי, ולעיתים גם זה לא, באמצעות טרמינולוגיית ה"מלחמה בשחיתות", שיח "שלטון החוק" וה"דמוקרטיה".
בדיוק כפי שאתוס ה"שלום" דחק הצידה את הציונות ואת ערכי תנועת העבודה, כך אתוס "המלחמה בשחיתות" דחק ודרס את ערכי הדמוקרטיה של שלטון הרוב, הפרדה בין רשויות, חזקת החפות, הליכי חקירה חוקיים ושיוויון בפני החוק. האובססיה להוריד את נתניהו מהשלטון בכל מחיר, הכניסה למערכת הפוליטית, התקשורתית והמשפטית מימד של טירוף כללי, שלווה בהסתה גלויה, איומים בהפעלת אלימות והפעלתה, והשלטת אווירת אנרכיה בחסות היועץ המשפטי ובית המשפט העליון, ובגיבוי התקשורת ומפלגות השמאל.
בשלב זה, כאשר שינאת נתניהו והרצון להורידו האפילו על כל ערך אחר, נוצקה התשתית האנטי-מוסרית שקידשה כל אמצעי והיא זו שאיפשרה את תפיסת תפקיד ראש הממשלה על ידי בנט, באמצעות ביצוע הונאת הבחירות הגדולה ביותר בתולדות ישראל. בנקודת הזמן של יוני 2021, הצטלבו להם יחד למפגש חד פעמי האובססיה של בנט לתפקיד ראש הממשלה, האמביציות הפוליטיות של סער, המרת דתו הפוליטית של ליברמן והשאיפה הטבעית בשמאל לחזור לשלטון, למפגש אינטרסים שאיפשר את הקמתה של קואליציה בלתי-אפשרית, שמרכיביה מוחזקים בדבק אפוקסי של שינאת נתניהו, חלקה עדיין מוסווית תחת ה"דאגה לדמוקרטיה" וחלקה מתפרצת ובלתי-ניתנת להסתרה.
שנה אחת הצליחה להחזיק הממשלה שמותגה על ידי התקשורת הישראלית (המחזיקה במניות יסוד בה) כממשלת "שינוי", "ריפוי" או "איחוי". בשנה זו הוכח תפקידה הקריטי של השינאה הפתולוגית לנתניהו ככלי פוליטי מרכזי בבניית הקואליציה ושימורה, אולם בו בזמן, הוכחה גם מגבלת הכוח של השינאה כמצע משותף לממשלת טלאים חסרת כל הומוגניות אידיאולוגית.
את השלכות הקמתה ושרידותה של ממשלת ה"ריפוי" לא ניתן לאמוד בהיבטים קונקרטיים רגילים של החלטות כלכליות, ביטחוניות או מדיניות כפי שניתן לשפוט ממשלות אחרות. אין מדובר בממשלה הומוגנית שהתאחדה סביב מכנה משותף לגיטימי, אלא בקבוצת מפלגות שהמליכה על עצמה אופורטוניסט חסר מעצורים שהונה את בוחריו, כדי למנוע כהונת מנהיג אחר אותו הם שונאים. השלכות אלה חילחלו כמו סם הרס מאכל לרקמות החברה היהודית והחברה הישראלית כולה, וההחלמה מהן לא תתרחש עם הקמת ממשלה חדשה. אדרבא, יש יסוד סביר להניח שהיעדרו של עוגן אידיאולוגי בשמאל, הקשור בדרך כלשהי לציונות, ללאומיות היהודית או למדינת ישראל כמדינת העם היהודי, מבטיח את המשך ההקצנה האידיאולוגית ואת התחזקות היסודות הרדיקלים והאלימים.
אובדן האמון במערכת הפוליטית
בנט פרם במו ידיו את הברית הבסיסית ביותר בין בוחרים לנבחרים. הלגיטימציה התקשורתית, הפוליטית והמשפטית להכתרתו בנט כראש ממשלה בעודו מייצג שישה מנדטים בלבד, שגם אותם השיג רק לאחר שניהל מסע הונאה נרחב, ריסקה את התשתית הערכית עליה מונח המשטר הדמוקרטי.
בלב השיטה הדמוקרטית נמצא הליך הבחירה החופשית במועמד המתאים לדעת הבוחר. לית מאן דפליג ששיטת משטר ללא בחירות, לא תוכל להיחשב כדמוקרטית. באותה מידה ברור לחלוטין שבחירות בסוריה או צפון קוריאה, בהיותן לא חופשיות ולא מפוקחות, הן חסרות משמעות, ולכן אין בכוחן להגדיר מדינות אלה כדמוקרטיות. אולם כך גם לגבי הליך בחירות של מועמדים שאינם מחוייבים לאידיאולוגיה בשמה התמודדו והשיגו את מושביהם בכנסת באופן שמעקר את הליך הבחירות ממשמעותן.
המהלך של בנט גרם לנזק חסר תקדים במערכת היחסים שבין בוחרים לנבחרים, בוודאי בצד הימני של המפה. בנט הוכיח שנוכלות פוליטית יכולה להיות מטבע עובר לסוחר, אשר בכוחו להניב רווחים אישיים משמעותיים. במקום להיות מנודה ומוקצה בגין חילול הדמוקרטיה, נישא בנט על כפי התקשורת, מוגן, מלוטף ומאותרג מכל עבר.
ההשלכות העתידיות ברורות. פוליטיקאי זוטר שיעמוד בראש מפלגה קטנה המהווה לשון מאזניים, יקבל לגיטימציה לסחוט את תפקיד ראש הממשלה. גרוע מכך, הוא יקבל לגיטימציה להפוך את דעתו לחלוטין לאחר הבחירות, ואם הדבר ישרת את התקשורת הישראלית, הרי שמלבד "זכייה" לא-לגיטימית בתפקיד ראש הממשלה, יזכה גם לתקשורת אוהדת ומלטפת והגנה משפטית היקפית, היה ותלוי נגדו איום משפטי כלשהו. מצב כזה יוביל לאובדן אמון הבוחרים במערכת הדמוקרטית, ולכן גם לאובדן הלגיטימציה שלה, וכתוצאה מכך יעמיד בסכנה את קיום השיטה הדמוקרטית בישראל.
סופה של התקשורת החופשית
התקשורת הישראלית הייתה מאז ומתמיד קבוצה סקטוריאלית שראתה את עצמה כשייכת לזרם המרכזי, מעצם תפיסתה את עמדותיה האידיאולוגיות ככאלה ולא כעמדות המייצגות פלח אוכלוסיה מסויים, שעם השנים הלך וקטן. ועדיין, גם בהוויית קיום זו, הצליחה התקשורת הישראלית ברובה לשמור על מראית עין של מחויבות לאתיקה עיתונאית בסיסית כמו ביקורת השלטון, חשיפת שחיתות ועוולות, הגנת האינטרס הציבורי ושמירת הדמוקרטיה.
התסכול המתגבר בשל אובדן ההגמוניה על רקע עליית הרשתות החברתיות וצמיחת כלי תקשורת אלטרנטיביים, הוביל אנשי תקשורת רבים שסביבת הייחוס האידיאולוגית שלהם היא בשמאל, לאבד את המצפן המקצועי והערכי, להסיר מסכות ולעבור לפוזיציה חסרת עכבות בשירות השמאל. באמצעות שותפות ברדיפה משפטית נגד פוליטיקאים מהימין ובו בזמן הפגנת התעלמות מוחלטת מכל שחיתות אצל פוליטיקאים מהשמאל, השתתפות בהפגנות, פרסום דיווחים מוטים, שיגור איומים פומביים כלפי פוליטיקאים בשמאל שיסטו משורת המקהלה, שימוש כמקורות משטרתיים וככלל, תיפקוד כזרוע תעמולה מבלי להעניק לאמת משקל אלא אם היא משרתת את סדר יומם הפוליטי.
חורבן התקשורת החופשית, על פי רצונם ובחירתם של אנשיה, שוללת מאזרחי ישראל את היכולת לקבל תמונת מצב הוגנת, גם אם מוטה לעיתים מבחינה פוליטית. חוסר היכולת לייצר סדר יום תקשורתי המבוסס על חדשות אמת, בשילוב עם חוסר אמון של חלקים נרחבים בציבור בדיווחים המשודרים, תורמים תרומה קרדינלית לפירוקה שדרת הציבור המרכזית לקהילות נפרדות שכל אחת מהן חיה במציאות אחרת, עם עובדות משלה, ללא יכולת לנהל ויכוח ענייני על בסיס מוסכם.
מותה של האידיאולוגיה
ההתכנסות הפגאנית של מפלגות בעלות אידיאולוגיות הפוכות סביב פולחן השינאה לנתניהו, לצורך הקמת ממשלה שעיקר צדקת קיומה בעיני חבריה נובע משלילת נתניהו, הובילה למחיקת כל הקווים האדומים שהוצבו על ידי המפלגות עצמן מתוך הבנת הסכנה המצויה מעבר לאותם קווים.
האמירות הנחרצות ביותר של שורת פוליטיקאים שבנו קריירה על פופוליזם ימני זול, נמחקו כאילו לא נאמרו מעולם. תפיסות עולם שליוו את קמפיין הבחירות עד לרגע האחרון, נגרסו ובמקומן אומצו בתוך זמן קצר, תפיסות עולם חדשות בשילוב טרמינולוגיה תואמת, כאילו היו מוצר על מדף במכולת.
האידיאולוגיה האינסטרומנטלית בצד ימין של המפה רוקנה את המערכת הפוליטית מתוכנה והפכה אותה לזירת קרבות אופורטוניזם ציני, המוצא את מטרתו בקיום הפוליטי בלבד ובכוח והשררה הנלווים אליו. אם עד להקמת ממשלת בנט-לפיד-עבאס היה ברור לרוב הפוליטיקאים שהתבססות על חברי כנסת תומכי טרור איננה לגיטימית, וקניית שלטון בכסף היא פסולה ובלתי חוקית, הרי שממשלה זו הוכיחה את העדרו המוחלט של כל מצפן ומצפון פוליטי.
אנשים השוללים את קיומה הפיזי של מדינת ישראל ומזדהים עם אידיאולוגיית השמדתה, הם אלה המחזיקים את ממשלת ה"ריפוי" ואין פוצה פה ומצפצף. כל איום על קיומה של הממשלה, מוצא מענה במזומן ובתחיבת יד גסה אל תוך הקופה הציבורית. קווי יסוד היחידים של הממשלה הם שרידותה ושימורה בכל מחיר, יהיה אשר יהיה.
מערכות חוק מותאמות פוליטית
שנות שלטונו האחרונות של נתניהו הדגימו היטב את דורסנותה חסרת המעצורים של המערכת המשפטית, שעשתה ככל יכולתה על מנת להכשילו מבלי להתחשב בהיבטים של חוק, צדק או מוסר, ומתוך ראיית הכשלתו כמטרה הפוליטית הקריטית ביותר לעתיד ישראל.
מניעת אספקת החיסונים, שלילת יכולת פעולה בזמן ממשלת מעבר, התערבות במינויים והכשלתם, שימוש בלתי פוסק בטענת ה"מניעה המשפטית", הגשת עתירות על ידי שכירי חרב משפטיים, הגנה משפטית להפגנות פראיות, מתן אפשרות חוקית למרר את חייו של נתניהו ומשפחתו, התעלמות מהסתה, הדלפות פליליות, תדרוך עיתונאים, חתרנות ומעל לכל גיוס משאבי המערכת לטובת חיסול משפטי.
על רקע זה בולט ההיפוך המוחלט בהתנהגות המערכת המשפטית מאז עליית ממשלת ה"ריפוי". נדמו קולות הקרב, הדמוקרטיה חדלה להיות בסכנה, נעלמה "המניעה המשפטית", חדלה ההתערבות במינויים, דממה פעילות העותרים הסדרתיים. דמות היועץ המשפטי, שהילכה כמו סופת הרס בממשלת נתניהו, ספונה הקונכייתה ומבצבצת רק בהקשרים שעלולים לאיים על שלום האפוטרופסים שלה בממשלה.
מול הציבור המשתומם התקבעו בישראל שתי מערכות חוק. האחת מיועדת לימין והשניה מיועדת לשמאל. גם כאן הוסרו המסכות ושתי המערכות מתקיימות בפומבי ומופעלות בהתאם לצורך הפוליטי, ללא שמץ של בושה או ניסיון הסתרה. חקירות נפתחות או נסגרות רק בהתאם לתועלת הפוליטית שתצמח מהן. חקירות מוחזקות פתוחות במטרה ל"ייצב" ו"לשמר" דמויות "רעועות" שעלולות לפעול בניגוד לרצון ה"מערכת".
הגרוע מכל, הציבור בישראל "התרגל" להפיכת מערכת החוק לנשק פוליטי המופעל שרירותית ולהיעדרו של סטנדרט משפטי אחיד ונטול משוא פנים. מערכת החוק, מעמודי התווך של כל משטר דמוקרטי, הפכה באופן רשמי בישראל, עם כינונה של ממשלת ה"ריפוי", לחלק מהמערכת הפוליטית המפעילה את כל כוחה נגד בחירתם הדמוקרטית של מליוני אזרחים, ומבלי לטרוח להסתיר זאת.
היחסים עם האוכלוסייה הערבית
הברית הפוליטית עם תנועת האחות של החמאס, 'האחים המוסלמים', והתלות הפוליטית המוחלטת ברשימה המשותפת, יצרו דינמיקה מסוכנת שהשלכותיה ההרסניות עוד לפנינו. הזרמת סכומי עתק לתוך החברה הערבית ולתנועת 'האחים המוסלמים' ללא יכולת לבקר ולשלוט בנתיבי הכסף, מבטיחה את פריחת האסלאם הפונדמנטליסטי בקרב אוכלוסיית הערבים והבדואים, את התחזקותה הלאומנות הערבית-פלסטינית ואת התפשטותה הפשיעה הערבית.
כל אלה, לא רק שלא יעודדו אינטגרציה של ערביי ישראל אלא להפך – יחזקו את מגמות ה"פלסטיניזציה" והקנטוניזציה של בנגב, בגליל, במשולש ובערים המעורבות, מתוך כוונה לפרק את ישראל מבפנים. קניית זמן השלטון על ידי בנט ולפיד, בסיועו האדיב של ליברמן החולש על הקופה הציבורית, מספקת ל'אחים המוסלמים' ולרשימה המשותפת נכסים אסטרטגיים שישרתו אותם במטרתם: חיסול ישראל כמדינה יהודית.
זו גם הסיבה היחידה לשקט שגזרה על עצמו החמאס בעזה, מתוך זהות אינטרסים עם 'האחים המוסלמים' בישראל ובמטרה לעזור בשימור הממשלה שמסייעת בידם להשיג את מה שלא הצליחו להשיג בירי טילים והפרחת בלוני תבערה. רוח הדברים ברורה היטב לציבור הערבי בישראל והאווירה בהתאם. התגברות הערעור על זהותה היהודית של המדינה, ההזדהות הפומבית עם פעולות טרור, העזת הפנים כלפי שוטרים וכוחות הביטחון, הם תולדה של התלות במפלגות הערביות ומה שנראה עבורם בבירור כחולשה המזמינה את הגברת הלחץ.
לסיכום הדברים
ההשלכות שנסקרו מייצגות מגמות שהתבססו או נמצאות בתהליכי התבססות מתקדמים, וממתינות לטיפול הממשלה הבאה. שינוי מגמות אלה לא יתרחש בלחיצת כפתור אלא רק לאחר מאבק עיקש ונחוש. כשלון המאבק יעלה את ישראל על המסלול לסופה כמדינה יהודית וכדמוקרטיה במובן המקובל. הצלחת המאבק תוביל את ישראל חזרה למסלול במרכזו ניצבת זהותה היהודית, הגשמת הציונות בגליל ובנגב באמצעות הרחבת ההתיישבות ובאופן טבעי, המשך פריחתה.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
מזה כ-200 שנים (נשאיר לשותפיו של חסר תעודת הבגרות, לגלות מה קרה בשנת 1789), הסמול רוצח עבור שיוויון ושלום.
הסמול הישראלי לא שונה מאומה ממקביליו. צריך להיות חסר שכל לגמרי, כדי להמציא "שלום עם קורבנות". זהו הסמול והסיבה מדוע מעל כמה מאות שנים אנשים קונים את הסחורה הזו פשוטה מאוד – בדיוק ניצול המילים שלום ושיוויון. נאצים לדוגמא, לא הסתירו כלל את כוונותיהם ("יהודים הם אסונינו", כדוגמא). סטלין קרא למעשיו, בדיוק שלום ושיוויון.
לכן, תהליך ריפוי החברה הישראלית מממששת המנדטים, חייב לכלול בדיוק את הכרה בניצול המילים הללו ע"י הסמול.
רק כך, המערכת החיסונית של כלל הציבור בישראל, תוכל להתגבר על מחלת השיסוי אותה מפיצים אשמולנים – אלה סמולנים שהטקטיקה היחידה שלהם זה להאשים אותך במשהו.
תודה לשרה מירב כהן באולפן ווינט, על הדוגמא האחרונה. תודה לך גברת כהן, שהקדשת מזמנך להוכיח מה הם אשמולנים.
צריך לחדד: הבעיה אינה עם השימוש בערכים כגון 'שלום', 'שיוויון', 'דמוקרטיה', 'מלחמה בשחיתות', 'הגיון', 'צדק', 'אחווה' וכו'-
הבעיה היא עם ניכוסם למחנה מסוים. הרי כל הערכים הנ"ל הם דברים שברור לכל בר דעת שהם רצויים ונכונים. האם באמת יתכן שמיליוני אנשים הם רשעים איומים או טיפשים מוחלטים?
המציאות היא שהמחלוקת אינה על הערכים אלא על מה היא הדרך הנכונה ליישמם ומה סדר העדיפויות במקרה של התנגשות.
חייב כל אחד להניח שכל מי שאתה פוגש מאיסמעיל הניה ועד איתמר בן גביר, מיעקב ליצמן ועד גלעד קריב, מאהרן ברק ועד אורן חזן-הוא בהכרח אדם הגיוני, אינטיליגנטי ורוצה בטוב(גם אם הגדרת ה'טוב' היא דבר סוביקטיבי המשתנה מאדם לאדם ומתפיסת עולם לאחרת).
כאשר מפסיקים להניח את זה נוצרת בעיה של הצדקה לסתימת פיות, שנאה, קיטוב חברתי וכפייה בעלת אופי דתי. ובמקביל נוצר חוסר ביקורת עצמי שיוצר במה נוחה למעוותים תאבי כוח ובצע.
מה???
רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו זהו שלום, בדיוק כמו שלשלום יכולים להיות קורבנות.
אכן, הסמול גונב מילים כדי להדביק להם משמעות הפוכה לגמרי ולא "הגדרת ה'טוב' היא דבר סוביקטיבי המשתנה מאדם לאדם ומתפיסת עולם לאחרת". אם רצחנותו של איסמעיל הנייה היא "בהכרח אדם הגיוני", אז ברור כיצד קישרת אותה ל"ערכים כגון 'שלום', 'שיוויון', 'דמוקרטיה'".
כאשר רואים ברצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו וייבוא כנופיית מרצחים שכוחת אל מתוניס לשם כך – כרצחנות ברברית, אשר אין לה, לתמיכה בה ולהגדרתה כ"שלום" – מקום במאה ה-21 ולא "שלום', 'שיוויון', 'דמוקרטיה', 'מלחמה בשחיתות', 'הגיון', 'צדק', 'אחווה'" – מבינים בדיוק, על מה כתב המגיב המקורי.
אכן, מי שרואה "הצדקה לסתימת פיות, שנאה, קיטוב חברתי וכפייה בעלת אופי דתי" בכך שקוראים לרצח – רצח, הוא אכן אשמולני (כהגדרת המגיב המקורי).
חוסר ביקורת עצמי שיוצר במה נוחה למעוותים תאבי כוח ובצע – נוצר אך ורק, כאשר לשלום יכולים להיות קורבנות.
אחמד,
האינטרס של הניה אינו האינטרס שלך אלא האינטרס הפלסתיני והנרטיב בו הוא מאמין הוא האנטי-ציוני ביותר האפשרי. כשלוקחים את זה בחשבון מבינים שמהצד שלהם יש בסיס הגיוני לטעון ששליטה על הארץ היא טוב.
וכמובן שאם הם שולטים על הארץ לגמרי ואין פה יהודים אז אין מלחמות(כלומר יש שלום).
דוד –
"הבעיה היא עם ניכוסם למחנה מסוים" – השמאל מאז ומתמיד עושה את הניכוס הזה, ותמימים נופלים ברשת. כל דיקטטורה שמאלנית רצחנית מאז ומעולם קראה לעצמה "החזית לשחרור X", "הארגון לזכויות Y" או "מפלגת הצדק והאמת הקוסמית". זה בדיוק חלק מאחיזת העיניים. משום שאם מישהו מתנגד לתוכן דבריה של מפלגת הצדק והאמת הקוסמית שעוסקת בעיקר ברצח וביזה, נציגיה מיד ישחירו את פניו בתור מישהו שמתנגד לצדק ואמת קוסמית, ולא לרצח וביזה.
"המציאות היא שהמחלוקת אינה על הערכים אלא על מה היא הדרך הנכונה ליישמם ומה סדר העדיפויות במקרה של התנגשות" – הלוואי. אלא שזה פשוט לא נכון. השמאל מקשקש על צדק ואמת קוסמית, ובפועל הוא מקדם ביזה ורצח. זה בכלל לא דיון על כיצד לקדם צדק ואמת קוסמית, אלא על הצורך לעצור את הביזה והרצח, אפילו אם הם נעשים לכאורה בשם צדק ואמת קוסמית.
"חייב כל אחד להניח שכל מי שאתה פוגש…הוא בהכרח אדם הגיוני, אינטיליגנטי ורוצה בטוב" – למה? על מה בדיוק אתה מבסס את ההנחה המוזרה הזו? ואם בכל זאת הנחת כך, ואתה נתקל ברוצח ובוזז – האם ההנחה שלך עדיין עומדת בעינה? ואם כן – שוב, למה?
"כאשר מפסיקים להניח את זה נוצרת בעיה" – לא. הבעיה לא נוצרת כשמפסיקים להניח את זה, אלא כשאותם אלה שלגביהם אתה מניח שהם אנשים הגיוניים, אינטליגטיים ורוצים בטוב, מתחילים במסע רצח וביזה, בשם צדק ואמת קוסמית. זו הבעיה. הרצח והביזה. לא הנחה או הפסקה של הנחה.
זה אמנם מאוד לא נעים ולא כיף להחזיק בראש את המחשבה/המסקנה לפיה יש בעולם אנשים רעים, ואנשים טיפשים. אבל זה מציאותי בדיוק באותה מידה שקיימים בעולם גם אנשים טובים וחכמים. וקיימים כל השילובים גם כן, משום שאנשים הם מורכבים, מלאים סתירות, והרבה פחות רציונליים ממה שנוטים לחשוב. באופן אישי, אני מעדיף להתמודד עם מציאות קשה ולחפש פתרונות, מאשר לחיות בעולם דמיון אידילי שיביא אותי, מתוך קהות חושים, אל פי התהום.
דוד –
בתגובה שלך לאחמד אתה לדעתי מדגים בעיקר פער בהבנה לגבי מושג ההגיון.
אין הגיון שלי, או שלך, או של הנייה. יש הגיון, נקודה. ואז יש אנשים שבוחרים לפעול לפיו או לא (או לא מסוגלים).
מה שאתה כנראה מדבר עליו הוא אינטרסים, או מניעים. וכאן אפשר לדבר כבר על מה שמתאים להנייה או לך או לי. אבל זה לא הגיון. קרא לדבר בשמו.
זה לא רק המהפיכה הצרפתית, כל עוד השמאל לובש חולצות עם דיוקנו של רוצח ההמונים צ'ה גווארה, כל עוד השמאל מסתיר מעצמו את תוצאותיה של המהפיכה הצרפתית, כל עוד השמאל המשיך לתמוך בטרוריסטים מנדלה טוטו ועראפת, וכל עוד הם רואים במלקולם אקס כגיבור תרבות, אין דרך אחרת להגיד שהשמאל אוהב רוצחים ופושעים, עדיף כמה שיותר גזענים ורצחניים
לא נכון להאשים את בנט ביצירת תקדים מסוכן של היכולת לסחוט ראשות ממשלה.
הסחטנות המוגזמת של המרכז היא בעיה הקיימת כבר שנים רבות ולצערנו התקשורת שותקת.
למעשה, טעותו הגדולה ביותר של נתניהו הייתה חוסר התגובה לעניין(מחוסר ניסיון לחוקק חוקים רלוונטים ועד הסכמתו לתת לליברמן ב2016 את משרד הבטחון עם 4 מנדטים בפועל ופחות בסקרים למרות שלנתניהו היו כבר 61 ח"כים בקואליציה).
בנוסף, אין שום סיבה טובה לדרוש שראשות הממשלה תהיה דווקא בידי המפלגה הגדולה ביותר. מה שצריך לדרוש הוא חלוקה פרופורציונאלית של תיקי הממשלה בין מפלגות הקואליציה. בנט רוצה להיות ראש ממשלה בממשלה עם גוש הימין? בסדר אבל הוא צריך להבין שעם 6-7 מנדטים(בסקרים האופטימים יותר) זה כנראה התפקיד היחידי שמפלגתו תקבל מתפקידי הקואליציה (אפילו לא חבר ועדה בכנסת!) כשבינתיים הליכוד עם כ-35 מנדטים יוכל לדרוש את רוב השרים כולל הבטחון, החוץ והאוצר. אם בנט מסכים לזה אז לא צריכה להיות בעיה מבחינת גוש הימין.
מאוד ממליץ לנתניהו להציע לגנץ הצעה כזו מיד אחרי הבחירות הקרובות: תבחר לך אילו תפקידים שתרצה אבל א.מספר השרים לא יעלה על 20. ב.הקואליציה היא רק כחול-לבן ו4 מפלגות הימין. ג.חלוקת התפקידים תהיה פרופורציונלית וד.יחוקק חוק שיגדיר את רשימת התפקידים ואת הגדרת החלוקה הפרופורציונלית.
מה שקרה כאן אינו חדש (לפני ייסוד המדינה מייסדי השמאל הישראלי הרגו יהודים גם באופן ישיר), ואינו ייחודי (בארה"ב השמאל מקצין לא פחות, ואירועי הרציחות שם מעולם לא הדהדו כמו רצח רבין). גם הקריסה של הדמוקרטיה אינה חדשה (אריק שרון – ומי שחי בתקופת מפא"י יכול לספר שדמוקרטיה בעצם מעולם לא היתה כאן), ואינה ייחודית (קולומביה היא המדינה האחרונה בדרום אמריקה, וממש לא הראשונה, שנפלה באופן "דמוקרטי" למשטר קומוניסטי).
בעצם זה כמעט חוק טבע שכל דמוקרטיה תקרוס. זה לא סוג יציב של שלטון. מספיקה "טעות" אחת בשביל שקבוצה רודנית תשתלט על המדינה. עכשיו שהשמאל הוא עולמי ולא לאומי, קבוצה כזו תמיד תהיה זמינה ומוכנה, וכל עוד הצד השני מגביל את עצמו ל"כללי המשחק", היא תמיד תנצח.
מה זה קשור אלינו? המינימום שאפשר לעשות הוא למקד את ההצבעה במועמדים שהציונות נר לרגלם, ולאו דווקא הדמוקרטיה. אפילו עדיף מועמדים שמוכנים להשתמש באותן טקטיקות של "משחק מחוץ ללוח" שהשמאל מפעיל בכזו יעילות נגד מתנגדיו ונגד העם בכללותו. מועמדים הססנים שמדברים על הוגנות פוליטית ומחויבות לכללי משחק שמראש נוצר על מנת להביסם לא יועילו לנו בעת הזו.
תוכל להמליץ על איזשהוא מועמד שכזה?
לשמאל יש אנשים רבים בתקשורת, במערכת המשפט, במשטרה ובפקידות במשרדים שונים שמאפשרים להתנהל בצורה כזו.
לימין אין כרגע מספיק אנשים במקומות הנחוצים לאסטרטגיה כזו. לכן, כרגע צריך לשחק בתוך המערכת ולהילחם בעיקר על מינויים(גם אם צריך לשלם מחיר במקומות אחרים כגון חאן אל-אחמר). ולזה יש רק מפלגה אחת: הליכוד.
המאמר מוכיח את ההשחתה המוסרית והבלבול בין אמת ושקר שמר נתניהו הביא לפוליקה המקומית,
אוסף שקרים, חצאי אמיתות, ידיעה שהמאמר נכתב בצורת סימון עיגול ואז מלוי הנקודות,
משעמם, מעוות, אפולוגטי והפוך – הפוך גוטה הפוך
מר בנימין נתניהו, שאת הבטוי "מלאך חבלה" המציא שמיר, הכניס לפוליטיקה ההישראלית וגרוע מזה לחברה הישראלי תרבות של שקר – אף פוליטיקאי לא מאמין! היום הוא אוכל את פרי הבאושים של תרבות השקר לבד, אבל היא מתפשטת מהר מאוד ותשרוף את כולנו. המאמר הזה מדגים זאת.
אב"מ קלאסי – "אבל ביבי משהו".
לעולם לא להגיב לתוכן הכתבה, לעולם לא להצביע על משהו קונקרטי, לעולם לא לנסות להפריך טענות או להביא טענות משל עצמם, אלא אך ורק לתקוף את המטרה – נתניהו. זה שבין היתר הכתבה מדברת בדיוק על זה לא מפריע לאב"מ.
על יצורים כאלה צריך להצביע, לגחך, ולהמשיך הלאה. אבל חשוב להצביע, כדי שהילדים יידעו – הנה אב"מ, ואתם אל תהיו אב"מ.
וגם חשוב להצביע – בקלפי.
חוץ מהקשקוש הפבלובי הרגיל, תגובה עניינית יש לך אדון רפי?
רפי רפי רפי
אנחנו מבינים שעוברים עליך ימים קשים אבל אין מה לעשות – בקרוב גם "דמוקרט" דגול כמוך יאלץ לקבל עליו את בחירת העם.
לנתניהו הייתה אסטרטגיה ברורה לפעול לחיזוק ישראל מבחינה כלכלית וצבאית ובזה הוא הצליח. עבור המטרה הזאת הוא היה צריך לנווט ולוותר בקרבות מסויימים. מי שמבקר אותו על הדברים שהוא לא הצליח להשיג וקורא לו שקרן מזכיר מאוד את אנשי CNN שבמשך שנים סיפרו למאזינים שלהם שטראמפ שקרן בגלל שהוא טען שהFBI wiretapped את הקמפיין שלו כשלמעשה הם האזינו להם בטכנולוגיה אחרת. זאת רק דוגמה אחת לתמצית המיץ שהצטברה בתוך המדמנה הרעיונית שנקראת היום שמאל.
תודה למגיבים – אצביע על משהו קונקרטי –
ביבי טוען:
א. מה שחשוב (לו) זה ממשלת ימין.
ב. מי שמתנגד לו מתנגד לימין.
שני הנ"ל לא מסתדרים עם הנתונים הבאים:
א. כל מפלגות הימין בקוהליצה אודיעו בצורה ברורה שהם כעדיפות ראשונה יהיו חלק ממשלת ימין
והסיבה שזה לו קורה היא ביבי (אין להן אמון בו)
ב. כל אחד מהמתמודדים הרציניים לראשות הליכוד – יכול, ומוכן היה להקים ממשלה כזאת
(כץ למשל).
לכן הטענה של ביבי (והשופרות שלו) שיקרית.
אפשר לטעון כמו שכותב "האנונימי": "צריך לנווט ולוותר בקרבות מסויימים".
עתה ישקול כל אחד, האם הדבר הזה שנקרא שקר – ותרבות של שקרים (אמנה בהמשך שקרים
נוספים) – היא משהו התורם לבטחון המדינה, לחוסנה, לשגשוגה? לאיכות החיים
בה, ליחסים בין האזרחים לשלטון, ליחסים בין האזרחים לעצמם? לעסקים?
קונקרטי רפי, זה ציטוט. מלא, מדויק ואם קישור לקונטקסט.
אבל ביבי משהו – זה נימוק כמו שללפיד יש תעודת בגרות.
אני מנחש בזהירות שאדון רפי אינו חבר בתנועת הליכוד
לרפי
פרישה של נתניהו היא ניצחון לתרבות השטאזי שהתפתחה במערכת האכיפה. למרבה הצער חבורת ההזויים והמושחתים שהועמדו בראש המחנה שקורא לעצמו שמאל תומכים בארגונים הללו לא בגלל שטוהר המידות חשוב להם, אלא בגלל שיעור הקומה של נתניהו שמגמד אותם ומדגיש את הבינוניות שלהם ובגלל שחלקם מוחזקים בגרון בדיוק כמו היועמ״ש לשעבר. זאת הסיבה שאנשי ימין אמיתיים ונתניהו בתוכם לא מוכנים להכנע לתכתיבים שלהם. רוב האנשים הללו היו מוכנים לשבת בקואליציה עם נתניהו לפני הגשת כתב האישום ההזוי והשקרי שהפרקליטות, בלי בושה, מבקשת לשנות במהלך המשפט שחושף את השקרים שלהם וממוטט את מגדל הקלפים שהם בנו
רפי,
א.הנתון שיש הרבה מנהיגים מוצלחים בליכוד(שתומכים בנתניהו) אינו סותר דבר מדברי נתניהו.
ב.מי שלא תומך בליכוד למעשה מבהיר שאינו סופר את רוב מצביעי הימין ולכן אינו ימני.
ג.אתה מהדהד שקרים: זה מעולם אבל מעולם לא היה רק לגבי נתניהו. רוב ראשי המרכז(כולם חוץ מחלק מאנשי תקווה חדשה ופורשי ימינה) גם פוסלים את השותפים של סמוטריץ׳ ואת המחיר שעולה השותפות עם החרדים.
ד.גם הטיעון שנתניהו שקרן הוא שקר אחד גדול. ה׳שקר׳ היחידי הוא פשרות לצורכי הקמת קואליציה ועבודה עם גופים עוינים. וגם זה נעשה עם סדרי עדיפות ברורים וימניים שזה יותר ממה שאפשר לומר על רוב ראשי הקואליציה.
ה.הם תמיד היו יכולים לדרוש שמישהו כמו כ״ץ ישמש כמתווך. מוזר שזה לא עלה בדעתם.
ו.התרבות של הימין המתון כנראה מזיקה יותר:חיזוק המחנה היריב, בגידה בהבטחות בחירות, סחטנות פוליטית, הפצת שנאה כלפי חלקים מהמפה הפוליטית(עיין לעיל סעיף ג׳) וויתור על חזקת החפות ועל דעת הרוב.
ז.אתה לא יכול לטעון שצריך לעשות ויתורים בשביל ממשלת ימין כשאתה טוען שהוא היה צריך לתת רוח גבית לאויבי הימין בפרקליטות ולותר על חזקת החפות ועל רצון מעל מיליון מצביעים-ובאותו הזמן להגן על מי שמסרבים לשלם מחיר קטן בהרבה(להכיל את נתניהו) למען גוש הימין.
חברים יקרים, אתם נגררים אחרי האב"מ, וחבל.
נושא הכתבה אינו נתניהו, גם אם הוא מוזכר בה.
לא להאכיל את הטרול, זה מיותר.
ויש לי חשד קל ש-"רפי" הוא בעצם רפי(ק), מגוון הטעויות הבסיסיות בעברית קלה יעידו על כך. דיון ענייני לא יכול להתקיים מולו.
ח.התפשרות למען שת״פ היא דבר נכון ומוצדק. מי כמו נתניהו יודע-הרי אין ולא היה פוליטיקאי בישראל שהסכים ליותר פשרות וויתורים כואבים למען אחדות הקואליציה ממנו.
אבל אי אפשר לקרוא למה ש׳הימין המתון׳ דורש שיתוף פעולה. הם לא דורשים מהצד השני להתגמש אלא להיעלם.
בעוד שאני מסכים עם הרוב, אבור לשכוח את התרומה של הליכוד להתפתחויות – https://freedom-is-slavery-il.blogspot.com/2021/07/blog-post_19.html
ביקורת על המחנה שלך זה בסדר גמור, אפילו בזמן משבר (לא כולם יסכימו).
אבל אתה בעיקר מצקצק בריחוק מתנשא וטהרני. זה לא עוזר. יש לנו מספיק "מזהי תהליכים".
מה אמר צ'רצ'יל על פוליטיקה? וגו'
לטעמי,
שורש הבעיה הוא אובדן הכח הפוליטי של קבוצה שבניה מאיישים את רב המשרות הבכירות בישראל – אי הכרה של קבוצת מיעוט זו שאת כמות המנדטים שהם מייצגים כנראה ניתן לספור על אצבעות יד אחת מתוך 120 (מי אמר שבג"ץ הוא פורום מרץ? האם מרץ תעבור בבחירות הקרובות את אחוז החסימה?) האם ראוי כי קבוצת מיעוט של פקידים ממונים תנהל מדיניות "נאורה בעיני עצמה" שהצבור שמסכים לעולם ערכים אלו הוא בגדר אחוזים בודדים מקרב הצבור במדינה?
מה בהכשרה של תואר ראשון (או אפילו שלישי) במשפטים מסמיך אדם למשול על מדינה? אלו כלים הוא קיבל על מנת להוריד הנחיות לכל שאר דרגי המדינה? פעם בג"ץ בשבתו כראש אכ"א – ע"ע בג"ץ אליס מילר עבור בבג"ץ כשבתו כשר הפנים – ע"ע המסתננים וזכויות הכניסה והשהיה בישראל.
הבחירות האחרונות הראו כי גם לאחר שעטנז של "ישראל הראשונה" עם הרשימה האיסלאמית, עריקים פוליטים אידאולוגיים כמו סער, בנט ושקד, ליברמן ואנשיהם (למי שמבין זאת אחרת זכותו) המבנה הזה עמד על כרעי תרנגולת וללא רב בכנסת ובעיקר ללא תמיכה צבורית. גם כאשר ה"תקשורת" הלבינה כל מחדל לבל "האינדיאנים" יראו מה מתנהל.
ע"פ פרופ' מאוטנר: בג"צ הפך למוסד לפעילות פוליטית של השמאל שאיבד כוחו בכנסת!
סימוכין: https://rotter.net/forum/gil/27789.shtml.
אתם הגדרתם זאת: "התסכול הגובר בקרב האליטה הישראלית המזוהה עם השמאל מחוסר היכולת להדיח את נתניהו בשיטה דמוקרטית קונבנציונאלית ולגיטימית, הביא את השמאל להפעיל נגד נתניהו (במאמץ משולב של מספר קבוצות בתקשורת, במערכת המשפטית ובמערכת הפוליטית) פרקטיקת חיסול משפטית שכבר יושמה בהצלחה בעבר נגד "אוייבי המערכת", כמו פרופ' יעקב נאמן, הנשיא לשעבר רובי ריבלין, הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן, גיבור ישראל אביגדור קהלני תא"ל גל הירש ועוד."
בריש גלי, אתם מספרים כי קיימת פרקטיקה של הפקידות להדיח את הדרג הנבחר שלא מציית להוראותיה. שר משפטים או שר משטרה שלא מתאים לאגנדה לדבריכם מודח בבושת פנים, חלקם הולכים לעולם בטרם עת משברון לב או סרטן.
אם בעבר היה מי שרצה להחליף את העם בעקבות המפלה של 1977 – ההגמוניה החליטה שפשוט יותר להפוך את ממשלות ישראל וכנסות ישראל לילדת בת מצווש שלא מחליטה שום דבר.
ולכן כל ממשלה עתידית שנשענת על רב של 61 ח"כ ומעלה חייבת להחליט האם היא ילדת בת מצווש או שהיא שליחה של הרב בדמות מיליוני בוחריה. האם היא רוצה לרקוד לפי החליל של שופטי הבג"צ (שיש מי שקרה להם פורום מרץ וע"פ הסקרים האחרונים זו שאלה אם מר"ץ תעבור את אחוז החסימה), הפרקליטות וצמרת המשטרה – או שהם יבצעו מדיניות עצמאית ומדיניות עצמאית משמעותה שליטה במינויים, שליטה בחקיקה, הדחה של כל מרעילי הבארות שלדעת השלטון לא מבצעים את הוראותיה.
צעד ראשון וחשוב הוא חקיקה שמחזירה את המצב לכך שיועץ משפטי הוא מנוי של הממשלה והוא מפוטר וממונה על ידה בהחלטת ממשלה ללא וועדת איתור של שופטי העליון. מאחר והוא יועץ ולא מושל או מפקח מטעם (לפחות זה שם תאור התפקיד) – יש להפריד מהתפקיד את תפקיד התובע שלדעתי יו"ר הכנסת צריך למנות ולפטר כראות עיניו ללא כל ועדת איתור. יש להפריד מהתפקיד גם את יצוג הממשלה בערכאות – במשרד ממשלתי השר\ה ימנה יועמ"ש למשרד שיהיה משרת אמון של השר\ה – היועמ"ש ייצג את המשרד בערכאות לפי רוח המפקד של השר – את מחלקת הבג"צים יש לסגור.
צעד נוסף הוא חקיקה שתסגור את בג"ץ – צעד שראוי שיעשה באיחור של כמעט 3 דורות. איך אפשר לנהל הליכים ללא ראיות ועל בסיס "צדק" שמבוסס על עולם הערכים של השופט ותו לא? מנגנון זה נבנה בכל העולם על מנת לבסס את השליטה של האימפריה הבריטית על הילידים. הגיע הזמן שכנסת ישראל תפנים שהיא לא "ילידים" או "צחצחים" או "לא משלנו" או כל דמוי אחר שברור לכולם.
לצד זאת, ניתן לנצל את המעמד על מנת להקטין את מספר שופטי ביהמ"ש העליון ל- 3 כשכנסת ישראל תבחר מי אלו ה- 3 שישארו בתפקידם וכל השאר ישחוררו לאלתר.
בהמשך לשנות לחלוטין את הוועדה לבחירת שופטים ולהוציא ממנה את השופטים ואת לשכת עו"ד ולתת לממשלה (דרך שר המשפטים) להמליץ על בחירה והדחה של שופטים ולכנסת (דרך וועדת חוקה) לאשר או להדיח.
עד אז, זה לא באמת משנה מה תהינה תוצאת הבחירות, מי יהיה שר הפנים או שר המשפטים – את ההחלטות יקבלו המבוגרים ולא ילדת הבת מצווש.
מאמר נכון ומדויק!
הבעיה הגדולה היא שישראל כבר לא דמוקרטיה אלא חונטה משפטית לכל דבר ועניין. הפוליטיקאים משמאל וחלק מימין הם המשרתים של אותה מערכת – הם יקבלו ג'ובים וחסינות משפטית בתמורה לביצור ושימור כוחה של החונטה\מערכת.
לצערי, לימין בארץ אין "דיוויזיות" – אין לימין שום כוח ממשי שהוא יכול להפעיל חוץ ממראית העין של כוח פוליטי-פרלמנטרי (בחירות) מסורס ומוגבל.
לשמאל\החונטה המשפטית יש את:
מערכת המשפט, הפרקליטות, המשטרה (כולל מח"ש), המטכ"ל, האקדמיה, הבירוקרטיה הממשלתית, התקשורת הממוסדת.
כשכל הגופים הללו מרוכזים בידי צד אחד במפה הפוליטית אז אין כאן דמוקרטיה ולא רפובליקה אלא דיקטטורה, גם אם יש "בחירות".
לא התחברתי מבחינתי סתם פרופוגנדה וקשקושים. ממשלה נורמלית לא טובה מידי לא גרועה מידי
כל כך "נורמלית" עד ששברה את השיא לכהונה הקצרה ביותר בתולדות המדינה
מאוד נורמלי
צ'אוצ'סקו לא התחבר!
קדימה, לסגור את 'מידה', הוא לא התחבר, אין טעם להמשיך.
שמך מעיד עליך צ'אוצ'סקו, אתה תומך בממשלה דמה רודנית וכמו אביו הרוחני צ'אוצ'סקו האמיתי, בנט בזבז כספי ציבור בשביל תועלתו האישית, אין פלא שאתה תומך בהם
ישר כח ,ניתוח מעמיק ומדוייק
אלומת אור במחשכים
ננכענ